לפני ארבע שנים, התחלתי את דרכי הפורומית כאן. מאז אני כותבת לא מעט, במקומות אחרים, אבל חזרתי לכאן לספר לכם את סיפור הלידה שלי... סיפור אחר.
-------------------------------------------------
המתנה
הוא נגע בי ושינה את חיי. לא שזה מפריע לי או מטריד אותי, דווקא הוא ואיך שזה נגמר, אבל אוסף מוזר כזה של עובדות והתיסכול שמעולם לא חיבקתי אותו. הוא היה איתי יותר מכל אחד אחר באותו היום והוא העביר אותי את המקום הנוראי שבו כבר וויתרתי. הוא למעשה עשה את העבודה במקומי. על כך נורא רציתי שנים למצוא אותו ולחבק אותו ולאמר לו המון תודה, כבר אחת עשרה שנה אני רוצה אבל לא עשיתי את זה.
השבת כבר נכנסה, מוקדמת כל כך, בערך בחמש, הייתי עייפה, יותר מהכל עייפה, ורציתי שיניחו לי ויתנו לי לישון, מה לי ולכל העניין הזה שלא נגמר. למיכל כבר נמאס והיא הלכה הביתה, וגייל שהחליפה אותה גם היא הייתה די מיואשת ממני, הביטה בי כאומרת שממני שום דבר טוב לא יצא, ואולי צדקה. בעלי גם הוא לא הבין למה אני לא גומרת עם זה ודי, הוא אוהב חטיפי שוקולד אבל הם לא תזונה ליום שלם, וגם היה שמח להתקלח סוף-סוף. אני שהזדהיתי עם כולם ועם העייפות שלהם אמרתי שאולי באמת יניחו לי וילכו, נמשיך מחר, אבל אז הוא נכנס.
אני לא יודעת מה קרה בדקות הראשונות שהסתובב סביבי אלא שהעיניים שלו אמרו לי בבירור שאיתו אני אצליח ושלעולם לא אשכח אותו ואת מבט עיניו. מי ידע שהוא ייתן שיקשרו אותו כך, שיגמרו אותו כך, שימליחו לי את הזיכרון. הוא הניח שתי אמות על ההר שמעלי והתחיל לקפוץ. בחיי! קפיצות כאלה כמו על טרמפולינה, כמו ילד שקופץ על הברכיים של אמא, אלא שאני עוד לא הייתי אמא והוא ממש לא היה ילד. וזה כאב, אוהו, זה כאב אבל הכאב הזה התחיל להעיר אותי מתוך האדישות שלי, וחייכתי אליו, והוא חייך בחזרה ושוב קפץ. ושוב. ובפעם הרביעית, שהייתה ב- 15/10/1993 בשעה 17:47 הפכתי לאמא.
אחרי שנים הוא נתן למישהו, אולי בחור ערבי, אומרים, אולי סתם פושע, לקשור אותו לכסא ולכסות את עיניו הצוחקות ולרצוח אותו ואני נשארתי עם זיכרון העיניים ההן והרצון לחבק אותו והמתנה, כמו שגייל הייתה אומרת, המתנה שקיבלתי באותו הרגע.
|
תוכן ההודעה:
|
