אני קוראת הדוקה של הפורום לפעמים מעלה איזה שעלה או שתיים אבל יחסית
פאסיבית...מזה זמן אני רוצה לשחרר אליכן את סיפור הלידה שלנו ופתאום זה נראה לי הזמן המתאים:
אז זה מתחיל...(זהירות, ארוך לאללה!)
ב-2/4 יום ו' חמש בבוקר (שבוע 39+1)אני קמה משינה להשתין ומגלה בחצי עין תורנית שיש לי דם בתחתונית, כזה של תחילת מחזור. קצת דופק לי הלב וקצת אני מתלבטת אם להתייחס לעניין. אני חוזרת למיטה ומעירה את איל, שאחרי התייעצות מציע שנחזור לישון כי מי יודע מה יוליד יום...אבל אני מתרגשת, מתקשרת לאחותי בחו"ל ומספרת לה. היא דווקא מציעה לי לנסוע לביה"ח, כי יכול להיות שהדימום מעיד על היפרדות שיליה? למרות החשש שעולה, אני דיי בטוחה שהכל תקין ושהדימום הוא בעצם רק הפרשה של הפקק הרירי. ב-08:00 אחרי שיחה עם המרפאה החלטנו לנסוע לביה"ח ככה ליתר ביטחון. שמחים שנפלנו על יום ו' ושאין פקקים, מקשקשים כל הדרך, רגועים. נכנסים למיון ובבדיקה מגלים שיש לי פתיחה של 4 וצוואר הרחם חצי מחוק, עוד אין צירים. אנחנו מתפקעים מצחוק, קצת מבוהלים שזה ממש הולך לקרות....אבל אז מתוך האופוריה מציעה הרופאה שאעשה סטריפינג, ככה כדי לזרז. תהיתי למה לזרז, הרופאה מציעה שנעשה זאת לא מתוך הכרח, רק לטובת קיצור התהליך וכדי שלא נחכה שעות...אחרי התלבטויות וחששות (מהסיכונים) אני אומרת שיהיה והולכת על זה. הסטריפינג כאב, אך הכאב היה מהיר ונסבל (בדיעבד לא הייתי עושה את זה). נשלחנו לעשות סיבוב של שעה...אחרי שעה נבדקתי שוב וגילינו שאין שום התקדמות! בגלל הדימום הוחלט לאשפז אותי, ובשעה 11:00 לערך אנחנו עוברים למחלקה כשכל שעתיים מגיע רופא/אחות/מוניטור לבדוק את מצבי כשהפעם מציעים לנו זרוז, שוב בטענה שזה יכול להמשך שעות...בשלב מסוים שקלנו את העניין, כי היינו דיי מיואשים, אך למזלי לא התפתנו והחלטנו לא להוסיף התערבות כזאת לתהליך. רק ב-23:00 התחלתי להרגיש את הצירים אט אט הולכים ומתגברים. השעה 01:00 אנחנו דיי מיואשים מחוסר ההתקדמות, למרות זאת אני לא מפסיקה לעשות סיבובים במחלקה, אולי זה יעזור להגביר עוד יותר את הצירים וגם לקדם את הקטנה שם בתעלה...ללא ספק דפקתי קילומטרז' ובן זוגי אחריי עושה מסאג' כמו שלמדנו בקורס הכנה. לקראת 03:00 כשאנחנו כבר מותשים מיום ההליכות שארגנו לעצמנו, אני מתחילה להרגיש את הצירים הולכים ומתגברים עד כדי כך שאני כבר לא יכולה לשבת, ופתאום בשניות אני מוצאת את עצמי מטפסת על המיטה ולא יכולה להפסיק לזוז, אחחחח זה כואב בטירוף. אני צורחת לאיל, שבטוח יש מחיקה ואם לא אז אני באמת לא מבינה כלום, ומיד מגיעה האחות ומכריזה בשמחה שסוף סוף אפשר להעביר אותי לחדר לידה. אני צועדת במהירות לחדר לידה(סרבתי שיקחו אותי במיטה) ובכניסה לחדר אני מרגישה עוד ציר ורצה כמו הבאבא ברוך בלי להפסיק מבקשת מאיל שעכשיו יביאו אפידורל (בקושי יכולה לדבר) ועד שמגיעה המרדימה אני חוטפת עוד ציר ועכשיו אני ממש מתחננת נו מהר!!!!! אחרי תהליך החדרת האינפוזיה ואח"כ האפידורל (קצת מפחיד) אנחנו נרגעים. מכבים לנו את האורות ואנחנו נרדמים, מדי פעם נכנסת איזו מיילדת לבדוק שהכל תקין איתי ומוסרת ד"ש חמה מהאחות בחו"ל (אני נורא מתרגשת). בין לבין נשמעות צרחות נוראיות של נשים ואני בוכה שרק לא יכאב לי, אני אמות אם יכאב לי... ב-07:00 בבוקר מעירה אותנו אסתר המיילדת שהפכה ברגע אחד להיות המלאך שלנו. אסתר בדקה והכריזה שאני בפתיחה מלאה. מאותו רגע הפכנו שלושתינו לצוות נחוש ומגובש. למרות שהכנתי מראש דף בקשות מסודר לביה"ח, החלטתי לרדת מהפורמליות וביקשתי ממנה ללדת בתנוחה צידית ולעסות את הפירנאום, כי "עבדנו" עליו בשקידה משבוע 35. פתאום כל הפחדים שכחו, הכל נהיה פסטורלי נעים מבין ורגוע. שוחחנו בין צירי הלחץ ומלבד תחושה של לחץ קל בפי הטבעת לא הרגשתי שום כאב. הייתי מאד מפוקסת במטרה כשאיל והמיילדת מעודדים ברקע, איל מספר מה הוא רואה ונותן לי להרגיש את הראש שמבצבץ וכך מציר לחץ לציר לחץ אנחנו מתקדמים, שום רופא לא נכנס, החדר הוחשך קלות.... ואז ברגע אחד איל מבקש ממני שאלחץ חזק ממש וארוךךךך ואסתר מבקשת שאמשוך את הרגליים אליי כי היא ממש... בחוץ.
זהו, נויה בחוץ, השעה 08:05, הקטנה מסתכלת אליי ומייבבת, איל מתרגש, אסתר מניחה אותה עליי.
עשינו זאת כולנו ביחד! לא יכולתי לעשות זאת לבד!
אין כמו בן זוג תומך ומיילדת מלאך
תודה
בהצלחה לכל ההריוניות ובני זוגם.
|
תוכן ההודעה:
|
