היי לכולן! התגעגעתי, בטח שהתגעגעתי, וכידוע, הזמן הוא מצרך נדיר ויקר בימים אלו... וואו, איך שהזמן רץ. כאילו רק אתמול עברתי את הניתוח וכבר עברו להם אחד עשר ימים... היום הייתי אמורה להיות בשבוע 40+4, ורציתי לבדוק את האופציה של לידה רגילה. לשם כך הוצאתי את התיק הרפואי שלי מהלידה הקודמת וראיתי שבשבוע 42, עובר בגודל 3.200 לא עבר את ספינה 0. בשבוע 37 הערכת המשקל היתה כבר 3.100 עם עובר במצג ראש, ובשבוע 38, 3.300 ועובר... במצג עכוז. זה היה הטיעון שהכריע את הכף. מצויידת בהמלצה לקיסרי אלקטיבי נקבע לי תור לניתוח. למי שזוכרת – אחרי טירטורים לא מעטים, כי מי זה קובעת תור כשכולם בחופש? כשקובעים תור לקיסרי לא מחכים עד שבוע 40, וכך, נקבע לי תור בדיוק ביום בו סיימתי שלושים ותשעה שבועות של הריון. צריך להגיע לבית החולים בשעה שש בבוקר, לאחר צום מוחלט מחצות, ולדעת שעשויות לעבור מספר שעות עד הניתוח, כיוון שניתוחים דחופים קודמים לכל. היינו שלוש נשים, ואני השלישית בתור. הגענו ליחידה להריון בסיכון גבוה ולאחר נטילת דמים, פתיחת וריד ועוד טיול לקומה מתחת של חדר לידה התחלנו ל-ח-כ-ו-ת. בשעה שמונה בבוקר אמרו לראשונה בתור להתכונן, ולאחר חמש דקות הודיעו לה שלא, כיוון שהתחיל ניתוח גדול דחוף. הניתוח נמשך מספר שעות, כך שאת הראשונה בתור הורידו בשעה אחת. אני נותחתי בחמש. למזלי, קיבלתי את הצעתה הנדיבה של האחות האחראית והתחברתי לעירוי כבר מ-11 בבוקר. ב-12 ליקקתי גם סוכריה על מקל (אל תספרו לאף אחד), מה שעשה לי טוב על הנשמה. לפני הירידה לניתוח מחליפים בגדים לחלוק שנפתח מאחור ושותים משהו עם טעם של ספרייט מעופש, לניטרול חומציות הקיבה. שתיתי אותו בשקיקה: סוף סוף משהו לשתות! וכאן אני רוצה להלל, לשבח ולקלס את הצוות המופלא של בילינסון. מהרגע בו הורדתי לחדר הניתוח ניגשו אלי אנשי הצוות והציגו את עצמם. הרופא המרדים היה עדין ומקסים, וכך גם הסניטר. אנשי הצוות דאגו כל הזמן לכסות אותי, כאשר הבגד נשמט, ובאופן כללי היחס היה מדהים ומתחשב. הניתוח עצמו... לא תענוג גדול. ההרדמה האפידורלית של הקיסרי היא הזרקה חד פעמית לעמוד השדרה, בניגוד לזו של לידה, שבה יש מחט שמטפטפת כל הזמן חומר לגב. ההזרקה הזו גורמת לתחושות לא נעימות, בין היתר לקור, חום, צמרמורת ובחילה. מניחים עלייך מסכת חמצן כדי להגביר את אחוז החמצן בדם העובר, וזה רק גרם לי לרצות לנשום יותר עמוק, עד שביקשו ממני להפסיק לנשום עמוק כל כך, זה פשוט מפריע להוציא את התינוק... הרגע בו מוציאים את התינוק קשה במיוחד. מרגישים לחץ נוראי. ואחריו - בכי של תינוק... היתה לי הרגשה מאד מוזרה: כאילו, מי זה התינוק הזה ומה פתאום הביאו לפה תינוק??? אני ממליצה למי שעוברת קיסרי, אלקטיבי או לא, ומעוניינת להניק, לבקש את התינוק מיד לאחר שמגיעים למחלקה: ההרדמה עדיין פועלת וקל יותר לשבת ולהניק. עשיתי כך, וזה היה מצויין. השהות במחלקה (יולדות ב', עם ביות) מצויינת. הצוות שם - נפלא. כל האחיות, אחת אחת. המחלקה מצויידת היטב בחלוקי בית חולים בשפע, מגבות, ציוד לתינוק ועוד, וגם האוכל לא רע בכלל. ההקפדה על שעות הביקור ומספר המבקרים קפדנית פחות מאשר לפני ארבע שנים, וכאן אכן יש מקום לשיפור. לא נעים כל כך לנסות לישון בשתים בצהריים כאשר אצל שכנתך לחדר עדיין נמצאים המבקרים. ויתרון - שתי יולדות בחדר בלבד, עם שירותים ומקלחת צמודים, אשר מנקים לפחות פעמיים ביום! ההחלמה מהניתוח קשה מאד, במיוחד בימים הראשונים. הכאבים כאן הם אחרי שהתינוק נולד. נתקלתי בתופעות שלא נתקלתי בהן בפעם הקודמת, כמו כאבי תופת בכתפיים ובצלעות. קשה ללכת, קשה לנשום, אי אפשר לצחוק (בגלל הסיכות של התפרים), אי אפשר לישון... אבל זה עובר, ותודה לאל שיש משככי כאבים. אופטלגין אסור למיניקות, אבל אלגוליזין פורטה עושה את העבודה, לפחות לארבע שעות. המלצה - לא לוותר על המשככים!!! לקחת כל ארבע שעות ולא לחשוב ש"אולי אסתדר בלי", תאמינו לי, מנסיון. זהו. פחות או יותר, ועכשיו אני כאן, יותר או פחות, ומאחלת לידה קלה לכל מי שטרם ילדה, והתאוששות מוצלחת למי שילדה בינתיים. ושוב - תודה על הברכות - רותי הדפיסה לי רשימה והביאה אותה עמה כשבאה לבקרני. מרגש עד דמעות. (הורמונים או לא). היו ברוכות.
|
תוכן ההודעה:
|