|
1/7/2004 9:16
|
ק.ס.
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי (באסף הרופא)...קצת ארוך
|
כותרת:
|
לא הייתי בטוחה שאני רוצה לפרסם פה את סיפור הלידה של בתי, אבל אחרי שקראתי פה את ההודעה של דנה מאתמול על בי"ח הדסה, החלטתי שאני צריכה – כי אפשר גם אחרת.
ביום שישי האחרון, בדיוק בתאריך הלידה המשוער שלי, בשעה תשע בבוקר ירדו לי המים.
זו הלידה השלישית שלי, בשתי הקודמות שהתחילו גם הן בירידת מים, הגעתי מהר מאוד לזירוז פיטוצין ומשם הדרך לאפידורל היתה קצרה. לידות די מהירות, לא טראומטיות, ובכל זאת החלטתי כבר לפני כמה חודשים שהפעם אני רוצה אחרת.
קראתי המון על לידות טבעיות בספרים ("טבעי ללדת" מומלץ בחום) ובאינטרנט, וגם מכן פה שאבתי הרבה השראה ומידע. בעלי תמך ברעיון הטבעי אבל לא רצה שזה יהיה בבית, אז הסכמנו שאני אלד באסף הרופא בתנאים שלי. בתחילת תשיעי עשיתי סיור בחדרי הלידה שם (למרות ששתי הלידות הקודמות שלי היו שם), ושמחתי לשמוע שהצוות מאוד פתוח לרצונות של היולדת, שיש חדר לידה עם ג'קוזי, כדור פיזיו ומיילדות המיומנות בעיסויים, לחיצות ומוכנות לכל דרישה (כמעט) של היולדת.
הגיע הרגע, המים ירדו, חיכינו קצת יותר משעה כדי לתת לבעלי הזדמנות לאכול קוסקוס של יום שישי ויצאנו לדרך.
להפתעתי הגעתי עם פתיחה של 3 ס"מ למרות שלא הרגשתי צירים. הכניסו אותנו לחדר לידה, ומיד הביאו לי את כדור הפיזיו ושמו לי את הדיסק שהבאתי מהבית. המיילדת לקחה דגימת דם (על כל מקרה) אך לבקשתי לא חיברה אותי לעירוי רק מוניטור קצר לראות מה העניינים. לאט לאט הצירים התחילו להתחזק – אבל ממש לא היו נוראיים. בשעה שלוש המשמרות התחלפו והמיילדת המקסימה לריסה נפרדה ממני באיחולי הצלחה – לאורך הזמן שהיא היתה איתי היא היתה מצחיקה ונעימה, דאגה שאני אשתה, הציעה לי ארטיקים ולבעלי קפה ובאופן כללי נתנה לנו להרגיש טוב.
אחריה הגיעה מירי המדהימה. היא ישר קלטה מה אני רוצה, התחילה להחמיא לי על העמידה בכאבים, עיסתה לי את הגב והנחתה את בעלי איך לעסות. בארבע וחצי הגעתי לפתיחה של 5, אז נכנסה רופאה צעירה ושחצנית שמיד דרשה פיטוצין (כבר 7 שעות מירידת מים...). המיילדת הוציאה אותה החוצה ואמרה לה שהיא מבקשת חצי שעה לנסות לקדם אותי – אם זה לא יעזור נדבר.
היא התיישבה על שרפרף לידי (אני על הכדור) הוציאה שמן והתחילה להנחות אותי איך לעשות עיסוי פטמות. בשעה חמש הייתי כבר בשלב המעבר, עמוק בתוך הצירים עם בעלי בצד אחד ומירי בצד שני תומכים, מעודדים ועוזרים לי לעלות למיטה שכוונה לישיבה. תוך עשרים דקות הרגשתי את הדחף ללחוץ, מירי הציעה שאני אשכב על הצד (הגב נורא כאב בישיבה), ניסיתי אך מהר מאוד הרגשתי שאני צריכה להתהפך לעמידת שש – עם קצת עזרה התהפכתי ותוך כמה דקות הקטנה היתה בחוץ – בכי לרגע ואז רוגע. מירי נתנה לדם להמשיך לפמפם עוד כמה רגעים בחבל הטבור לפני שהיא חתכה אותו, ואיך שהתהפכתי היא הניחה את התינוקת על הבטן שלי. התינוקת נשארה איתי לאורך השהות בהתאוששות, ינקה כמו גדולה ועברה ליונקיה.
כמה דקות אחרי שילדתי הרופאה חזרה לראות איך העניינים מתקדמים ונדהמה לראות אותי חובקת את הקטנה. היא שאלה את המיילדת מה היה וזאת הסבירה לה שהיא עזרה לי קצת לקדם את הצירים. אז הרופאה אמרה "נו, השמנים והוודו שלך פעלו?"...
יצאתי מהלידה בתחושת אופוריה וגאווה, אסירת תודה למיילדת המדהימה שטיפלה בי. (האמת היא שלאורך היומיים שלי בביה"ח כל יולדת שדיברתי איתה היתה מרוצה מהמיילדת שלה – כולן זכו ללידה שהן רצו (בהתאם למגבלות כמובן)).
חמישה ימים אחרי – אני מרגישה מצוין (מחכה לבכי שיגיע...), מניקה בכיף, נהנית מהבובה החדשה ולא מפסיקה לחשוב על חווית הלידה המדהימה שהיתה לי. איך אומרים כאן? מעצים ובידיים מלאות.
אלף תודות לבעלי התומך ולמירי בר-נתן מאסף הרופא.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
