תשעה חודשים; היסוסים גדולים לגבי הריון הכי לא מתוכנן, החלטה שהגיעה עמוק מהבטן, כאבי לב. כאבי בטן מפחידים שהתיישבו יופי יופי על הפחד שכולן מכירות בוודאי - משהו לא בסדר שם בפנים..??? ואז, לאט לאט הריון מקסים ובריא ושקט, תינוקת גדלה שם בפנים. ריקודי בטן שרקדתי ופילאטיס מעולה להריוניות (מומלץ בחום, חברתית, גופנית, נפשית ומה לא). הרבה היסוסים ושאלות חלקתי כאן בפורום, תמיד נעניתי בחכמה ואמפתיה. בכלל עולם של נשים חזקות ותומכות וחולקות נגלה לי בעקבות התינוקת שהיום כבר גדלה כאן בחוץ.
וכל הזמן כל הזמן רציתי ללדת בבית. בתוך המים. חלום ילדות. ופגשתי מיילדת קסומה, ושיניתי תכניות למקום מגורים אז שיניתי לעוד מיילדת קסומה, ואז הבנתי שהבנזוג לא מתחבר, ותיכף נגמר החוזה ועוד אין לנו בית חדש, והכי חזקה ומשחררת היתה ההבנה שגם בבי"ח - יהיה בסדר.
ובאמת היה בסדר.
אז חשבתי על דולה, ואם דולה אז במאיר. עשינו סיור במאיר ונראה לי סביר. הדולה היתה מדהימה, אלא שהיא לא יכלה ללוות אותנו. רק הכנה ללידה - מפגש חד פעמי, ונפרדנו ממנה. ודי. לא יכלתי יותר לפגוש עוד מישהי, והימים נקפו ועברנו דירה (עסוקים!) וכבר לא תהיה דולה, אז למה לנסוע עד מאיר???
ובאו צירים. מקסימה שלי ילדה דייקנית, יומיים אחרי המשוער היא נקשה בעדינות מבפנים, 24 שעות של מיחושים עד לציר הגדול שהבהיר לי: היא כאן!
3 שעות של צירים מתגברים ומצטופפים שלחו אותנו לביה"ח, ליס. 3 בלילה. מוניטור שגרתי, ו-יש! אנחנו בפנים, בחדר הטבעי! התחושה אכן היתה של "התקבלתי!!". כאילו שבחסד ולא בזכות. מילא.
המיילדת מס' 1 היתה דמות חיוורת ולא מרשימה, ולא מחוברת לכלום. היה מעודד לדעת שבעוד שעתיים היא עוזבת אותנו, ומדהים היה לגלות את המלאך שהגיע להחליף אותה, הפיה, מילדת מס' 2 הכי נעימה ומנעימה שיכלתי לדמיין.
נפתחתי. לאט לאט, נושמת, יושבת על כדור מתחת לזרם של מים חמים. מחובקת, הגבר שלי מתברר כדולה המושלמת. מדהים. אינטואיטיבי וחם ועדין ורגשני. וככה שעות, כמו שחלמתי, מים, ריכוז, נשימה. 10. 11. 12...מיילדת מס' 3 התגלתה כפשרה; לא המלאך שעזב עכשיו ולא האנמית מהבוקר. מיקצועית אם כי לא הכי עדינה בעולם. והיא התחילה להציע פקיעת מים. לא רוצה פקיעת מים. לא רוצה צירים הסטריים ולא ררוצה שיגעו בי. רוצה לבד. אז "נתנו" לי עוד שעתיים לנשום את חבלי הלידה שלי לאיטי. אח"כ כבר בא הרופא הצעיר, היהיר. ואני, מותשת מ 17 שעות של צירים ואף לא שעת שינה אחת, נכנעת. שוכחת את כל המשנה, מחפשת לנוח, לא מסוגלת לחשוב של להתנגד. אז פקעו לי מים. ומכאן - הסטריה. שנינו בוכים, כי הרופא מאיים עלינו שאם אין התקדמות אז יהיה כאן זירוז, וכל זה כמובן כדי להמנע מהניתוח, אימת היולדות הטבעיות...בנזונה, תסלחו לי, מפחידן מאיימן שוביניסט.
כשהמיילדת הגיעה לבדוק התברר שהראש כבר יורד, ושולחת אותי חזרה לזרם המים, משכך הכאבים שלי. אלא שמיד אחריה מגיע היהיר ולא מרוצה ממה שהיא מדווחת לו- הוא רוצה פיטוצין.
ואז כבר בכיתי נורא, וצעקתי, והאמת שכבר תש כוחי לגמרי ורציתי א פ י ד ו רל.
ורק הגבר שלי האמין שהגיע הזמן, וכל הייאוש הזה מעיד על שלב המעבר. והוא מבקש שוב את הרופא רגע לפני שמעבירים אותנו לחדר לידה מאיים, אבל הכל כבר הסטרי כ"כ, ואני רק רוצה שילך הכאב.
בוכה ולא מבינה כלום אני מגיעה לחדר קטן , אין לי שליטה, אין לי כח ואין לי אמון. שיתנו פיטוצין שיעשו מה שבא להם, הרעים ניצחו.
אלא שכוחה של האשה המיילדת בכ"ז מציל אותי והיא מודיעה שאין טעם לפיטוצין, והנה אני כבר יולדת. ואני לא מאמינה לה בכלל עד שנוגעת והנה הראש, והנה הילדה שלי כבר בחוץ, רצינית מבט בשיער שחור ומלא דומה לאבא שלה החתיך בצורה מעוררת פליאה.
מזל טוב.
שבוע אחר כך בכיתי את הויתור שלי על לידת בית, את הגישה הפטרונית של ביה"ח, את הלידה שלי שהיתה אמיצה וסבלנית כמו שאני רוצה להרגיש למעט הסוף ההסטרי, האורות הבוהקים והצעקות שלי שלתוכן נולדה אריאל.
להקשיב, להגשים את הרצונות העזים שלי,בפעם הבאה בבית, בבריכת לידה, עם הטובה שבמיילדות ועם הגבר שלי ועם הידיעה שגם אם לרגעים חשבתי אחרת, בסוף - הטובים מנצחים.
|
תוכן ההודעה:
|
