פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
17/9/2001 22:31 רומי מאת:
קיסרי אלקטיבי - סיפור הלידה שלי
כותרת:
בתור קוראת פאסיבית, אהבתי בעיקר את סיפורי הלידה.
ידעתי שבבוא הזמן אני אכתוב את שלי, רק שעשיתי זאת עם המון המון פרטים, כדי שאזכור לפעם הבאה...

לידות קלות!


סיפור הלידה של רותם

איך אפשר בלי בירוקרטיה??

כבר אחרי הקיסרי הראשון שעברתי לפני שלוש שנים, הבנתי שגם את הלידה הבאה שלי אני רוצה לעבור ככה. הבכור נולד בקיסרי אחרי 16 שעות בחדר לידה. בעקבות חוסר התקדמות החליטו לנתח ניתוח לא דחוף.
הרופא שלי אמר שכנראה האגן צר, והחלטתי שמאחר שבשלוש שנים האחרונות הוא בטח לא התרחב, הרי שכדאי למנוע את ההליך הארוך של עד הקיסרי.

בשבוע 37 הרופא שלי נתן לי הפניה לבית החולים וכתב עליה – מעונינת בקיסרי. התקשרתי לליס לקבוע פגישה לייעוץ ושם ביקשו ממני להגיע עם טופס 17.
במכבי לא הסכימו לתת לי ט' 17 על סמך הרופא (כי הוא ציין שבעצם אני זו שמעונינת) אלא אם כן עוד רופא "משלהם" (והרי גם ככה הרופא שלי משלהם) יבדוק אותי. תוזזתי למכון לבריאות האישה בראשל"צ ושם הרופאה, שאפילו לא בדקה אותי נתנה לי את הטופס המיוחל.
חזרתי שוב למשרדי מכבי רק כדי לגלות שהפעם הם שולחים אותי לאסף הרופא, ולי בכלל יש כבר תור לליס (שם ילדתי את הבכור). הגשתי "בקשה מיוחדת" לאדון הרופא שתזז אותי לראשל"צ וכנראה שלא היה לו נעים מהתיזוז כי הוחלט לאשר לי לפנות לליס.

למחרת בבוקר אני בליס. גם פה הרופא אפילו לא בודק אותי. שומע את הסיפור של הלידה הקודמת, פותח את היומן וקובע – 11/09/01. אני אמנם מס' 3 ברשימה, ואולי הניתוח יידחה לערב.. אבל הוא יתבצע.

יש להגיע יום קודם לבית החולים לבדיקות שגרתיות וביום הניתוח להגיע לאחר צום מחצות.

10/09 – יום שני
הגעתי בסביבות 9:00 לחדר המיון של בית החולים. קצת טופסולוגיה ואח"כ מוניטור. תוך כדי בדיקת המוניטור מגיע רופא צעיר (שבכלל חשבתי שהוא אח) לקחת דגימת דם. חוסכים זמן. יפה מצידם. קצת שואלים ומעיקים למה החלטתי קיסרי אבל.. עובר בשלום. בדיקת אולטרה סאונד מראה שהילדה לא מפסיקה להשתולל ולזוז. הערכת המשקל היתה 3600 אבל הרופא אמר שהמכשיר ישן, לא מדויק ולפי מה שנראה לו (רק באמצעות זה שהוא נגע בבטן) היא משהו כמו 3200-3300 (שזה דרך אגב הערכת המשקל האחרונה שקיבלתי יומיים קודם בראשל"צ).
זהו. יש להגיע למחרת ב7:30 כשאני בצום מחצות.

11/09 – יום שלישי
היום המיוחל הגיע. קצת לחץ והתרגשות והנה אנחנו ב7:45 במיון של ליס, יודעים שאמורים לחכות והרבה עד שיגיע תורנו. בינתים שוב בדיקות שגרתיות. הזנת נתונים למחשב, שתן בכוס, מוניטור והופס הזריקה הראשונה של העירוי כבר ביד… שיהיה מוכן לכשנצטרך אותה. אני כבר עם מדים של בית החולים והתחלנו להמתין. (בדיעבד הסתבר שבעצם מי שמגיעה ראשונה מתקבלת ראשונה, כך שאם היינו מקדימים קצת…אולי לא היינו ממתינים כ"כ הרבה). בינתיים הראשונה נכנסה לניתוח, וזו שלפני עוד נמצאת איתי וממתינה גם כן. מתחיל להיות לי קר, כנראה שההתרגשות מתחילה לגבור. הדבר הכי חשוב בשלב זה ואני שמחה שהבאתי היה: גרביים!! עזרו לי להתחמם קמעה ובדיעבד, עזרו לי גם בהמשך..

בשעה 12:30 מודיעים שהנה אנו עולים לחדר לידה. הרבה פחות מפחיד מהפעם הקודמת. הרי לא שם אני אפגוש את בתי. אני פוגשת את המיילדת שלי (סייג רחל), שתהיה איתי בחדר ניתוח ושתקבל את רותם. היא מגלחת אותי גילוח קצר ואני מועברת לחדר ניתוח. נפרדתי מהבעל שהחליט שהוא לא נכנס למרות שהייתה לו אפשרות והנה אני בפנים. שעה 13:00 .נורא קר בחדר ניתוח. המרדימים מעבירים אותי למיטת הניתוח ומגלים שהעירוי שלי בכלל לא עובד. מכניסים לי עוד מחט הפעם ביד שמאל. קושרים לי את הידיים לצדדים ומחברים אותי לכל מיני מכשירים.
בשלב הזה המרדים פתאם מגלה את הגרביים. איך הצלחת להיכנס איתם?? הוא מוריד אותם ושם בחדר השני.
עכשיו הגיע שלב האפידורל. אסור לזוז. (זכורה לי הפעם הקודמת שבה זזתי שלוש פעמים עד שהמרדים ממש כעס עלי, אבל איך אפשר להתגבר על האינסטינקט של "הלזוז" ??) נאמר לי לשכב בתנוחה עוברית (מה שדי קשה עם הבטן הזו). לא לזו. והנה אני מרגישה את המחט בגב שלי. הופס. זזתי. כמובן שהמרדים כעס.. אמרתי שאני צריכה קונטרה ממול, כדי שלא לזוז והמרדים השני הגיע לתפוס אותי כשהוא מניח לי את היד על הבטן שלו, כך שאם אני ארצה קונטרה אני בעצם איעצר בשומני כרסו. עוד ניסיון והפעם מוצלח. לא זזתי. כלומר מבחינתי כן, רק שהבטן של המרדים עצרה אותי. מרגישים לחץ על הגב.. איזה חומר שמתפשט בגב. והתהליך חוזר על עצמו כמה פעמים. זהו . האפידורל בגוף. עכשיו רק צריך להמתין שהוא ישפיע. ניסיתי להזיז את הרגלים כל הזמן כי פחדתי שהניתוח יתחיל עוד לפני שהאפידורל ישפיע.
בינתיים מודיעים לי שבעלי החליט כן להיכנס, אבל לא נראה להם שהם יכניסו אותי כי היות והוא מתלבט ומהסס אז הם מעדיפים שהוא ימתין בחוץ וככה יצטרכו לטפל בי ולא בו במקרה שהוא…
בסופו של דבר הוא כן נכנס.
אני עדין מנסה להרים את הרגלים, אך הן מתחילות להיות כבדות ואני מצליחה רק להזיז אותן לצדדים. במקביל גם המרדימים עושים את הטסטים שלהם לבדיקת השפעת האפידורל וכנאה שהם שמים עלי דברים קרים, רק שאני לא מרגישה בקור…
(המנתח הראשי – ד"ר גריסרו דן ומנתח נוסף – ד"ר בורנשטיין אילן)
מתחילים לחטא לי את הגוף. שמו לי כבר פרגוד שלא אראה את מה שקורה מולי ובעלי נכנס. (הוא שמע מגבר אחר שהיה עם אשתו בקיסרי שזה בכלל לא נורא, ולא רואים כלום, וזה ממש מרגש שהתינוקת יוצאת.. ולכן הוא החליט להיות בפנים).
האפידורל השפיע לגמרי ואני כבר לא יכולה להזיז את הרגלים. נורא קר לי . אני קופאת. שיני נוקשות והמרדים מכניס לי איזה צינור מפזר חום – שבכלל לא מזיז לי… אני מרגישה שכתף ימין מתחילה להיתפס ובעלי מעסה את המקום (ללא הצלחה יש לציין כי נורא כואב לי. אני מפחדת שזו אחת מההשפעות השליליות של האפידורל).
אני מרגישה שפותחים את הבטן ("עכשיו תרגישי לחץ על הבטן, אבל לא יכאב לך" – זה המשפט שאני זוכרת מלפני שלוש שנים ושעכשיו לא נאמר.. ) הרגשתי דווקא שפותחים די הרבה יחסית לצלקת הקטנה שהייתה שם מקודם. עכשיו התחילו לחפור בבטן. אמרתי לבעלי שתוך דקה הילדה בחוץ ובאמת לא עברו כמה שניות ושמעתי קול בכי. (14:10) אמרו לו להסתכל כי היא בחוץ, אבל הוא ויתר על התענוג של מראה תינוקת עם דם עליה.. עטפו אותה והביאו לנו לראות. כמובן שלא ראיתי כלום. מרוב התרגשות הוא לא שם עלי את המשקפים.. ועד שזזנו המיילדת כבר הלכה איתה (3336 גר'). הוציאו גם את בעלי והתחילו לתפור אותי בחזרה. כל הטקס נמשך עד 14:45 . הכתף עדין כואבת לי והתחננתי למרדים שישחרר לי את היד כדי שאוכל לעסות את הכתף. כמובן שהוא לא הסכים.
זהו. הסתיים. הרופאים אומרים מזל טוב והולכים. נשאר לנקות אותי. כמובן שאני לא מרגישה עדין בכלום (חוץ מהכתף..)
אני מועברת לחדר התאוששות עם תקווה שאוכל לישון שם. (למזלי המרדים זכר את הגרביים, והם המשיכו איתי לחדר התאוששות. (גם שם היה מאד קר, והאחות גרבה לי אותם, ושוב – הם די הצילו אותי..)
הקטע הבא לא היה בלידה הראשונה כיוון שנרדמתי. האחיות באו לבדוק אותי כל הזמן ולחצו לי הבטן. הבטן נורא נורא רגישה וכואבת וכל לחיצה כזו שלהם מכאיבה באופן לא יתואר. מטרת הלחיצות הייתה להוציא דם מבין הרגלים. הם פשוט עזרו לדם לזרום והכאב.. אוחח הכאב. לא יתואר !! (אבל בדיעבד עזר להחלמה מהירה יותר – ועל כך בהמשך). בינתיים האפידורל מתחיל לפוג. עוד לא הרגשתי כאבים יותר מדי והאחיות שאלו אותי כל הזמן אם כואב לי ואם אני רוצה זריקה. זריקה? לא תודה. מספיק קיבלתי.
עוד כמה לחיצות כאלה בהפסקות של 20-30 דקות ואחרי שעתיים אני מועברת למח' יולדות. (חשבתי שניצלתי מהן בשלב הזה..).

ביקשתי שיביאו לי את רותם כי רציתי כבר להניק, ונאמר לי שיש לה בעיות נשימה ושהיא מחכה לרופא. (בינתיים אכלתי סוף סוף קצת גבינה וקוטג.) כעבור שעתיים הביאו לי אותה. הרופא אישר שהיא בסדר. הנקתי אותה והרגשתי את הרחם מתכווץ, אבל – כאבים בהחלט נסבלים.
(רותם אוכלת משהו כמו 5-10 דק' אולי אפילו פחות. ואז מתעייפת. האחות אמרה לי להניק אותה במשך הזמן הזה כל שעה.. כל עוד היא אצלי)

בינתיים, גם בחדר יולדות מגיעות האחיות ועוזרות לדם לצאת. את הכוכבים ראיתי!! אבל.. סבלתי בשקט (טוב, אולי פעם אחת צעקתי בחדר, רק בגלל שעד עכשיו שתקתי והייתי צריכה להוציא משהו..). מעבר ללחיצות של האחיות הרגשתי את הבטן מתכווצת. זה כאב שנסבל. בכל מקרה, ביקשתי את תמיסת האופטלגין המגעילה לשיכוך כאבים (הרי לא ידעתי עוד כמה פעמים האחיות אמורות להגיע..)
שאלו אותי אם להביא את רותם להנקה של שעה אחת בלילה. תכננתי לישון טוב טוב את הלילה כדי לצבור כוחות וביקשתי אותה רק להנקה של 5:00, מה שהסתבר כטעות אח"כ כי הבנות בחדר עשו כ"כ הרבה רעש שגם ככה הייתי ערה, אז יכלתי להניק. זו הייתה מנת הסימילאק היחידה שרותם קיבלה עד כה.. בשעה 5:00 הביאו לי אותה והנקתי. הרחם קצת כואבת, אבל – נסבל ביותר. אפשר לקבל אופטלגין כל ארבע שעות ואני חושבת שבסך הכל ביקשתי פעמיים ביום הראשון ופעמיים ביום השני (בעיקר לפני השינה, כי חשבתי שזה יקל עלי). יכלתי להסתדר גם בלי האופטלגין, הכאבים לא היו נוראיים אבל חשבתי שאם הם יתרמו במשהו… אז גם שווה לקחת).

לפני ביקורת רופאים הניחו את התיק הרפואי שלי אצלי, ועד שהרופאה הגיעה היה לי זמן לעיין בו. קראתי שרותם סובבה את חבל הטבור מסביב לצוואר וגם שיש לי בקע ברחם ועוד כמה דברים לא סימפטים שבסופם המלצה – לידה הבאה רק בקיסרי!! לפחות לא יעשו לי בעיות… בשעה 10:00 בערך הגיעה הרופאה (ד"ר לימור הלפמן – בחורה צעירה, מתוקה ועדינה). היא נגעה לי קלות בבטן (כן, גם היא.. איזה סיוט) ואמרה שהכל בסדר ושהאחות תעזור לי לעבור לכסא יותר מאוחר).

עד שהאחות הגיעה, הספקתי להניק את רותם, לזוז במיטה שלי, להתנועע ובעצם כבר להזיז את עצמי (בתוספת להזזת הבטן של האחיות).

כשהאחות הגיעה היא הוציאה לי את הקטטר (לא כואב!) והחליטה להעביר אותי לכסא, זה היה הקטע שהכי פחדתי ממנו כי הוא זכור לי כסיוט מהקיסרי הראשון. (בפעם הראשונה, לפני שלוש שנים, שעברתי לכסא, לא היה לי מושג איך אני אצליח לחזור למיטה שלי).
הפעם, זה הלך ממש בקלות. לא הייתי צריכה את עזרת האחות, והיא אפילו שאלה אותי אם אני ספורטאית (מיותר לציין שממש אבל ממש.. לא )
ישבתי עוד כמה דקות בכסא. התרוממתי והצלחתי ללכת עד הדלת. הכאבים היו נסבלים ביותר והחלטתי שאני יכולה כבר להתקלח. שמתי פעמי למקלחת ושם הייתי צריכה להוציא את הפלסטר מעל הצלקת. לאט לאט ובעדינות הצלחתי גם את זה. זהו. עשיתי זאת. הקטעים הקשים מאחורי. תוך 24 שעות מאז הקיסרי אני כבר אחרי מקלחת עצמאית.

בלילה ביקשתי שיביאו לי את רותם בשעה 1:00. האחיות קצת התבכיינו על הטיול שהן צריכות לעשות אלי אבל אמרתי שאני אחרי קיסרי..
בשעה 2:00 רותם הגיעה, עדין ישנה. ב 2:45 הנקתי אותה והיא נשארה לישון איתי. איזה כיף זה היה !!! בשעה 6:00 היא עדין לא התעוררה לארוחה נוספת ולקחו לי אותה..

פחות מ48 שעות אחרי הקיסרי, ואני מצליחה להסתובב בלי בעיות. הכתף עדין כואבת לי והרופאה אמרה שיכול להיות שהצטברו בה נוזלים או אויר ויש להמתין עד שהם יספגו בחזרה. אני שמחה שהרגלים שלי התאוששו מהבצקות שהיו בהן, וחזרו לעצמן. ללא ספק, ההתאוששות הפעם הייתה הרבה יותר מהירה מאשר בפעם הראשונה (וגם אז הלכה די מהר..)

אחרי שרותם ירדה במשקל, היא מספיקה אפילו לעלות קצת..

כבר לא לוחצים לי על הבטן ובאמת שיש לציין שכמות הדם שנספגת בתחבושת ממש רגועה.

רותם מתחילה להצהיב. זה עדין לא הגיע לשלב שנמדד בדרגות ונאמר לי שזה לא נורא. זה עדין לא צהבת.

הייתי אמורה להשתחרר ביום שבת. אני מרגישה ממש טוב ומחליטים לשחרר אותי כבר בשישי. "ארזנו" את חפצינו ויצאנו מבית החולים.

בשלב זה (יום שישי), הרי לא הכל יכול להיות וורוד ואני מרגישה שהציצים שלי עומדים להתפוצץ. הם גדלו בכמה מספרים, הם דומים עכשיו לאבנים והם עומדים, יציבים והכי נורא – כואבים!!
החלטתי שהפעם, מאחר ואני מניקה את רותם כל דקה שמתחשק לי אני לא אשבש את "מערכת הציצים" עם ספיחה של כרוב ואני אשתדל להתגבר על המצוקה לבד.
אחרי שהיא ינקה , נכנסתי להתקלח ולהוציא קצת חלב באמצעות עיסוי כואב במקומות בהם מורגש שהצינוריות סתומות. המים צריכים להיות קרים. אח"כ שמתי על החזה טיטולים שהורטבו מראש והוכנסו למקפיא. זה גם אמור להרגיע..
והכי חשוב – תוך כדי יניקה יש לעסות את השד. במיוחד בחלק התחתון שלו. ביום שבת כבר חשתי הקלה.
ביום ראשון הלכתי לקופ"ח להוציא את הסיכות, וזה כבר ידעתי, מהפעם הקודמת, לא כואב..
היום יום שני. ערב ראש השנה. נשארתי עם רותם לקדם את פני השנה החדשה, בעוד שהבנים יצאו למשפחה המורחבת. רותם נרדמה והשאירה אותי עם המחשב לכתוב את קורות השבוע האחרון …



תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
17/9/2001  23:11 המון מז"ט אושר ונחת לך ולמשפחתך (לת) - רויטל
17/9/2001  23:50 רומי, מזל טוב לך, לרותם ולבנים במשפחה - איריס הדס
18/9/2001  0:25 מזל טוב רומי והמון תודה על התיאור המפורט מאד - רותי קרני הורוביץ
18/9/2001  2:5 מזל טוב - ותודה על הסיפור היחסית מרגיע - כלבובה
18/9/2001  9:2 לרומי - מז"ט, אין דרך נפלאה מזו שעברת כדי להתחיל שנה חדשה - ל"ת - כרמית
18/9/2001  11:11 רומי, שמחתי לקרוא את הסיפור,. מזל טוב ענקי. לת - אורית
18/9/2001  11:54 מזל טוב רומי! - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית
18/9/2001  16:41 מצטרפת לאיחולי המזל-טוב. סיפור יפה ואופטימי, כיף לקרוא. שנה טובה ומהנה והחלמה מהירה! לת - ענבל ל
18/9/2001  23:5 רומי - אהבתי את הסיפור מרגש והכי הכי אהבתי את הפירוט ! מזכרת לכל החיים ! מזל טוב לך ולרותם המתוקה (ל"ת) - עידית
19/9/2001  22:30 המון המון מזל טוב - איילת1
20/9/2001  9:59 נחת בריאות ואושר! איזה שם יפה בחרתם... ל"ת - דנה
20/9/2001  17:25 מזל טוב רומי ושנה טובה ל"ת - דפנה*
20/9/2001  21:23 מזל טוב והמון אושר לכם! (ל"ת) - ענת ב
20/9/2001  21:38 כמעט כמו להיות בשורה הראשונה :-) - א'
20/9/2001  21:38 כמעט כמו להיות בשורה הראשונה :-) - א'
21/9/2001  5:5 מזל טוב!! הרבה אושר בריאות שמחה....וגם שתהיה לכם אחלה שנה -ל"ת - ריש


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש