ממש בדקות אלו, לפני שנה הצטרף דניאל לחיק משפחתינו.
סיפור הלידה של דניאל שבוע 37 פחות יום. אחרי מספר ימים של כאבים וידיים נפוחות (ואני מרגישה כבר שבועות כאילו אני בחודש תשיעי) יש לי משהו שמרגיש כמו צירים. אמי אמורה להגיע בשבוע 38 על מנת לא לפספס את הלידה ועדיין בארץ. לאחר ערב מלא כאבים שנראו לי מחזוריים, מיכאל מתקשר אליה "תקחי את הטיסה הבאה לבוסטון זה מתקרב". כמובן שכבר באותו לילה, אחרי שהרגשתי צירים מספר שעות תוך כדי שינה (לפנות בוקר) זה בא. פתאום גל של מים, ירדו לי המים. אני אומרת "מיכאל, ירדו לי המים, תביא לי מגבת". למרות שזו לידה שניה הוא מבולבל, רץ ימינה ושמאלה כמה פעמים ואז מתעשת. אני מתקשרת לרופאה ומארגנת במקביל תיק, די רגועה לגבי הצירים, אם כי חוששת, אמרו לי שלידה שניה באה יותר מהר. שני הגיבויים שלנו (שכנים ישאליים וחברה ישראלית שמכירים את עדן לא בעיר), אז מתקשרים לחברים הארגנטינאים והבעל מגיע לישון אצלנו. כמובן שעדן גם הרגישה לא טוב בערב לפני והקיאה על מנת שסיפור ה"הפוך על הפוך" יושלם. החבר נשאר לישון על הספה ואנחנו נוסעים. הפעם מיכאל מוריד אותי בקבלה והולך לחנות את האוטו. עולים למחלקת היולדות והאחות קובעת שיש פתיחה של 5 ס"מ. הרופאה שלי נקראת ואני הולכת לחדר לידה. שוב, הרופאה שאני ה-כ-י שונאת נמצאת. דווקא יהודיה דתיה, אבל לא אוהבת אותה. היא מציעה שאלך קצת אבל הכאבים די חזקים. אז נכנסים לחדר לידה ואני עושה מקלחת בישיבה ומנסה לדחות את האפידורל. אחרי עוד כמה זמן נשברת ומבקשת אותו. אחרי כמה שעות של מנוחה לא נוחה, הרופאה אומרת שאני צריכה זרוז ופתיחת מים. בדיעבד מתברר שלא היתה ירידת מים אלא רק קרע. אני לא בעד ומכיוון שכבר לפנות בוקר והרופאה האישית שלי צריכה להגיע (זאת שטיפלה בי כל ההריון ואני מאוד אוהבת אותה) אני מציעה שנחכה לה. הרופאה מתקשרת אליה ואומרת, "ד"ר ליאו בקשה זרוז ואמרה לא לפתוח מים". קיבלתי את הזרוז באינפוזיה והמשכתי לנוח. בבוקר מוקדם הגיע ד"ר ליאו ובדקה אותי, יש שיפור קטן בפתיחה אבל עוד יקח זמן. מיכאל הלך לעדן ואני נשארתי לבד. שוב היה לי קר מצד אחד (צ'ופר חדש, קיבלתי סדינים מחוממים!) ומצד שני רציתי לשתות כל הזמן. מיץ חמוציות, בטח גמרתי להם על המלאי, כל הזמן רציתי. עדן הלכה לארגנטינאים לשחק עם בנם עד הצהרים ומיכאל חזר. הזמן עובר והאפידורל לא משפיע. אני לוחצת לראשונה על הכפתור שמוסיף חומר, וכלום! מתחיל לכאוב לי נורא. מתברר שהמכשיר צפצף ויש תקלה. עד שמסדרים והכל משפיע אני סובלת נורא! אוי, מעריכה את כל אלו שיכולות ללדת בלי, אבל אני רוצה עם, ומהר! בינתיים מתקשרים לחברים ישראליים שישמרו על עדן אחה"צ. הילדונת הקטנה הזאת שלא נפרדה מאיתנו מעולם עצמאית בשטח, למרות שרק בת 15 חודש נהנית מהמבדרים התורנים. האפידורל מסודר והרופאה מבקשת ממני לשכב על הצד כי התינוק הפוך (מסתכל קדימה במקום אחורה). זה גם גורם לצירים לכאוב מאוד וללחוץ על הגב והישבן שלי (מה שגם כאב לי הרבה אחרי הלידה). המים לא יורדים והרופאה אומרת שהפתיחה כבר די טובה, היא שוקלת לפקוע אותם, אבל הופ, ציר באמצע הבדיקה והאצבע שלה גורמת לפקיעה. זהו, קצת אחרי מתחילים לעבוד. אני בראש של "אוף אין לי כח", זוכרת שבלידה של עדן דחפתי ודחפתי שעות! אבל מתחילה וזה מתקדם טוב. הרופאה סכה אותי (כנראה בשמן, לא שאלתי). הופ, אחרי עשרים דקות הוא בחוץ. מנקים לו את האף והוא בוכה. שמים אותו עלי וזה מרגש אני מחבקת אותו וטופחת בעדינות על הגב שלו והוא נרגע. אהבה ממבט ראשון! מיכאל גוזר את חוט הטבור ועוברים לשקילה 3,700, ניקוי קל (והופ הוא משתין עליהם בקשת). דניאל שלי בחוץ! מיכאל משחק איתו כשהרופאה תופרת אותי (קרע קטן). עכשיו אנחנו משפחה ממש, אבא, אמא, בת ובן!
טלי
|
תוכן ההודעה:
|