רובכן כאן לא מכירות אותי. פעם השתתפתי יותר ורב בותיקות כבר לא כאן. הרגשתי צורך גדול לשתף אתכן בלידת הויבק שלי, בעיקר כדי לחזק את אלו שחושבות על זה ומפחדות.
זה הסיפור והוא מאד ארוך.
עבר כבר חודש מאז שנולד בני השני, אדם, ועדיין קשה לי לספר את סיפור לידתו.
מאיפה מתחילים את הסיפור הזה..................
אני חושבת שהלידה של אדם מתחילה בלידה של בני הבכור. בזמנו כתבתי על זה כאן בפורום והנה לינק לסיפור.
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=4340
אחרי טיפול ממושך ידעתי שאני יעשה הכל על מנת שהלידה הבאה שלי, וחווית האימהות שלי, יראו אחרת בפעם השנייה.
מילה קטנה על הטיפול הפסיכולוגי שעברתי. זה היה טיפול ארוך קשה ומתיש אבל יצאתי ממנו אדם אחר לגמרי- צמחתי ממנו, יצאתי מחוזקת יותר, בוגרת יותר. אני חושבת שבמובנים רבים הצלתי את חיי, למדתי להסתכל על דברים אחרת ובעיקר להבין שלא יכולה להיות לנו שליטה על הכל, לא משנה כמה נתכונן כמה ידע נאסוף, תמיד קיימת האפשרות שהבלתי צפוי יקרה.
התחלתי ללמוד את נושא ה- VBAC. חרשתי את האינטרנט, קראתי כל מאמר אפשרי, הזמנתי ספרים בנושא מאמזון, קראתי בשקיקה כל סיפור לידה ובעיקר את אלה של לידות ויבק. סיפורי הלידה חיזקו אותי , כך גם החומר התאורטי בנושא, מה שנראה בהתחלה כגזר דין מוות "פעם קיסרי תמיד קיסרי" , הלך והפך לחנינה מתוקה.
כשבני הבכור היה בן 3 החלטנו להכנס שוב להריון. הפעם זה לא היה קל, כל חודש הופיע המחזור ואיתו אכזבה מהולה בשמחה. נורא רציתי תינוק אבל נורא פחדתי מההריון ובעיקר מהלידה, כל חודש שקיבלתי מחזור התאכזבתי אך יחד עם זה הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל ליבי "הנה, אפשר לדחות את ההתמודדות עם הפחד..." . האמנתי ביכולת של הגוף שלי להכנס להריון ולכן לא פניתי לרופא, ידעתי שאין לי שום רצון להשלח לבדיקות ולטיפולי פוריות למינהם, הבנתי שהחסימה היא בעיקר נפשית ולא פיזית. דיברתי על זה המון עם הפסיכולוגית שלי והבנזוג היקר לי מכל. אחרי 14 חודשים הגיע ההריון המיוחל. כ"כ שמחנו, ואיזה כיף הלידה צפויה באפריל, באביב, נפלא. הבדיקות היו תקינות ומהלך ההריון עבר לו בנעימים. בשבוע 15 הגענו לסקירת מערכות, איך שהרופא שם את המטמר על הבטן ראיתי שמשהו לא בסדר. העובר היה ללא דופק. ההלם היה גדול, בעיקר של בנזוגי שלא לקח דברים כאלה בחשבון, אני רק חשבתי על איך עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה ואין לי כבר כח. למחרת היום עברתי הפלה, רציתי להפטר מהעובר הזה כמה שיותר מהר, לסגור עליו את הדלת ולהסתכל קדימה.
4 חודשים אחרי נכנסתי שוב להריון.
הפעם ההריון לא היה קל. ההתחלה לוותה בחרדות איומות, כל הזמן פחדתי שהעובר מת. הפתרון מבחינתי היה להגיע פעם בשבוע אל הרופא לאולטראסאונד על מנת לראות דופק. במקביל שמרתי על ריחוק רגשי מהעובר, לא נתתי לעצמי להקשר אליו, לא פיתחתי ציפיות, לא דמיינתי איך הוא יראה, איך נקרא לו, עבורי זה הייתה מעטפת הגנה מצויינת. גם על הלידה שלי לא חשבתי. גיליתי שבכל פעם שאני מתחילה לחשוב על הלידה או לדמיין איך היא תראה, הגוף שלי מגיב בחרדה, לכן הדחקתי ולא נכנסתי לשם, אמרתי לעצמי שיש לי עוד זמן וכשנגיע לגשר... הייתי בקשר מאד טוב עם דורית-מיילדת מתה"ש. דורית מלווה אותי עוד מימי ההריון הראשון ולאורך כל מה שעברתי אח"כ. בכל פעם שדיברנו היא חיזקה אותי, עודדה אותי, האמינה בי ותמיד אמרה לי שבלידה השנייה היא תיילד אותי ושאני אלד יופי! ידעתי שהיא תיילד אותי בלידה הבאה, לא יכולתי לחשוב שזו תהיה מישהי זרה שלא מכירה אותי ולא יודעת מה עברתי.
השבועות חלפו. כשהתחלתי להרגיש תנועות ירד מפלס החרב. באופן כללי הרגשת מצויין, עשיתי יוגה לנשים בהריון אצל שירלי, עשיתי דיקור לאורך כל ההריון ושיאצו.
כשהגעתי לשבוע 30 בערך הבנתי שאני צריכה להתחיל להתמודד עם השדים שבארון. התחלתי לחשב שאולי כדאי לי לקחת דולה, מאד פחדתי שכשיגיע הרגע ואני אכנס לביה"ח אני אקבל התקף חרדה ואבקש מייד ניתוח, רציתי שתהיה שם איתי מישהי מהרגע הראשון על מנת שתוכל להכניס קצת הגיון אל תוך כל הפחד הזה, ומאחר ודורית אולי לא תוכל להתייצב שם מהרגע הראשון, החלטתי על דולה. הכרתי את כל השמות של הדולות בתה"ש בעיקר מסיפורי לידה. אחת שהתחברתי אליה במיוחד, דרך הסיפורים, הייתה כרמי מרציאנו. שלחתי לה מייל וקבענו להפגש. בפעם הראשונה שראיתי אותה חשבתי לעצמי "היא לא נראית כמו דולה, איזה כיף!" נורא פחדתי שתגיע מישהי עם אג'נדה ברורה, עם הופעה של רוחניקית, פחדתי להרגיש מאויימת. לשמחתי הרבה גיליתי אשה מדהימה, התגלמות הטוב, חשבתי לעצמי "אלוהים שלח לי מלאך". מייד אחרי הפגישה הראשונה החלטתי שאיתה אני רוצה ללדת. התקשרתי לשאול אותה אם היא תהייה מוכנה, מבחינתה זו הייתה התחייבות כי אני תכננתי להאבק מול הבירוקרטיה של תה"ש על מנת לקבל אישור מיוחד שהיא תהיה הדולה שלי בלידה. כרמי הסכימה. כתבתי מכתבים לתה"ש, הפעלתי את דורית שתנסה לדבר ולהסביר, קיבלתי תשובה שלילית אך לא הרמתי ידיים, ידעתי שהפעם אני חייבת להגיע ללידה מגובה בכמה שיותר תמיכה, רק לא להיות לרגע לבד. סוף סוף הגיע האישור המיוחל. עכשיו נשאר רק ללדת. המשכתי להפגש עם כרמי, קיבלתי ממנה טיפולי שיאצו ועיסוי, היה לי חשוב להתרגל למגע שלה, היה לי חשוב שהיא תדע עלי הכל, שלא תבהל ממני, כל הזמן פחדתי מהפחד! פחדתי מהחרדה שתצוץ לה ברגע הלידה, תתקע את הכל ותוביל אותי שוב לניתוח קיסרי. היו ימים שכ"כ פחדתי שכבר אמרתי לעצמי "די, נמאס לי, אני רוצה לקבוע תור לניתוח וזהו! רק לגמור כבר עם זה" . כל הזמן שוחחתי עם כרמי ודורית ואמרתי להן שאם אני בחרדה ומבקשת ניתוח שלא ינסו לשכנע אותי, שיבינו אותי, שלא יתנו לי הרגשה שנכשלתי, כ"כ פחדתי שהן יתאכזבו ממני, חששתי שאני גורמת להן לצפות ממני ליותר ממה שאני אוכל לתת. בשבוע 40 כרמי חולה, בדיעבד אני יודעת שזה מאד הלחיץ אותה, הרי היא הבטיחה לי ומה יהיה אם היא לא תוכל להיות איתי בלידה? היא מארגנת גיבוי ושואלת אותי לדעתי. אני מסכימה אבל ביני לבין עצמי יודעת שהלידה עוד לא קרובה ושאני מחכה לכרמי.
בינתיים הגיע יום הלידה ושום דבר לא נראה באופק. אני מופיעה כל יומיים למוניטור בביה"ח וכל הזמן מפחדת שילחיצו אותי בגלל שאני אחרי קיסרי. המוניטורים תקינים, יש צירים כל הזמן אבל עדיין לא כאלה שמקדמים לידה. שבוע 40 חולף לו ובשבוע 41 אחד הרופאים מנסה לבצע בי סטריפינג, אני תופסת לו את היד ממש ברגע האחרון. ביום שלישי אני מקבלת טיפול זרוז אצל המדקר שלי, אני מרגישה צירים קצת שונים מאלה שהיו לי במהלך השבועיים האחרונים. ביום חמישי 30/12/04 אני מקבלת טיפול רפלקסולוגי מכרמי, גם הוא אמור לזרז. אחרי הטיפול אני מתחילה להרגיש כאבי מחזור קלים, אני הולכת לישון שנת צהריים טובה ונעימה.
אחה"צ חולף לו בנעימים ובסביבות 23:00 בלילה אנחנו הולכים לישון.
הנה זה בא.....
אני לא ישנה כ"כ טוב, הבן הבכור עבר אלינו למיטה מתי שהוא וזה מפריע לי, אני חושבת לעצמי שזה מוזר כי תמיד הוא עובר אלינו ואף פעם זה לא מפריע לי. אני מעירה את הבנזוג ומבקשת ממנו שיחזיר אותו למיטה שלו. לפתע אני מרגישה בעיטה חזקה בבטן ומין פאק! המים יורדים, מה זה יורדים שיטפון! השעה 3:30 לפנות בוקר של ה- 31/12/04 .
הבנזוג חוזר ואני אומרת לו שיורדים לי המים. אנחנו מדליקים אור ומתחילים להתארגן, קבענו עם כרמי שאם הלידה תתקדם לאט היא תבוא קודם אלינו, אני מתקשרת לכרמי ולדורית ומיידעת אותן במצב, אני מרגישה צירים חזקים ובכל ציר יורדת על ארבע והבנזוג עושה לי מסא'ז בגב התחתון. אני חושבת לעצמי שזה קצת מוזר שאני מרגישה כאלה צירים חזקים, הרי רק עכשיו ירדו המים, אני מחליטה לקחת את הזמן, מכניסה דברים אחרונים לתיק והולכת להתקלח. בדרך יש לי גם יציאה ובאמצע ציר חזק, שפשוט גורם לי לרדת מהאסלה לריצפה. אני צועקת לבנזוג שיבוא לעזור לי. השעה 4:00 אני מתקשרת להוריי שיבואו לשמור על הבכור, הם מגיעים ובשעה 4:15 אנחנו יוצאים לביה"ח לא לפני שאנחנו מעדכנים את כרמי ודורית. באוטו יש לי כבר צירים כל 3 דק', זה הרבה יותר כואב מהצירים שהיו לי בלידה הראשונה, אז הגעתי עד פתיחה של 5 ס"מ, אני נלחצת ומפחדת שאלד באוטו, אני צועקת לבנזוג שלא אכפת לי מכלום שיסע באדום רק שיגיע, כשיש ציר הבנזוג עוצר את האוטו, רץ אלי למושב האחורי ועושה לי עיסוי בגב התחתון, אני משתמשת המון בקול, מגלה שזו הדרך היחידה שבה אני יכולה לנשום ושזה מאד מקל עלי. מאותו רגע לא הפסקתי להשתמש בקול.
בשעה 4:30 אנחנו מגיעים לתה"ש. הבנזוג ניגש להרשם ואני נכנסת פנימה לאזור חדר הקבלה. מגיע ציר ואני יורדת על ארבע ומנענעת אגן, לידי יולדת שעושה בדיוק כמוני-כשנגמר הציר אנחנו מחייכות אחת לשנייה. נכנסים לחדר הקבלה והמיילדת מבקשת לשכב, מחברת למוניטור וממלאת פרטים אישיים. לי זה מאד כואב, אני משתמשת המון בקול ומבקשת שתכין אותי לאפידורל. בינתיים מחברים אותי לאינפוזיה, המוניטור רושם צירים יפים ובשעה 4:55 מעבירים אותי לחדר לידה. רצה הגורל וכל חדרי הלידה היו תפוסים וכך יצא שקיבלתי את חדר מספר 10, חדר הלידה הטבעית.
אני נכנסת לחדר הלידה ושנייה אחרי נכנסת כרמי. נשמתי לרווחה. כ"כ שמחתי שהיא באה. ובתזמון מושלם שניות אחריה נכנסת דורית המיילדת שלי, עכשיו כשכרמי ודורית כאן אפשר ללדת. אני מתבקשת לעלות על המיטה. בחדר נמצא רופא שמסביר לי את כל הסיכונים שאני לוקחת על עצמי בכך שאני מתכוונת ללידת ויבק, בסוף ההרצאה הוא מחתים אותי על טופס שקראתי והבנתי. מי היה שם בכלל, אני הייתי עמוק בתוך הכאב שלי. מהנקודה הזו אני די איבדתי את תחושת הזמן. בחרתי ללדת בביה"ח וידעתי שהפרוטוקול לללידות ויבק מחמיר עם היולדת. מבחינתי, העובדה שיש לי את דורית וכרמי, הקלה עלי כי ידעתי שזה יהיה יותר קל מול הצוות הרפואי. אני מרגישה כאבים חזקים, עומדת על הברכיים והגוף נשען על המיטה וכרמי מעסה לי את הגב בכל ציר ומזכירה לי לנשם. דוריתץ בודקת פתיחה ואני כבר ב- 7 ס"מ, אני נלחצת, מפחדת ללדת בלי אפידורל, מפחדת מהכאב, לא מאמינה על עצמי שאני יכולה ללדת, אני שואלת את דורית מה קורה עם האפידורל ודורית מבטיחה שהמרדימה בדרך. כבר ציינתי שהשתמשתי הרבה בקול, נהמתי כמו חיה, הרגשתי שהקול זו האפשרות היחידה שלי לנשום. כשלא השתמשתי בקול הרגשתי שאני פשוט נחנקת בכל ציר, שאין לי אויר, רציתי ממש לקרוע את הבטן ולהוציא את התינוק החוצה. מהרגע שעליתי על המיטה לא ירדתי ממנה, די נתקעתי, כרמי הציעה מספר פעמים לרדת מהמיטה אבל אני הייתי עמוק בתוך הכאב, לא רציתי כלום, מאד פחדתי ורציתי שזה יגמר כבר, מצד שני ניסיתי להיות כמה שפחות על הגב, השתמשתי בקול ובתנועות אגן ובעיקר חיכיתי לאפידורל. אני חושבת שזה היה בסביבות 6:00 בבוקר שנכנסה המרדימה, נתבקשתי לשבת עם גב מכופף, רגע לפני אני מרגישה שיש ציר חזק כ"כ שאני חייבת לזוז, המרדימה מתעצבנת, דורית בודקת אותי ומכריזה שאני בפתיחה מלאה הראש עבר את הספינות ואו טו טו אפשר להתחיל ללחוץ. גברת מרדימה מקפלת את הערכה שלה ועוזבת את החדר. הפחד משתלט עלי, אני מודיעה שאין דבר כזה ואני בלי אפידורל לא יולדת. כולם מסביבי מנסים לשכנע אותי לשתף פעולה, דורית לוקחת את היד שלי ומכניסה אותה פנימה ונותנת לי להרגיש את הראש "תראי כמה הוא קרוב, כמה לחיצות והוא בחוץ", הבנזוג הנפלא אומר לי "תראי, זה בדיוק מה שרצית, מה שחלמת עליו כל הזמן", כרמי מנסה לשכנע מזכירה איך לנשום איך לדחוף. כולם מנסים למשוך זמן אבל אני בשלי. לי זה ברור שאין שום סיכוי שאני מצליחה להוציא אותו, שאני לא מסוגלת גם להתמודד עם הכאב וגם לדחף בהצלחה. כאן זה היה המזל שלי שהיה לי את דורית, המרדימה חוזרת אני מחבקת את כרמי וכרמי אותי, ומקבלת את הזריקה.
אהההההההההההההה אפשר לנשום. ההרדמה פועלת מייד. אני יכולה להרגיש לחץ אבל לא כאב,אני יכולה להזיז רגלים ולשנות תנוחות, אני יכולה לשתף פעולה, אני יכולה לנשום ויש לי כח לדחף. בשלב מסוים, שוב לא יודעת מה השעה, דורית אומרת שאפשר להתחיל לדחוף. אנחנו מתחילים ללחוץ, אני דוחפת יפה ויש התקדמות. אני לוחצת די הרבה זמן, לדעתי מתחילה בצקת בפות כי האזור מאד התנפח. בשלב מסוים נכנסת לחדר ילדה בת 16 מלווה ברופאה, מתברר שהילדה הזו היא גם רופאה מאד אנטיפטית. הרופאה השנייה רואה אותי על 6 במיטה ואומרת "למה היא ככה? אני לא בודקת בתנוחה הזו" העירו אותה מהשינה והיא קמה על צד שמאל, אני מסתובבת לכבודה היא בודקת אותי ויוצאת. אנחנו ממשיכים בלחיצות, בינתיים אין התקדמות. הרופאה מתחילה להלחיץ היא נכנסת יותר מידי פעמים לחדר והמילה ואקום נזרקת, היא עושה לי בוחן קטן ובודקת איך אני לוחצית, כשהיא רואה שאני לוחצת טוב היא יוצאת מהחדר. כבר אמרתי שאני ולדת אחרי ניתוח, החשש של הצוות הרפואי היה שהצלקת לא תעמוד בעומס הצירים ותקרע ולכן מעל זמן מסוים של דחיפות הם מתערבים. אני יודעת שאצלי משכו את הזמן הזה הרבה מעבר למקובל, גם כי ראו שאני לוחצת טוב וגם כי קצת מכירים את הסיפור שלי ויודעים כמה היה לי חשוב ללדת. בינתיים התינוק קצת מתעייף, יש האטות בדופק בכל ציר, לאורך כל תהליך הלידה הייתי מאד חרדה לשלומו, כ"כ פחדתי שהוא ימות פתאום, כל הזמן שאלתי מה עם הדופק שלו, מבחינתי זה היה מרגיע לשמע את המוניטור. הרגשתי שהרופאה מחלישה אותי, מוציאה לי את הרוח מהמפרשים, מערערת על היכולת שלי ללדת, יחד עם זאת ידעתי שאני לא יעשה משהו שיסכן את העובר וכן מאד סמכתי על דורית וידעתי שהיא עשתה ועושה הכל על מנת למשוך זמן ולתת לי את חווית הלידה שכ"כ רציתי. בשלב מסוים אי אפשר היה יותר להמשיך, הרופאה החליטה ואקום, דורית החליפה איתה כמה מילים ואני חושבת לעצמי הנה הלכו להם אימוני האפי-נו לזבל. אני מנסה לשאול את הרופאה אם אפשר לנסות ואקום ללא חתך, היא עונה שלא. בדיעבד, כרמי סיפרה לי שהיא חיברה את הואקום וביקשה ממני לדחוף וכשראתה שאני לא דוחפת מספיק חזק היא חתכה.
הרופאה מפעילה שוב את המכשיר, הפעם עד לשלב ההכתרה, הקטע בו רואים את כיפת השער בפתח הפות, אז היא משחררת את הידית. דורית לידי מרימה אותי לוקחת את הידיים שלי ושמה אותן על הראש שלו ואומרת "הנה תלדי אותו" אני נורא מרוגשת ומבולבלת ולא מבינה מה רוצים ממני, לחיצה נוספת והראש בחוץ. הידיים של דורית על הידיים שלי והיא אומרת הנה עוד לחיצה, אני לוחצת .................................
והוא בחוץ! הילד שלי בחוץ, ילדתי אותי ומייד שמים אותו עלי ומפשיטים אותי ואנחנו שוכבים ככה גוף לגוף והוא מסתכל עלי ואני עליו והוא לא בוכה ואף אחד לא לוקח לי אותו ונותנים לנו זמן להיות ביחד, והבנזוג עומד לידנו בוכה מהתרגשות, וכולם מסביב נעלמים וזה רק אני והוא. אני לא זוכרת איפה היו כרמי דורית הרופאה הבנזוג באותו רגע, אני רק זוכרת אותי ואותו.
בשעה 8:00 בבוקר של יום שישי ה- 31/12/04, שלש וחצי שעות מהרגע שהגעתי לביה"ח נולד בני השני-אדם- בלידת ויבק שהייתה, למרות הואקום, התפרים, הטחורים, הכאבים שאחרי, חוויה מתקנת לכל דבר.
זה הסיפור כולו.
אני חווה את הלידה הזו לכ"כ הרבה אנשים:
לפסיכולוגית המדהימה שלי שהבריאה את נפשי.
לדורית קרייזר המיילדת, שמלווה אותי כבר 5 שנים, שסבלה את כל בלבולי המח שלי, במיוחד ב- 9 החודשים של ההריון, שתמיד הייתה שם בשבילי והבינה וחיזקה והאמינה בי שאצליח ללדת.
לכרמי, האישה הכי מכילה שהכרתי מימי. למרות שאנחנו לא מכירות הרבה זמן היא הצליחה לגעת בי כ"כ עמוק היא ממש נכנסה לי לתוך הלב ואני חושבת עליה המון.
לבנזוג היקר, שעבר איתי 5 שנים לא קלות, שהיה איתי בהם בכל רגע ועם המון המון סבלנות, ונראה לי שסוף סוף הוא יכול לנשם לרווחה.
לקח לי זמן לעבד את חווית הלידה הזו. בהתחלה הרגשתי אכזבה, תחושת החמצה. עם הזמן ובשיחות שעשיתי עם כרמי ודורית התחלתי להתאושש. אני יודעת שאין כזה דבר מושלם, אני מניחה שלכל אחת יש את ה"בדיעבדים"שלה. גם לי יש את שלי ואני יכולה לאמר שבפעם הבאה (אם אי פעם תהיה) אני חושבת שאני יוכל לעשות את זה טבעי עד הסוף כי היום אני יודעת דבר חשוב שאז לא ידעתי- אני יכולה ללדת!!!
אה, וכבר הזכרתי שאני מאוהבת בו לגמרי (-: (-: (-:
|
תוכן ההודעה:
|
