|
24/10/2004 19:34
|
מרב ב (עוד מדווחת, מדי פעם...)
|
מאת:
|
לידת הבית שלי
|
כותרת:
|
ביום שישי הגיע התל"מ שלי, יום ההולדת של י'. ביום חמישי חשבנו איך נחגוג את היומולדת בידיעה שזו כנראה היציאה הרומנטית האחרונה שלנו לכמה חודשים טובים. החלטנו על יקימונו בשישי בערב, לתת לה צ'אנס נוסף. בחצות וחצי התחלנו אימון אפי-נו נוסף שכרגיל נתן לי הרגשה שאני הולכת 2 צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. אתמול היה בסביבות 9 ס"מ, היום, שוב אחרי מאבקים לשמור עליו שלא יברח, הוא מראה 8.5... האם הפעם אקרע? (הפעם הקודמת נחתכתי בלי היסוס) שהרי אילנה לא חותכת...
ב- 1:30 מסתיים הפרק האחרון של העונה השביעית של הישרדות, הולכים לישון, מבטיחים לעצמנו שאחרי הלידה שעות ההליכה לישון של ע' ושלנו יהיו מוקדמות יותר (כן, בטח...). י' שואל אם אני מתכוונת ללדת ביומולדת שלו. אני אומרת שאין סיכוי. אין לי שום סימן מקדים (צירים, פקק, משהו...) ואני רוצה עוד שבוע חופש (לאחר סמסטר קשה ו-7 מבחנים שנגמרו רק לפני 9 ימים). אבל אני גם אומרת – לך תדע, אולי הפעם זאת תהיה ירידת מים...
ב- 4:15 אני מרגישה שמשהו עומד לצאת, כמו התחושה של הפרשת הוסת שאת יודעת שתכף תלכי לשירותים ותראי את הזרם האדום הזה יוצא.וזה יוצא. אין ספק. "פלופ" של מים חמימים. ממהרת למקלחת הצמודה, מדליקה את האור (אף פעם לא מדליקה אור בלילה), מתיישבת על האסלה ורואה אותם זורמים – חמימים, שקופים, מבשרים טוב. מיד אני קוראת לי' שישן ולא מרגיש כלום ומבקשת ממנו להריח אם יש לזה ריח של זרע. הוא מאשר (ריח קל) ושנינו מתרגשים. אני מבקשת ממנו ללכת להביא מגבות כדי שאני אנסה להמשיך לישון, אני מתהפכת והוא מתהפך, ואין סיכוי שנרדם. אנחנו מחליטים לסדר את התיק לאילנה, אני מנסה לנוח ולראות אם אני מרגישה תנועות והכל מתרחש על מי מנוחות. בינתיים נדמה לי שאני מתחילה להרגיש צירים קלים בבטן, כמו שהיה בלידה הקודמת – הכל יהיה רק בבטן, לא בגב.
ככה עובר הזמן עד 6, ובינתיים הצירים מתחזקים, אבל הם לא מציקים לי – כל ציר קצר (עד חצי דקה), תדירות של כל 7 דקות. אנחנו מחליטים לבשר לאילנה שכנגד כל הניחושים, אני כנראה אלד בתל"מ. אנחנו מתקשרים אליה, י' מסביר על מצבי, היא אומרת שנתקשר כשיהיה יותר "אקשן" (כלומר: צירים ארוכים יותר...). החלטתי לבקש מי' שינסה לישון קצת כי יום ארוך לפנינו. אני לא מצליחה לישון, מטיילת בבית, קוראת עיתון, עושה לי כוס תה פטל אחרונה. הצירים מתחזקים אבל עדיין די קצרים. ב- 7 אני מתקשרת לאמא שלי שתהיה בהיכון ותדע לקחת את ע' מהגן בצהרים כי ירדו לי המים. אני מעירה את אמא שלי, היא עוד לא קולטת מה קורה. אחרי 5 דקות היא מתקשרת ועושה ניסיון אחרון לשכנע אותי לנסוע לבי"ח ("המים שלך יתייבשו..."), אבל היא יודעת שאני עקשנית מדי, שאין לה סיכוי עם הג'ינג'ית שלה.
ב- 7:30 אני מחליטה להעיר את י', מתיישבת ליד ע', מלטפת את הילדה המדהימה שלי שעוד מעט לא תהיה הילדה הקטנה היחידה שלי. מעירה אותה לאט לאט, מסבירה לה שאני לא יכולה להרים אותה כי כואבת לי הבטן. ב- 8 וקצת הם יוצאים מהבית. י' אמור לשים אותה בגן ולשים תיק עם בגדים שלה אצל אמא שלי, 5 דקות נסיעה.
לאט לאט מתארכים ומתחזקים הצירים. אני מתיישבת בסלון, נשכבת, מנסה להרגע בתנוחת העובר (מהיוגה). מנסה את כדור הפיסיו שלא ממש עושה משהו, נושמת הרבה נשימות עמוקות. אני רואה שהצירים מתארכים לכמעט דקה כל אחד, עדיין בתדירות של כל 7 דקות ויודעת שבערך בעיתוי הזה אנחנו אמורים לנסוע לאילנה.
ב- 9:15 אני מתקשרת לאילנה והיא מבשרת לי את "הבשורה" – בלילה היו לה 2 לידות, 2 הצימרים מלאים, זה מצב נדיר שקורה אולי פעמיים בשנה (שהצימר השני גם מלא...). טוב – זה המזל שלי וזה מה שאמור להיות כנראה. למעשה היא הלכה לישון ב-6 בבוקר כשבישרנו לה על ירידת המים. היא מבקשת ממני שהיא תבוא אלי, או שאם אני ממש לא רוצה – שבכ"ז נבוא אליה ואני אלד בתוך הבית שלה. אני, במין פרץ של רוח ספורטיבית אומרת לה שתבוא (לא רציתי ללדת בבית בגלל הקרבה לבי"ח וולפסון שאליו ממש לא רציתי להתפנות במקרה חירום...). אני מסבירה די בנחת לבעלה איך מגיעים, והם מציינים שאני ממש לא נשמעת בלידה... אני מתקשרת לי' לשאול אותו מה קורה – הוא אומר שהלך גם לתדלק כי אנחנו לא רוצים להיתקע בדרך לאילנה. אני מבשרת לו שבכ"ז זאת תהיה לידת בית אמיתית. בינתיים אני מרגישה צורך להתרוקן לגמרי בשירותים. אני יושבת שם כ- 20 דקות (באמצע אפילו עונה לטלפון מאחותי שרוצה לדעת מה קורה) ובין לבין יוצא לו גם הפקק הרירי. י' מגיע די מהר, אני כבר בצירים יותר ויותר כואבים, מחפשת איך להתגבר עליהם. המדהים הוא – שאני לא זוכרת את עוצמת הציר בזמן מנוחה שביניהם. פשוט נרגעת ביניהם. י' מנסה לעזור לי בכל מיני תנוחות שלמדנו ולא כ"כ עוזרות. אני רואה שהזמן בין הצירים הולך ומקצר – כל 4-5 דקות עכשיו. הוא עוקר את הדלת של המקלחת ממקומה לתת לי גישה מהירה למקלחון (זרם מים על הבטן שחשבתי שיעזור לי בצירים לא עוזר); אנחנו חושבים מה לשים על המיטה שלא תתלכלך ונזכרים בוילון אמבטיה חדש שעדיין באריזתו וי' פורש אותו. הוא גם מעביר את שידת ההחתלה, מפנה את דלי הספונג'ה ושם שקית זבל בפנים לכל מה שייצא בלידה ובין לבין עונה לטלפון של אילנה שמבשרת שהיא יוצאת מהבית ב- 10:15 כשהצירים כל 2-3 דקות, ולדפיקת דלת משליח שמביא לו מתנת יומולדת... אני בינתיים מנסה להתמודד עם הצירים בשכיבה (ממש לא עוזר) בהשענות על הקיר, על שידת ההחתלה, על המשקוף, תוך לקיחת נשימות והתמודדות עם רעד וצמרמורות שמתחילות לתקוף אותי, מתחילה להלחץ קצת שהלידה מתקדמת מהר מדי (זה ברור לי) ואילנה עוד לא פה.
אילנה מגיעה ב- 10:40 ומוצאת אותי בעמידת שש מול כסא, מנסה להתמודד, לנשום... י' כמה דקות לפני כן כבר חושב להביא את הטלפון עם הרמקול לחדר כי אולי ייאלץ ליילד... אני גוררת את עצמי בעזרתם למיטה ואילנה בודקת פתיחה – כמו שהיה ברור – פתיחה מלאה. היא מחפשת בדופלר את הדופק והוא למטה למטה למטה (גם זה קצת הלחיץ לדקה...). האדמונית שלנו פשוט רוצה לראות כבר את העולם הזה. עוד כמה דקות עוברות, אני כבר לא יכולה לקום משכיבה על הצד, מתחילה להרגיש צורך ללחוץ. הצורך בא והולך, לא תמיד אני מרגישה שאני רוצה ללחוץ אבל לוחצת בכ"ז. וזה כואב ושורף נורא. אני מרגישה את הקומפרס החמים שאילנה שמה לי, מרגישה את הראש שלה יוצא. מרגישה את הכתפיים שלה בתוך תעלת הלידה שלי. עוד כמה לחיצות וכולה יוצאת – ג'ינג'ית, מלאה בורניקס, מקסימה...
אילנה חושבת שאולי חבל הטבור קצר, אבל מגלה מתחת עוד ממנו. מניחה אותה עלי כשאני עוד שוכבת. אומרת שמזמן לא ראתה לידה כזאת נקייה – רק מי שפיר ותינוקת יצאו... אחרי די הרבה זמן י' חותך בעזרתה את החבל. הם מושיבים אותי נשענת על המיטה, והאדמונית הקטנה מתחילה לינוק.
חוויה כזאת מדהימה עוד לא הייתה לשנינו בחיים. אנחנו מרגישים בהיי לזמן רב...
ט' נולדה ב- 11:03 ב- 6/8/2004, יום הולדת 32 של אבא שלה, משקל 3040, אפגר 9/10, יונקת נמרצת, תינוקת מקסימה ושלווה. יש לה אחות גדולה שהיא האמא הקטנה והאוהבת שלה, ואנחנו מרגישים כבר משפחה.
אני חייבת לציין שללא פורום "אמנות הלידה" לא הייתי מגיעה לחוות את החוויה הזאת בבית. המקום הוירטואלי הזה העצים אותי כ"כ בשנתיים האחרונות, למי שלא עובר את זה פשוט אין מושג. למדתי המון, התכוננתי המון, הרגשתי שזה הדבר הנכון ביותר עבור ההריון הזה, וככה גם י' למד להרגיש. שנינו מאושרים שהצלחנו להשיג לידה כ"כ חלומית אחרי לידה לא טראומטית אבל מאוד התערבותית של ע' בשיבא בדצמבר 2001. פשוט נפלא להרגיש ככה. הלידה זרמה כ"כ טוב, היה ברור לי שהיא מתקדמת נהדר, ואני בטוחה שזה בזכות הסביבה המאד שקטה (ת'כלס, ילדתי די לבד...) ונעימה שלי. היה כיף וטוב ללדת על המיטה שלי, בחדר השינה שלי, לקום שעה אחרי זה להתרחץ, לשבת כעבור שעתיים בסלון שלי ולהניק. אין ספק שזאת חוויה שאחזור עליה (אם וכאשר) פעם נוספת באותה מתכונת בדיוק.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
