|
17/9/2001 8:35
|
רויטל
|
מאת:
|
"אנשים עושים תוכניות, ואלוהים צוחק למעלה"…סיפור ההריון והלידה של פז
|
כותרת:
|
כל תקופת ההריון הייתי עסוקה בהיערכות לקראת הלידה. המון פחדים מהלא נודע, הלידה עצמה ומה שיבוא אחר כך. כשהבנתי שבעלי לא יוכל להתלוות אלי, קצת נלחצתי בהתחלה, אבל אחר כך, בעזרת הפורום (שגיליתי בשלב די מתקדם של ההריון) הבנתי שאני לא היחידה, ושיש אלטרנטיבה, ואני מדברת כמובן על לידה בעזרת דולה. בעזרתה של נעמי (ושוב תודה לך…) הגעתי לענת, דולה מתלמדת שהסכימה ללוות אותי בלידה. בהמשך גם נרשמתי לקורס הכנה ללידה, הכל כדי להסיר את מסך הערפל סביב האירוע החשוב הזה.
בשבוע 33 גיליתי שעובריתי הקטנה עושה תוכניות משלה לגבי אופן לידתה והיא עדיין במצג עכוז. קצת נלחצתי, כיוון שפחדתי נורא לעשות היפוך חיצוני, אבל שוב בעזרת הפורום גיליתי שיש עוד אלטרנטיבות והתחלתי להתעניין בהן. הרופא הזמין אותי אליו לקראת סוף שבוע 36 כדי לבדוק האם היא התהפכה לבד או שנצטרך לעזור לה בכך (האלטרנטיבה הקיסרית כבר איימה בפתח…).
ביום חמישי, 3 ימים לפני התור הגורלי לרופא, קיימנו בעבודה ישיבת היערכות לקראת חופשת הלידה שלי, היינו במצב די קריטי מבחינת הפרוייקט, וקבענו לוח זמנים לשבועיים הקרובים (זה בערך הזמן שהערכנו שנשאר לי…) לחפיפה וסגירת קצוות. במהלך הישיבה נזכרתי באופן מוזר בפתגם "אנשים עושים תוכניות, ואלוהים צוחק למעלה"…וציינתי כי עלינו להזדרז עם החפיפה וההכנות, כיוון שבעצם אנו לא ממש יודעים מתי אלד, וזה עוד עלול להפתיע…
לקראת הביקור עשיתי את ספירת הדם הרגילה וגיליתי שספירת טסיות הדם שלי נמוכה ובמהלך כל השבת שלפני הביקור התעניינתי כאן בפורום במשמעויות לקראת לידה. השבת עברה לאט ואני במתח…בסביבות 1 בלילה עוד נכנסתי פעם אחרונה לפורום וקראתי את תגובתו של דר' בר לשאלתי, והלכתי לישון.
ב- 3 לפנות בוקר התעוררתי לשירותים, כשחזרתי למיטה, הייתה לי תחושה מוזרה קצת, וקמתי שוב לשירותים, אז כבר לא היה ספק - יורדים לי המים!!! סירבתי להאמין שזה באמת קורה לי… הסתכלתי (המים נקיים), הרחתי (אכן זה הריח…). רגע, מה עושים ??? בית חולים? עכשיו? אבל יש לי תור לרופא עוד כמה שעות… ובכלל עוד היו לי תוכניות…
למרות כל מה שידעתי וקראתי, הייתי זקוקה לאישור חיצוני, צלצלתי לתה"ש ואמרו לי להגיע מיד. הערתי את בעלי, שלא ממש הבין מה אני רוצה עכשיו באמצע הלילה, מה פתאום בית חולים, יש עוד זמן, לא? התחלתי לארגן תיק (תחילת תשיעי, לידה ראשונה, הכל נראה לי עוד כל כך רחוק כך שלא הכנתי עדיין כלום), עדיין סירבתי להאמין שאולי אני הולכת ללדת והתארגנתי בעיקר לקראת אשפוז בבית חולים ולא לקראת לידה. ב- 4 היינו כבר בחלון הקבלה של חדר הלידה בתה"ש, המיילדת שקיבלה אותנו תחקרה אותי קצת על נסיבות הגעתי, אני בשבוע 36 + 4 , ירידת מים, חשד לטרומבוציטוגניה ולמצג עכוז. חוברתי מיד למוניטור למשך שעה, ראיתי שיש לי צירים, אבל לא הרגשתי אותם כלל. לאחר מכן הזמינו רופא שביצע אולטרסאונד ואישר שהעובר עדיין במצג עכוז ואני הולכת לקיסרי דבר ראשון על הבוקר!!! פתאום התחלתי לעכל - אני הולכת ללדת!!! בעוד כמה שעות אני אהיה אימא!!! אבל למה קיסרי? אני בכלל התכוננתי ללידה אחרת!!! רעדתי קצת מקור, מפחד ומהתרגשות.
השעה הייתה כבר 6:30 וכיוון שלא כאב לי כלום, שלחתי את בעלי לקחת את הכלבה שלנו להורי ולהביא את אמי לבית החולים. חצי שעה אחרי שהוא יצא, התחילו הכאבים, צירים??!! אבל למה? מי צריך את זה עכשיו, אני ממילא הולכת לקיסרי. התחלתי לנשום ולשנות תנוחות כמו שלמדנו בקורס ההכנה וחיכיתי שהזמן יעבור, הרופא שבדק אותי אמר שיש פתיחה קטנה של 1 ס"מ, אבל העכוז די נמוך ורצוי לנתח בהקדם. הצירים נהיו בהדרגה כואבים יותר ותכופים יותר. בינתיים הגיעה תוצאת ספירת הדם שלקחו לי, ולמזלי עברתי את הסף שמתחתיו אסור לתת אפידורל (לפחות אוכל לשמוע את בתי מגיחה לאוויר העולם). הזמן עובר, ובחדר ניתוח יש עיכובים, ואני כואבת נורא ולבד (בעלי עדיין לא חזר…) מנסה להיזכר בכל העצות שקיבלתי מענת (הדולה) ומהמדריכה בקורס איך להתמודד עם הכאבים . בשעה 9:00 הגיעו בעלי ואמי שהיו בטוחים שאהיה כבר בחדר הניתוח. מתחילים להכין אותי לניתוח (גילוח, אינפוזיה…) אני רועדת שוב, בעיקר מפחד.
אף אחד לא יכול להיכנס איתי, כיוון שהניתוח אינו מתוכנן.
הרופא המרדים מגיע, מזריק, ואחרי כמה דקות אני כבר לא מרגישה את החלק התחתון. הידיים שלי קשורות בשני הצדדים, אני רועדת (הפעם קצת מקור והרבה מהאפידורל) והניתוח מתחיל. אני שומעת כל מה שרופאים אומרים, מרגישה את כל תזוזות בתוכי (כמובן לא הרגשתי כאב) ומחכה בדריכות שהכל ייגמר.
ופתאום, אני שומעת קול בכי קטן, ובבת אחת זה מכה בי, הרגע נולדה בתי, פרצתי בבכי, ההתרגשות היתה ענקית, ומלמלתי מתוך מסכת החמצן - תביאו לי אותה, אני רוצה לראות אותה עכשיו!!! נראה כאילו אף אחד לא שומע אותי, הדקות שעברו נראו כמו נצח, ואז האחות מביאה אלי חבילה עטופה שמתוכה מציצות אלי פנים קטנות ומקסימות - פז שלי. בכיתי ונשקתי אותה שוב ושוב, נורא רציתי לחבק, אבל לא יכולתי, הידיים שלי עדיין קשורות . האחות לוקחת אותה ואני עדיין בחדר ניתוח להמשך התפירה.
עכשיו כבר לא היה איכפת לי מכלום, רק שהכל יסתיים כבר ושאוכל לראות שוב את פז.
הזמן שעבר עד שראיתי אותה שוב היה ארוך, ארוך, הנוהל הוא שבניתוח קיסרי רק אחרי כ- 8 שעות מביאים את התינוקות להנקה, ואני הייתי חלשה מידי ובגלל ההרדמה שעשו לי (הרדמה ספינלית, שהיא יותר עמוקה מהרדמה אפידורלית רגילה) גם מרותקת למיטה עד 24 שעות לאחר הניתוח, לא היה לי כוח להתעקש ולהתווכח. במהלך אחר הצהריים, כולם מתקשרים אלי לברר מה אמר הרופא (כל מי שהכיר אותי ידע שאני אמורה להיות בבוקר אצל הרופא שיקבע אם פז עדיין במצג עכוז, או שהתהפכה לבדה) ונדהמים לשמוע שכבר ילדתי. כשדיברתי עם מנהל הפרוייקט שלי בעבודה, הזכרתי לו את הפתגם שאמרתי בישיבה ביום חמישי, אלוהים ממש צחק… (ולא נראה לי שהוא היה שותף לצחוק הזה).
ההחלמה אחרי הניתוח, די קשה, והשהות הארוכה בבית החולים אינה נעימה במיוחד. ניסיונות ההתמודדות עם ההנקה (זה ממש לא פשוט…), והאחיות שכל הזמן אומרות שהיא נורא קטנה וחייבים לתת לה תוספות, לא ממש מקלים. ביום הרביעי, סוף סוף היה נדמה לי שפז ואני הצלחנו לפענח את סוד ההנקה ובמשך כל היום והלילה רק הינקתי אותה בלי תוספות. למחרת, אני מקבלת מכתב שחרור והולכת לתינוקייה לקחת את פז להנקה אחרונה בבית החולים, ושם מתבשרת כי לא משחררים אותה, ערכי הבילוריבין שלה עלו והיא ירדה במשקל קצת יותר מידי. פרצתי בבכי, האשמתי קצת את עצמי שלא קיבלה מספיק חלב בהנקה, ומיהרתי למחלקה לומר להם שאני צריכה להישאר לילה נוסף. מסתבר שהדבר אינו טריויאלי לגמרי. אמרו לי שאין מקום במחלקה ושאני צריכה לחזור הביתה בלי בתי. בכיתי המון. כל המתח הזה פגע כמובן ביכולת שלי להניק את פז, ובלית ברירה גם נתתי לה תוספת. לאחר כשעתיים, באה האחות ובישרה לי שמצאו לי מיטה פנויה במחלקה הגיניקולוגית ואוכל להישאר לילה נוסף. נרגעתי. למזלי במשך הערב גם ירדו ערכי הבילוריבין ופז לא קיבלה טיפול באור וגם החזירה לעצמה את הגרמים החסרים, והכי חשוב, אנחנו הולכות בבוקר הביתה!!!
כבר עברו שבועיים, פז עולה יפה במשקל (נולדה 2655 ושוקלת עכשיו כבר 3 קילו), ואנחנו עדיין מתמודדות עם קשיי ההנקה.
ערב ראש השנה, מחרתיים יש לי יום הולדת, ואיזו מתנה קיבלתי השנה…
לא הייתי עוברת את התקופה הזו בלי הפורום הנהדר הזה, אז תודה לכולכן על הכל ושתהייה לכולנו שנה טובה … עם הריונות קלים ולידות מופלאות והכי חשוב ילדים מקסימים.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
