סיפור הלידה של סיני
הכל התחיל בשבוע 33 יום רביעי בהערכת משקל, שם ראו את הבובה הקטנה ממש קטנה עם מיעוט מי שפיר, הרופא הנהדר המליץ לי ללכת לחדר לידה לביקורת, הלכתי לשם מלאת חששות, כתלמידה חרוצה קראתי את ספרו של ד"ר בר ושם היה כתוב שמיעוט מי שפיר זה מצב שמחייב בדיקה, הגעתי לבית חולים בלינסון, חיברו אותי למוניטור וראו שיש צירים ( אז זה מה שהרגשתי...) אומנם צירים קטנים ולא סדירים, אבל מורגשים. לאחר המוניטור הלכתי לבדיקת רופא, פגשתי את ד"ר ליאת הנהדרת,שבדקה אותי בעדינות ואמרה שהכל סגור, אבל מפה אני יוצאת רק עם ילד על הידיים, החוורתי, לא מתאים לי להישאר בבית חולים,אני רוצה לידה טבעית הכי שאפשר..., ד"ר ליאת ראתה אותי והלכה להתייעץ עם עוד רופאים ותיקים ממנה, והם החליטו שאני אלך הביתה, ואבוא לביקורת עוד 3-2 ימים, היא המליצה לי לשתות הרבה מים, אבל רק מים, לפחות 3 ליטרים ליום, בהתחלה זה נראה קשה , אבל בבדיקה ביום שישי שוב בבית חולים פגשתי את ד"ר ליאת שוב והיא ראתה שיפור משמעותי, והמליצה לבדוק שוב בעוד שבוע, את האולטרסאונד הבא עשיתי כבר בקופת חולים, ושם שוב גילו שיש ירידה במי השפיר, למחרת הלכתי לרופא הנשים שלי, והוא המליץ ללכת למיון יולדות דבר ראשון בבוקר... כמה שנלחצתי, בעלי היקר לא היה בבית (הלך לחתונה) ואני לא הפסקתי לבכות, מה יהיה? אולי משהו לא בסדר? למה דווקא אני? הגיע הבוקר ונסענו לבית החולים, היה כבר יום שישי, כרגיל מוניטור(עם צירים) ובדיקת רופא (איזה אצבעות ענקיות היו לו צריך להוציא איזהשהוא חוק לגבי זה) והשבת מתקרבת , יולדות באות והולכות ורק אני יושבת ומחכה, שעה לפני כניסת השבת הרופא נגש אלי ואומר לי לחזור ביום ראשון להערכת משקל נוספת,( בינתיים לפי הערכתם הבובה שוקלת 2000-2100 גרם) מכיוון שהיא קטנה ומתאימה לשבוע 33 ואני כבר ב36. כל השבת חיכיתי שיבוא כבר יום ראשון, בצאת השבת הלכנו לאכול פרוזן יוגורט, הרגשתי מצוייין והלכנו לישון, באמצע הלילה בערך ב3 קמתי, ואמרתי לבעלי שאני חושבת שיש לי צירים, בערך כל חצי שעה, ושאני מתה מרעב, אכלתי חצי קופסא של קורנפלקס, וחזרתי לישון. בבוקר בעלי כבר הלך לעבודה (שנינו לא יחסנו חשיבות לצירים ולבדיקה- תכננתי ללכת לעבודה אחרי האולטרסאונד) ואני קמתי התקלחתי אכלתי, ולאורך כל הזמן אני מרגישה כאבים שבאים והולכים, התקשרתי לאמא שלי שאמרה לי לקרוא לאבי כי זה בטח צירים, התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש לי צירים ושימצא מחליף, (הוא עובד כמאבטח) ואני אתקדם לכיוון בלינסון .המשכתי להתארגן שנייה לפני שיצאתי נכנסתי לשירותים וראיתי טיפה קטנה של דם, התחלתי לבכות (הבנתי שהלידה אוטוטו ) ההורים של אבי וגיסי שהיה בדרך לתל השומר – לבקום להתגייס לקחו אותי לבלינסון, הם אמרו שיחזרו מאוחר יותר, בנתיים אבי עדיין בעבודה לא מוצא מחליף. השעה 11 הגעתי לבלינסון, בקבלה של יולדות שאלו אותי:למה באת? יש לי צירים, יורד לי דם, ויש לי בדיקה כאן לפי הזמנת רופא ביום שישי. והדבר היחידי שיש לה לומר זה- למה לא באת עם טופס 17! ואני חושבת לעצמי בראש- היא לא מבינה שבאתי ללדת... קבלו אותי מהר מאוד, כרגיל מוניטור,כבר למדתי לשמוע את המוניטור ואת דפיקות הלב, פתאום משהו משתבש, האחות נכנסת, מסתכלת על המוניטור וצועקת משהו לא מובן... ואז נכנסים לחדר שלי הרבה אנשים רופאים ואחיות, נותנים לי עירוי, ואני מתחילה לבכות (הרי אני לבד אבי עדיין בעבודה, אמא שלי בדרך מתל אביב, וחמתי בלשכת גיוס) מסתבר שהם אבדו את הדופק של העובר לבסוף מצאו אותו, בדקו אותי וראו שהצוואר מחוק 90% ויש פתיחה של 1.5. לאחר כל הדרמה הזו קמתי וחיכיתי, שלחו אותי להערכת משקל ( במחשבה שנייה מה זה משנה כמה היא שוקלת, 2000,או2100 גרם עוד מעט היא תצא ויראו...) חיכיתי גם שם סובלת מכאבים איומים כל 5-7 דקות, השעה כבר אחת בצהרים ואבי עדיין בעבודה, אני מתקשרת ואומרת לו נו.. תבוא, והוא אומר, הבוס לי מחפש לי מחליף, אמא שלי כבר הגיעה, וגם חמתי ואנחנו יושבות ומחכות בנתיים אני מנסה בכל דרך להפיג את הכאב, לשבת ,לעמוד, ללכת ,ושום דבר לא עוזר, אני ממש עייפה ורוצה לישון, חמתי מדברת עם אחד הרופאים ואני נכנסת לנוח בחדר של הרופאים ישבה שם רופאה שמאוד " עודדה אותי" ואמרה" השלב הזה יכול לקחת גם 20 שעות אז תתכונני" , בנתים הרבנית שלי מתקשרת ושואלת אותי אם היא יכולה לבוא, הסכמתי , השעה שתיים וחצי בצהרים הרבנית הגיעה (ואבי עדיין בעבודה) היא ראתה אותי שוכבת ואמרה לי או יותר נכון צוותה עלי קומי! קמתי בגלל הקימה המהירה שלי קצת הסתחררתי, וכמעט נפלתי, אז לקחו אותי להיבדק וראו שיש פתיחה של 3 סנטימטר, והגיע הזמן לחדר לידה, שאלתי את הרבנית מה עם אבי והיא ענתה: הוא בדרך, כשאת חושבת עליו, שהוא לא מגיע את עוצרת את עצמך, הוא כבר בדרך, והלכנו שתינו לחדר לידה הרגשתי שאני הולכת על עננים.
בדרך הרבנית מלמדת אותי איך כדאי לנשום תי תי תי תה תי תי תי תה... ואני כמו מסתכלת על כל העניין מהצד וצוחקת... נכנסנו לחדר לידה ואני נכנסתי לקצב של הנשימות. תי תי תי תה.. המיילדת הגיעה ושאלה כל מיני שאלות, ובניהם מה עוצמת הכאב מ1-10 לי סיפרו שצירים שזה מאוד כואב ואכן כאב אבל לא מאוד כמו שציפיתי אז אמרתי 3 היא הסתכלה עלי וצחקה 4 ? לפי מה שנראה לי ולפי ההתקדמות זה לפחות 8.. עשתי חוקן (איזו הקלה.) בזמן שהייתי בשירותים הרופא שאל אותי אם אני רוצה אפידורל אמרתי לו לא אין צורך.. (מסתבר שהוא אמר למיילדת אני אביא איתי בסיבוב את המרדים היא לא תעמוד בזה (אבל הוא טעה..)לא רציתי לצאת מהשירותים אבלן לא הייתה לי ברירה אמרו לי שצריך לנקות אותם כי עוד יולדת צריכה אותם, אז יצאתי חברו אותי למוניטור והתיישבתי על הכדור, בנתיים החלפתי את הנשימות ליונתן הקטן... ואבי עדיין לא בא (בעלי).
הצירים התארכו ונעשו צפופים היה לי ציר של 2 דקות!!! הרבנית כל הזמן עשתה לי את הגב התחתון ועודדה אותי, כל ציר מקרב אותי אל הילדה שלי... וכל הזמן אמרתי אני עייפה אני רוצה לישון, שאף אחד לא יבוא לבקר אותי אחר כך אני רוצה לישון פתאום הרגשתי שאני חייבת לשירותים נעמדתי והרבני קראה למיילדת, היא צריכה לשירותים המיילדת בדקה אותי ואמרה פתיחה מלאה רוצה ללחוץ? אפשר גם בעמידה הסתכלתי על הרבנית , מה עושים הרבנית קלטה שאני עייפה ואמרה לי את יכולה לעלות על המיטה, את לא יורדת, התלבטתי ומכיוון שהייתי באמת מאוד עייפה עליתי על המיטה, שם הורידו את כל חלקי המיטה ונשארתי בישיבה, המיילדת עיסתה לי את האזור ביד אחת,והיד השנייה נשענה על החזה שלי לפתע היא זזה, ועוצמת הכאב התגברה , שאלתי אותה מה עשית לי? והיא ענתה רייקי, אמרתי לה אל תפסיקי, והיא המשיכה, התחילו צירי הלחץ, המיילדת גילחה לי את האזור נבהלתי, התרוממתי לישיבה ללא השענות, נופפתי את האצבע והזהרתי אותה שלא תעיזי לחתוך אותי ברור? לא לחתוך! היא אמרה שהיא תשתדל אבל היא חייבת רק' לגלח טיפה את האזור, (הרבנית פקחה שאכן יהיה רק גילוח).
ואז התחילו צירי הלחץ האמתיים, הם היו קצרים וכואבים, פתאום היה לי מאוד שורף, הראש בחוץ תגעי בראש, אמרו לשנייה, נגעתי והסתכלתי, זה היה מאוד רטוב, עוד לחיצה קטנה וסיני הייתה החוץ יפיפייה, נולדה לך בת מזל טוב, מעקו בחדר לידה,השעה הייתה 16:30 ונתנו לי אותה לרגע כי היא הייתה מאוד קטנה ונחשבת פגית ניקו אותה ושקלו אותה ואז אבי נכנס, אמרתי לא נולדה לנו בת, הוא חיך ואמר היא נראת מוזר (הראש היה ארוך, אבל אני לא ראיתי את זה) השליה החליקה אחרי כמה דקות, הביאו מלי אותה דבר ראשון שהסתכלתי עליו היו הידיים שלה, קטנות עם אצבעות ארוכות (כמו שלי) ניסיתי להניק אותה אבל היא לא רצתה, לקחו לי אותה עם אבי להראות להורים שמחכים ולבדיקות כיאה לפגית.. בנתיים נכנס הרופא, כבר ילדת? הוא שאל. יופי בואי נראה אם צריך תפרים, וב"ה לא היה, ניקו אותי ועליתי להתאוששות הרבנית נפדרה ממני ואמרה שנדבר יותר מאוחר אמא באה ואמרה שהתינוקת דומה לי בדיוק, אחרי שעליתי למחלקה כולם באו אמא אבא חמתי אבי וכולם ישבו סביבי הסתכלתי על השעון השעה הייתה 18:30 לפני שעתיים ילדתי אני אמא, מדהים, אבל כבר לא הייתי עייפה אלא מלאת מרץ, נגמר היום השעה כבר 22 האחות באה לעזור לי ללכת לשירותים, שם ספרתי לה שלא ראיתי את הילדה כי היא בהשגחה, ואחרי כמה דקות הן באו סיני והאחות, קחי אותה לרבע שעה, תנסי להניק אותה ושבעלך יחזיר לנו אותה היא עדיין צריכה חימום, ואז ריאתי את יצירת הפאר שלנו וידעתי שזאת סיני .
אז זה הסיפור שלנו של סיני ושלי, לקח לי כמעט 10 חודשים לכתוב אותו, ואם אני אקרא אותו עוד פעם בטח יקח לי יותר זמן אבל..
תודה , תודה למיידת מירה, תודה לאבי, תודה לרבנית והכי הכי לסיני שבזכותה אני אמא
|
תוכן ההודעה:
|
