|
23/10/2004 20:3
|
זהר
|
מאת:
|
סיפור הלידה של רואי
|
כותרת:
|
סיפור הלידה של רואי
היכן בעצם מתחיל סיפור לידה ?
האם תחילתו בלידה זו, אולי בלידה הקודמת, אולי בלידתי - שלי ?
האם ללידה ישנה התחלה כלל ? שכן סוף בוודאי שאין לה.
האם תחילת ההריון בהתעברות ?
באופן כמעט שרירותי אתחיל את סיפור בואו לעולם של רואי בכמיהה שלי לילד נוסף.
כמיהה שהחלה בחדר הלידה שבו נולד בכורי, יואב, עת החזקתי אותו בזרועותיי לראשונה ואמרתי לאביו – בשביל הרגע הזה באתי לעולם. אני מוכנה להתחיל הכל מהתחלה, ממש עכשיו.
תחילתו של ההריון הזה בעיסקאות עם אלוהים ;
- אם עד שיואב יהיה בן שנה לא אקבל מחזור – אפסיק להיניק …
- אם עד שיואב יהיה בן שנה וחצי לא יהיה המחזור סדיר – אפסיק להיניק …
- אם… ואם…
ויואב בחוץ, ורואי בפנים, ממתינים בסבלנות של מורים וותיקים שאמא שלהם תתעורר מאשליותיה על שליטה במציאות …
ההריון היה קל ומהיר, שונה מאד מקודמו. הרבה פחות מנוהל. הריון רפוי מאד. בתחילתו הלכתי להומאופט לקבל עזרה בפרידה מהשליטה. את קרלוס היקר ביקרתי שלוש פעמים, אחת לכל טרימסטר, וקיבלתי ממנו ליווי הריון שהיה לי מדוייק, תומך, נוכח-לא-נוכח, בדיוק כפי שהייתי צריכה.
את ענת מצאתי ביום אחד, בשיחת טלפון אחת, בחוויה עמוקה של להיות מובנת בלי מילים, שחסרו לי ברפיוני.
ורואי, בתוכי – ילד מורגש, נוכח כל כך, רואה אותי כל כך. ידעתי שהוא רואי מאד מאד, שכן נראית כל כך לא הרגשתי מעולם. נראית לגמרי, נמצאת מאד, ברפיון ובקבלה שלי.
הסיבוב שלי עם תפילת השלווה לא נגמר אף פעם –
אלוהים
תן לי את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות (רחמים עצמיים...)
את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות (אגו...)
ואת החוכמה להבחין ביניהם.
רואי הוא מורה בשיעור הבלתי נגמר על הרחמים העצמיים ; בכל פעם הוא מסובב אותי דרך הקושי (כניסה להריון, הריון, לידה, הנקה...) ורואה אותי כשאני צולחת אותו. מאוחר יותר תקרא לזה יעל "יוגה של הנפש" - את מוצאת עצמך ב"תנוחה" שבה כ"כ קשה וכואב עד שאינך בטוחה שתוכלי לשאת זאת. מאין ברירה את נשארת שם וכל שאפשר לך לעשות זה "לנשום למקומות הכואבים". ואז את מגלה טווח תנועה שלם שלא ידעת שיש לך. בדיוק כמו כאבי גדילה - הילדים מגדילים אותך לגודל שהם צריכים - ולגדול זה כואב.
בלידה הזאת ביקשתי להיות נוכחת, להיות שם כולי, להיות בתוכי - פנימה, ולא מעצמי החוצה - כפי שחוויתי את הלידה הקודמת, ובמידה רבה גם את ההריון הקודם.
ביקשתי לעצמי להיות, פשוט. התפללתי להצליח לתת לרואי את הכניסה הרכה ביותר שאוכל, לחיים האלו.
במעגל הלידה - איחלתי לעצמי טימטום, רפיון, פשוט להיות, ולאפשר לו להגיע בדרכו.
הצירים היו כבר כמה שבועות חלק מחיי ושמחתי בהם מאד.
הפתיחה התקדמה לה לכיוון ה - 3 ס"מ, איתה זחלה לה גם המחיקה, ורואי היה ממוקם בספּינה מינוס 2 כבר משבוע 35 בערך.
בבוקר של הלידה היו צירים חזקים יותר מלפני כן וסיכמנו עם ענת שתגיע לבדוק אותי לפני המשמרת בביה"ח, כדי לדעת אם למצוא מחליפה למשמרת הבוקר. לא היתה סיבה אז ענת הלכה לעבודה ואמרה שתגיע אחרי המשמרת ונראה מה קורה.
יואב קם בבוקר וביקש לראות את סבא וסבתא (הוריי), וחשבתי לי שאולי באמת יראה אותם הערב...? אמרתי לו שהתינוק רוצה לבוא ושאלתי אותו מתי התינוק ייצא - הוא ענה בבטחון רב - "בשתיים וחצי !" - ומאחר והילד נוהג להוסיף "וחצי" לכל ציון מספר, שעה וכיו"ב - הייתי צריכה לדעת שאלד בשתיים. רואי נולד בשתיים וחמישה באותו לילה.
ניצן ואני עשינו יום כיף עם הצירים ובצהריים הלכנו לישון. אחה"צ הגיעה ענת ואמרה שלא התקדמנו כ"כ מהבוקר ושאלה מה אני רוצה לעשות עם זה, אם בכלל.
נשברתי ופרצתי בבכי - למה אני לא יודעת ללדת ?! למה אצלי זה תמיד שעות על גבי שעות ושומדבר לא זז ?! עוד לא התחלנו ואני כבר נשברת. הרגשתי כשלון.
ענת הציעה תרופה הומאופטית ואמרה שאם זו התרופה המתאימה לי אז יתחילו צירים יותר טובים ואם לא אז לא קרה כלום.
רבע שעה אחרי שלקחתי את הגלובולים הגיע ציר שהיה לי ברור שהוא שונה מכל אלו שהיו לפניו - והלידה התחילה. התקשרתי לאביבה שתבוא כשאני עדיין מפודחת קלות וחוששת שאולי זה בכלל לא זה ואני סתם מטרטרת את כולם. ענת ואביבה הבטיחו לי שהן שמחות להיטרטר איתי...
השעות הבאות היו לי קשות ועצובות מגעגועים ליואב. פנים הזרועות שלי בער ועיקצץ מהכמיהה לחבק אותו אבל ידעתי שאיני יכולה להביא אותו הביתה רק על מנת להוציאו מאוחר יותר כשהלידה תתקדם.
בכיתי וזעקתי את שמו וכעסתי על התינוק שמפריד בינינו - ניצן, אביבה וענת הכילו באהבה את כל הדברים הקשים שאמרתי בלידה הזאת ואיפשרו לי לאוורר הכל ולהמשיך בכל פעם הלאה.
"תודה" זו מילה קטנה ועלובה.
מתישהוא ביקשתי מענת שתבדוק אותי כדי שנחליט אם אני יכולה להיכנס לבריכה, אמרתי לה שאם אני עדיין 4 ס"מ אני מפסיקה את הלידה...
היו 4 וחצי, "בציר זה חמישה..." וצעקתי שלא תנסה לעודד אותי סתם ושאני לא יודעת ללדת והייאוש שפך אותי למי הבריכה - שם גיליתי את גן עדן...איזו הקלה. תחושה מופלאה שלא יכולתי להירגע ממנה, הודעתי לכולם שברגע זה "הכי נוח לי מאז שנולדתי..." אביבה אמרה שנראיתי כמו אליס בארץ הפלאות... במים היו לי כמה שעות נפלאות עד סביבות 7 - 8 ס"מ. אח"כ ענת סיפרה לי שכבר אז היא אמרה לאביבה שזו לא תהיה לידת מים - אני לא יודעת איך היא חשה שמתרגשת עלינו דרמה... בעצם אני כן יודעת - היא קוסמת.
כל השעות הללו הולכים הצירים ומתחזקים וכשענת מוציאה אותי מהמים ומציעה שנעשה איזה שינוי - טיול, כדור פיזיו', אסלה - אני מבינה שהמים כבר לא מקדמים אותנו. מאוחר יותר אני מנסה לחזור לבריכה אבל הקסם כבר לא שם.
אני נואשת - אני מבינה שאני בשלב המעבר אבל לא מאמינה כמה שזה כואב. אני צורחת לאמא, לאלוהים, איני יודעת את נפשי.
לצירים אין התחלה-שיא-דעיכה אלא כל ציר תוקף אותי בבום אדיר ישר לשיא של כאב - מאוחר יותר נחשוב יחד ונבין שהצירים היו כאלו כי רואי לא נכנס טוב לאגן שלי, ולכן גם נדרשו כל כך הרבה צירים כדי להוציאו מהרחם, אבל באותו שלב אני לא יודעת דבר רק כואבת כמו שלא ידעתי שאפשר ולא מבינה איך אני לא מתה.
הצירים עולים זה על זה, אני כבר לא יודעת איפה להניח את עצמי ואין לי לאן לברוח.
עד אז עזרו מאד, בתוך כל הכאב האדיר הזה, רטיות חמות שהצוות המסור שלי עמל והתרוצץ כה הרבה על מנת לספקן בדיוק כשציר נוחת עליי בלי אזהרה ישר לשיא מטורף של כאב.
אני בטוחה שאני עומדת למות. בשלב הזה פשוט ברור לי שלא עומדת להיות כאן שום לידה ושום תינוק אלא שאני עומדת למות מהכאבים, אני מייחלת שזה יקרה כבר ושהזוועה הזו תיגמר.
אני קוראת לאלוהים בצרחות ומבקשת שייקח אותי.
הצוות המדהים שלי עומד גם בזה, וגם בכל הצרחות שאני צורחת עליהם, וגם בכמה בעיטות, אני חושבת.
מתישהוא בתוך הכאוס הזה אני מתחילה ללחוץ ויש בזה שמץ הקלה.
אני נזרקת על הפוטון וענת מבקשת לבדוק אותי ואומרת שיש שוּל קטן והיא חייבת לעזור לי לעבור אותו ושזה יכאב.
אני בוכה וצורחת ובועטת בה וצורחת עוד, שתחתוך לי את הבטן, שייגמר כבר, שזה לא יכול להיות שאני עוד חיה.
נו, סיפור לידה קסום וענוג כבר לא יהיה לנו כאן, ואני נשבעת לעצמי שאספר אותו כמות שהוא...
האנדורפינים מסממים אותי לגמרי ואני כבר לא יודעת מה אני אומרת ומה אומרים לי. החוויה היא של אובדן שליטה מוחלט. ועל זה נאמר - be careful with what you wish for ...
כשהראש מתחיל לרדת ולעבור בי אני בכלל לא קולטת שזה זה.
חצי מהזמן אני בטוחה שהכאב הנורא אלו הידיים של ענת שקורעות אותי - והיא כבר מזמן לא שם - וחצי מהזמן אני פשוט לא יודעת מה איתי, אני נקרעת מבפנים, ולוחצת ושואגת כי אין לי משהו אחר לעשות, כי אי אפשר אחרת, כי אני פוחדת למות.
ענת רוצה לתת לי להרגיש את הראש ואני לא מבינה מה היא מדברת.
הראש יוצא, ובציר הבא לא קורה כלום.
מאותו רגע אני צלולה לחלוטין, שקט מוזר משתרר בתוכי וברור לי לגמרי מה קורה. אני חושבת - או קיי. יש לנו תקיעת כתפיים. ענת אומרת לי להתהפך לעמידת שש ואני חושבת - היא עושה לי גסקין מנובר. כשהיא מתחילה להכניס את היד אני מתבלבלת, כי "גסקין" זה ללא מגע. היא מחפשת ומוצאת את הכתף הכלואה מתחת לעצם הפוביס שלי ומחלצת את רואי מתוכי ואלו הרגעים הכי כואבים בעולם.
הוא יוצא, ואין בכי, ואני לא שואלת למה.
משהו בתוכי יודע שהוא קצת במצוקה והנה תיכף ענת תדאג לו. היא נותנת לו חמצן והוא מתאושש, ואני עומדת על שש ומחכה לפגוש אותו, ויפחות יבשות בוקעות מתוכי, וכולי מרגישה מרגישה מרגישה.
כל התחושות חדות כל כך, חבל הטבור המשתלשל בין רגליי מסב לי ממש כאב בנגיעותיו הקלות בדפנות הנרתיק שלי. הכל כל כך חי.
עוזרים לי להתהפך ולקחת אותו אליי, עטוף במגבת חמה, ואני לא מאמינה שעשינו את זה.
אני מסתכלת עליו, הוא שקט ופקוח עיניים ענקיות ואני סופסוף פוגשת את רואי,
שראה אותי מבפנים כל כך ברור.
לידת השליה היא רגע קסום, פתאום משהו חלק ורך ונעים ומתוק עובר בתעלת הלידה שלפני רגעים ספורים נבקעה לכבוד גוף גרמי וגדול של אדם חדש ושלם שנולד.
אני מרגישה כל שניה של יציאת השליה, מעבר השליה בתוכי, כמו ליטוף מרפא, כמו שנשיקה של אמא באמת באמת מעבירה את הכאב.
כולי הכרת תודה לכל מי שהיו איתי בלידה של רואי ;
לנשים המופלאות של חיי, שהיו מעגל הנשים שלי לקראת הלידה והיו איתי בכל רגע ורגע ;
לאביבה וענת הקוסמות, הבחירה המדוייקת ביותר שיכולתי לאחל לעצמי, שיכולתי להיות לידן בכל גודלי ובכל קוטני ;
לבעלי שהשקט והאמונה שלו עשו את כל זה אפשרי וכל מילה רק מקטינה את גודל מעלותיו.
לרואי שסמך עליי ובחר בי לאמא ;
לאלוהים ששמר עלינו מכל רע ובירך את חיי בכל האנשים המופלאים הללו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
