|
18/10/2004 14:30
|
נורית (של ניצן ונעמה)
|
מאת:
|
לידתה של נעמה
|
כותרת:
|
חברות יקרות שלי,
רק עכשיו נכנסתי לפורום, מצאתי את הברכות שלכן וכמובן התרגשתי עד דמעות. תודה.
נעמה נולדה ביום שלישי שעבר, בלידה מדהימה. אני אנסה עכשיו לכתוב משהו מסיפור הלידה שלה, בין הנקה להנקה.
יום שני:
למרות שיש עוד עשרה ימים עד לתל"מ, תחושה חזקה שההיריון הזה הגיע לסיומו. הגוף שלי עושה חזרות גנרליות כבר שבועיים בערך. כמה זמן זה עוד יכול להימשך? אני מגיעה לעבודה ומתקשה להתרכז. חיים מתקשר ומציע שנאכל צהריים במסעדה, "רגע לפני המפץ הגדול".
אנחנו הולכים למסעדה. אחר-כך: נוסעים לקניון וקונים בגדי חורף לחיים, אוספים את ניצן מהגן לביקור קצר בגן החיות, יורד עלינו גשם ראשון, נוסעים לקנות לניצן נעליים לחורף ועושים קנייה גדולה בסופר, כולל כיבוד לאורחים שיגיעו אחרי הלידה. סוגרים קצוות.
יום שלישי:
בוקר. אני מקטרת שכאב לי כל הלילה. צירים? לא יודעת. כאבים. רגע, אולי זה משהו לא קשור בכלל. כואבת לי הבטן ואני משלשלת. פתאום אני נזכרת במשפט שקראתי ב'טבעי ללדת': רוב הלידות מתחילות בשלשול, ובכל זאת, איכשהו רוב היולדות חושבות שהן סתם חטפו קלקול קיבה.
חיים מציע לי להישאר בבית ולוקח את ניצן לגן. אני נשארת קצת ובסוף מאבדת סבלנות ויוצאת לעבודה. אולי זו בכל זאת עוד התרעת שווא.
מגיעה לעבודה בסביבות עשר. תוך שעה אני מבינה שאני בצירים די תכופים. כואבים אבל עמומים. לא מצליחה לתזמן אותם. מבינה ועוד לא מבינה. מתלבטת אם לנסוע לקופת חולים כדי שמישהו יבדוק אותי. חיים מציע לפגוש אותי שם ואני אומרת לו שלא רוצה להטריח אותו סתם. בשתים-עשרה בערך אני מבינה שצריך לנסוע לעין-כרם. מבקשת מחיים לבוא לאסוף אותי. בינתיים, סיטואציה הזויה: אני מעבירה את הזמן בחפיפה סופית ואחרונה עם הבוסית שלי. עומדת ומעסה לעצמי את הגב התחתון, לא הכי מרוכזת אבל שלווה לגמרי.
שתים-עשרה וארבעים. חיים אוסף אותי. אחת. מגיעים להדסה עין-כרם. אני יורדת והוא מחפש חנייה. יש תור בשער המגנטי ופתאום ברור לי שאני קרובה מאוד ללידה. "סליחה, אני בלידה". השומר נותן לי לעבור.
בחדר הקבלה המיילדות עסוקות. אני לא מצליחה לתפוס אף אחת ובסוף חותכת וניגשת לרופא האחראי: "סליחה, אני בלידה". הוא מעיף עלי מבט וקולט שיש לי מושג על מה אני מדברת. תוך חצי דקה הוא מוצא מיטה ובודק אותי בעצמו. פתיחה של שמונה סנטימטר.
מכניסים אותי מייד לחדר לידה. אני מספיקה לבקש מיילדת בגישה טבעית ומקבלת את ברברה. הצירים חזקים נורא. מתיישבת על כדור פיזיותרפיה. חיים מעסה לי את הגב התחתון. כמה דקות של מוניטור בעמידה ו --- אני מוכרחה לשירותים. דחיפוּת נואשת. ברברה, שעוד לא התפנתה אלי (היא מסכמת את הלידה הקודמת) שולחת אלי מבט חשדני.
פיפי, נכון?
אה... לא...
יכול להיות שאת רוצה ללחוץ?
כן, כנראה שכן.
עוד אי אפשר ללחוץ. כמו בלידה הקודמת, בקטע הזה אני נכנסת לפאניקה. לא מבינה איך אצליח לא ללחוץ. אני מתחננת לברברה שתעזור לי והיא מנחה אותי איך לנשום. זה באמת עוזר קצת.
עוד דקה או שתיים וזהו, אפשר ללחוץ. ברברה שואלת באיזו תנוחה אני רוצה ללדת. אני מבקשת לשכב על הצד. אני לוחצת, צורחת, נושכת לחיים את האצבע בערך עד לבשר (עד שברברה מעירה בקורקטיות שאפשר גם לנשוך כרית). הכאב בלתי נסבל אבל קצר. זהו, היא בחוץ. עוד ילדה מלוכסנת עיניים, סינית קטנה, דומה שתי-טיפות-מים לניצן. השעה אחת שלושים ושלוש.
אחר-כך, עד ארבע וחצי, זמן קסום. משאירים את שלושתנו בחדר הלידה. שקט. אפלולית. נעמה מונחת עלי ויונקת. ברברה לא ממהרת לחתוך את חבל הטבור, להלביש או לרחוץ את נעמה. השיליה יוצאת במשיכה קלה, הרחם מתכנס מעצמו, הקרעים קטנים ויתאחו מעצמם.
בארבע וחצי, מעבר חד היישר לפרוזדור במחלקת יולדות. כאן מתחיל סיוט. אני במעבר הכי סואן, הכי רועש, הכי מואר, נרמסת על ידי גדודים של מבקרים, בלי טיפת פרטיות ובלי מקום להניח את החפצים שלי. אפשר לשכוח מביות. עקרונית אני יכולה להציב את העריסה של נעמה לידי עד 11 בלילה, אבל מעשית זה בלתי אפשרי כי העריסה חוסמת את המעבר. ובנוסף – כשחתמנו על טופס ההסכמה לבדיקות ולטיפולים, חיים רשם שההסכמה מותנית בנוכחות של אחד מאתנו בכל בדיקה/טיפול. הא! הצחקנו אותם! כאן זה עובד אחרת: בכל בוקר סוגרים את התינוקייה לשעה וחצי של ביקור רופאים, והכניסה להורים אסורה בהחלט.
אני לא ארחיב בנוגע לחלק הזה. היו באמת יומיים איומים. באותו אחר-צהריים היינו קרובים מאוד לקחת את נעמה הביתה, ואני עדיין לא בטוחה שזה לא היה הדבר הנכון לעשות. מדהים איזה פיצול יש בין הגישה בקומת חדרי הלידה, שרואה כל כך טוב את הצרכים הגופניים והנפשיים כאחד של היולדת והתינוק, לבין הגישה במחלקת יולדות. כאילו שתי המחלקות לא נמצאות באותו בית-חולים. ואגב, כשהקשבתי לשיחות בין יולדות אחרות הבנתי כמה "נשים קוראות ללדת" שכמונו הן מיעוט מבוטל בקרב היולדות, לפחות בירושלים. אז כרגע נדמה לי שמה שמוביל את השינוי בחדרי הלידה הוא פחות הרצון של בתי החולים לחזר אחרי היולדות, ויותר הצורך של המיילדות להתפתח ולהרגיש סיפוק מקצועי.
טוב, נעמה התעוררה. כתבתי די הרבה ולא הגעתי בכלל לדברים שמעסיקים אותי עכשיו: ההסתגלות שלנו, ובעיקר של ניצן, לשינוי הזה (הילדה המתוקה שלי ראתה את אחותה ומייד חטפה חום – 39.4 – אחרי יותר משנה בלי מחלות עם חום); וההנקה (אם יצא לי משהו טוב מהאשפוז הכפוי שלנו, זה המפגש עם יועצת הנקה שאמרה לי "אם את מעבירה אותה מצד לצד והיא לא נרגעת, ואת מרגישה שאין לך מספיק חלב, אל תהססי, תני לה בקבוק אחד עם פורמולה. שתיכן תרגעו ותוכלו להמשיך משם. אני לא מאמינה בבלבול פטמות").
בינתיים, תודה שקראתן עד כאן, ותודה על המקום הזה שאני מרגישה בו בבית.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
