פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
18/6/2004 14:43 R מאת:
סיפור הלידה של שחר שלי
כותרת:
אנחנו עכשיו יותר מחודשיים אחרי, וכל הזמן אני מבטיחה לעצמי שאני אעלה את סיפור הלידה בכתב - אז הינה...

ב-26/3/04 שבוע 40 +2 אחרי שתהיתי אם הצירים יגיעו אי פעם, קמנו בשישי בבוקר, מתכננים התחלה של עוד סופ"ש פינוק - ארוחת בוקר באיזה בית קפה בשרון וכו',ואז הם התחילו להגיע, גלים קטנטנים, אפילו לא כואבים (אל תדאגו - הכאב עוד יגיע), של תחושה מציקה באזור הגב התחתון.

במשך חצי יום ניסינו להבין אם אלה צירים בכלל...
את התוכניות שינינו והחלטנו ללכת לטייל בים, בשלב הזה הכאבים התחילו להתחזק, ותמירי התחיל עם כל המסג'ים שהללי לימדה אותנו בהכנה ללידה.

הצירים עדיין היו רחוקים אחד מהשני, אבל כבר מורגשים טוב מאוד.
שישי בערב, ארוחה אצל ההורים שלי, שמתחילים ללחוץ שנלך לבי"ח. אנחנו מנסים למשוך, וב- 05:00 בבוקר, נשברים והולכים לבילינסון.

במוניטור רואים צירונים, ואחרי בדיקה פנימית מסתבר שיש לי פתיחה של סנטימטר אחד בלבד.
חזרנו הביתה מבועסים, עם הנחיות מהרופאה להגיע עם צירים של דקה, דקה וחצי כל חמש דקות.

והצירים ממשיכים כל היום, מתרחקים ומתקרבים, והכאבים מתחילים כבר ממש להעיק. זכיתי לגלות שצירים בשינה הם הכי כואבים שיש (מתעוררת המומה לתוך גל של כאב, לא מספיקה לעמוד על שש, תמיר לא קולט שהוא צריך להתחיל מסג'...).

בוקר למחרת, 27/03, הצירים כבר קרובים, ארוכים, אנחנו מתייצבים בבילינסון, מחברים אותי למוניטור, ואעפס - נעלמו הצירים. יצאתי מדעתי,
הרגשתי כאילו מישהו מתעתע בי. פתיחה של סנטימטר וחצי, וכרגיל הביתה.

to make along story short - הצירים המשיכו גם בחמשת הבאים כל 5-20 דקות, את הימים אני מעבירה עם תמיר ואמא שלי, לפעמים בים. כל לילה עובר ללא שינה, הצירים מתגברים, הלילות הופכים לבלתי נסבלים. הרצון לישון, הפחד מהכאב בלילות (בצירים בלילה החלטתי שלא עושים יותר ילדים, ואם כבר - לידה הבאה רק בקיסרי). כל בוקר מגיעים לבילינסון והפתיחה גדלה בחצי סנטימטר, ושוב שולחים אותי הביתה.
כל המשפחה כבר יודעת איך לעשות לי מסג'ים בזמן ציר, אפילו אחי בן העשר נהייה מומחה.
והכל מלווה בשיחות ארוכות עם הללי המדהימה (מדריכת ההכנה ללידה שלי) שמעודדת ותומכת כל כך.

ב - 30/03 היה השיא, הרופא בדק אותי בבוקר, פתיחה של 2.5, מבטיח לי שאני יולדת היום ושולח אותנו לטייל (לא רצינו זירוז כי חשבנו על לידה
טבעית). שעות, שעות טיילנו בקניון ליד ביה"ח, מושכים מבטים תמוהים כי בכל ציר אני נשענת על קיר, עושה סיבובי אגן, ותמיר או אמא שלי עם מסג'ים בגב התחתון.
בערב בודקת אותי רופאה אחרת ומודיעה לי שיש פתיחה רק של 2!!! חצי סנטימטר פחות!!!
נשברנו, טוטאלית. אני מנמנמת ומתעוררת בכל ציר, ובוכה, בוכה בלי הפסקה.
החלטתי לעשות עיסוי להרגעה, ורפלקסולוגיה לזירוז. קרן-לי הסכימה לקבל אותי ב - 23:00 (כי לא יכלה קודם), אחי מסיע אותי ומתעקש לחכות לי
בחוץ, שאני לא אנהג עם צירים, אני בוכה לו כל הדרך, והוא, מנסה לשכנע אותי לחשוב חיובי, אבל אני רק חושבת על זה שיש עוד לילה לפני, של
צירים, לבד, רוצה לישון ופוחדת מזה כל כך. וכל הזמן צירים צירים ועוד צירים, עד שכבר אי אפשר יותר.
חזרתי הביתה ב- 00:30 קצת מעודדת, אבל שוב לילה , לבד עם הצירים. נרדמת על הספה ואיך שמתחיל ציר מתגלגלת לריצפה לעמידת שש.

ב - 2:00 בלילה הערתי את תמיר, והודעתי לו שזהו, נוסעים עכשיו לבי"ח לניתוח קיסרי, לא מעניין אותי כלום!
איכשהו הוא הצליח לשכנע אותי לנסות להירדם בחצי ישיבה עליו, ובכל ציר הוא מעסה אותי, ואני בוכה.

31/03/04, ב - 05:00 שוב נסיעה לבילינסון וברור לנו שבלי תינוקת אנחנו לא מוכנים לצאת מבית החולים.
חצי מהמשמרת כבר מכירה אותי מהימים הקודמים, הנוהל הרגיל של מוניטור, ואז בבדיקה, האושר הגדול - פתיחה של 4. והיידה לחדר לידה.

לחדר לידה נכנסנו ב - 10:20, ואז כבר לא איכפת שכואב, זה כבר מוביל לרגע הנכסף שבו האפרוחית שלנו תצא מהבטן...
שרה המקסימה היא המיילדת שלנו, וככה סוחבים את הצירים עם מקלחות, כדור ומסג'ים, בכל ציר אני צועקת "Ommmmmm", שלמדתי ביוגה, שמאוד עוזר לי לא להתמקד בכאב. אמא שלי כבר מהבוקר הגיעה, מתחלפת כל הזמן עם תמיר, ושניהם כל כך מתוקים, תומכים, ומעודדים.

המשמרת מתחלפת והמיילדת שלנו היא שיראל, צעירה חמודה, שהיתה אז בחודש השמיני להריונה.
מתחילים להציע זרוז, או לפחות פקיעת מים, ואנחנו כל כך רוצים לידה טבעית.
בסוף אנחנו משתכנעים לפקוע את המים, אחרי שאומרים לנו שכדאי לשמור כוחות לסוף, ולמי בכלל יש כוחות, אחרי שלא ישנו חמישה לילות.

אחרי פקיעת המים, הצירים הופכים לכואבים מאוד, אני כבר מודיעה למיילדת שתתחיל את העירוי לקראת אפידורל. תמיר עדיין חושש מזה, אבל מבחינתי הכאבים כבר ממש בלתי נסבלים.

המרדים מגיע, ולא מרשה לתמיר להישאר בחדר, אני מפוחדת, ומוודאת שלפחות המיילדת לא עוזבת אותי.
החדרת המחט לא היתה כל כך נוראית, בעיקר בגלל שלא היה לי ציר באמצע.
המרדים יוצא, הצירים מתחילים להיות מעומעמים, ואני מברכת את המרדים. מצליחה סוף סוף לתפוס תנומה קלה.
הקטטר מציק, והתחילו תופעות לוואי של האפידורל - גירודים מטורפים, אבל כבר לא כואב, וזה שווה את הכל...
בשלב הזה כבר נתנו לי זירוז (מה זה משנה - במילא זה לא יכאב) והלידה סוף סוף מתחילה להתקדם.

ב - 22:00 בערך, בפתיחה של 8.5 ,אני כבר מרגישה את הלחץ, ומתחילות לי רעידות מטורפות.
אסור לי ללחוץ, אבל מרגישה שזה פשוט לא נשלט.
יוצאות לי יבבות מוזרות מהפה עם כל ציר, ואני מגלה שהאפידורל לא הרדים לי את הנרתיק בכלל.

ב - 23:00 אני מתחילה ללחוץ, אירנה עכשיו מיילדת אותי, וכואב לי כל כך למטה.
אני לוחצת וצורחת (הגרון שרף לי אח"כ מרב צעקות), מרעידה את בילינסון, תמיר נותן לי יד ומעודד, אני צורחת, וצועקת עליו.
מגיע גם רופא לחדר לידה (היתה טעות בהערכת משקל, וחשבו שהצוציקית שלי היא big baby), ואני לוחצת ושורף, כל כך שורף לי. אני צועקת שאני
נקרעת, ואירנה משמנת אותי בלי הפסקה, ולא יכולה יותר, תמיר מחזיק לי רגל אחת, והרופא את השניה וכולם מעודדים להמשיך ללחוץ.
באיזשהו שלב הראש כמעט בחוץ, ואני עומדת להפסיק ללחוץ, פשוט לא יכולה יותר. הרפוא צועק עלי שאני חייבת להמשיך. וממשיכה בכוחות

אחרונים הראש היוצא, והשאר כבר בחוץ תוך כמה שניות.

23:45, 31/03/04 - שחר בחוץ.
הרופא אומר לי - תראי, היא יצאה. ומניחים אותה עלי, ואני שוכחת הכל, את כל הקושי והכאב. אנחנו לא מאמינים שזה שלנו, הבת הקטנה שלנו,

שכל כך חיכינו לה. בחוץ. האחות לוקחת אותה לשקילה, ניקוי, וכו'. ותמירי יושב איתה אח"כ.

6 ימים של צירים, 14 שעות בחדר לידה, והאפרוחית הזו שלנו, המדהימה, והמקסימה הגיעה.

גיליתי בעל מדהים יותר ממה שחשבתי שהוא, שנתן בלי הפסקה, ותמך ועזר ועודד.
גיליתי אמא מדהימה, שהיתה איתי בכל ימי הצירים מרגיעה מפנקת ומעסה (ועוזרת בלי הפסקה גם עכשיו).
וגילינו ילדה אחת מיוחדת, שהפכה לנו את העולם על פיו, ומילאה אותו בכל כך הרבה אושר ואהבה.

תודה להללי שעודדה וייעצה בלי הפסקה(גם אח"כ בכל משברי ההנקה).
תודה לצוות המדהים בבילנסון - המיילדות שרה, שיראל ואירנה, דר' קרנר ודר' ממן.
ותודה לך אלוהים, על הדבר המדהים והמיוחד שהענקת לנו.

רהב

תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
18/6/2004  16:19 הרבה מזל טוב להולדת שחר! סיפור הלידה שלך כל-כך אופטימי למרות כל הקושי. (ל"ת) - שירין
18/6/2004  16:24 R - מזל טוב! - ליאתה
18/6/2004  17:34 ואני חשבתי שהלידהשלי היתה ארוכה... המון מזל טוב ! (ל"ת) - נעמה של אביתר
18/6/2004  17:58 רהב, כמה מרגש. המון מזל טוב!!! - ענבל
18/6/2004  18:25 רהב, - הללי
18/6/2004  18:40 איזה סיפור מרגש !!! ממש סיפור מתח וגבורה !!! מאחלת לכל המשפחה רק אושר ! (ל"ת) - זהר
18/6/2004  19:37 מזל טוב, אאוץ' צירים כמה ימים אוי מסכנה! (ל"ת) - שרה
18/6/2004  19:48 אני מצדיעה לך!! - מירית
18/6/2004  20:38 R - את גדולה!! המון מזל טוב, ותהנו! (ל"ת) - מאיה מ
18/6/2004  21:37 וואו, מזל טוב! (ל"ת) - דניאלה
18/6/2004  22:24 תודה לכולן, והללי, - R
18/6/2004  22:37 מזל טוב רהב, - לירון של שקד הדר ויערה
18/6/2004  23:39 גם אני מתפעלת מהשמות... ומהעובדה - annat
19/6/2004  0:37 לא יאמן, שישה ימים... - סאלוש
19/6/2004  11:3 מזל טוב, רוב אשר וכל הכבוד! (ל"ת) - יונית
20/6/2004  10:35 לרהב ולכל המשפחה המון המון מזל טוב והנאה רבה משחר הקטנה! (ל"ת) - עידית של שחר


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש