29/3/2005 15:14
|
רוית ב'
|
מאת:
|
סיפור הלידה השניה-
|
כותרת:
|
זה התחיל בראשית שבוע 38 בביקורת שגרתית אצל הרופא, שזיהה מדד לחץ דם מוגזם והפנה אותי למיון יולדות להמשך בדיקות. זה המשיך עם אשפוז לכמה ימים בגלל רעלת הריון, שהיתה אמנם בשלב ראשוני והתחלתי, כשהסימפטום היחיד היה לחץ הדם הגבוה, אבל הרופאים המליצו ליילד, כי בשבוע 38 לא לוקחים סיכונים כאלה. אז קיבלתי זירוז מספר אחת (דבר שנקרא פרופס), שגרם לצירים של 20 שעות. כואבים אבל לא אפקטיביים - צוואר הרחם סירב להיפתח והקטנה לא העלתה בדעתה לצאת החוצה. אז עשינו סיבוב שני של זירוז, (אחרי ארבעה ימי אשפוז) כשאני איבדתי תקווה והכבר היה לי ברור שאחרי כל שעות הצירים הארוכות אמצא עצמי בחדר ניתוח בכל מקרה. אבל הרופאים והרופאות המקסימים של תלה"ש שכנעו אותי שבלידה שנייה הסיכוי הוא שאלד רגיל. ואכן כך היה-
שש שעות אחרי הזירוז השני החלו שוב צירים, שלא התייחסתי אליהם. אחרי שעתיים הייתה ירידת מים, ועדיין לא האמנתי. רק אחרי שהמיילדת גילתה פתיחה של שתיים וחצי אצבעות וגילגלה אותי לחדר הלידה, הבנתי שזה כנראה עומד לקרות. ועדיין לא תיארתי לעצמי איזה כיף מצפה לי. הגיעה המיילדת הפרטית שהזמנו, שהייתה מקסימה מקצועית ונהדרת. הרופא המרדים עשה עבודה מעולה, כי הצירים הפכו להיות בבת אחת כואבים מדי, ואלחוש האפידורל שנתן לי סיפק בדיוק את הסחורה המבוקשת- הקהה את הכאב, אבל שמר על תחושה מדוייקת לגמרי של כל מה שצריך להרגיש. נכנתסתי לחדר הלידה בשעה שתים בלילה- ובארבע וחצי , אחרי שעתיים וחצי בסך הכל, המיילדת אומרת לי- זהו יש פתיחה של עשר, עוד מעט היא תצא. בעלי ואני היינו בטוחים שהיא מסתלבטת עלינו- עם הגדולה- מרגע של פתיחה 10 עד שהיא יצאה עברו 3 שעות. בטח גם כאן זה יקח המון זמן.... אבל פתאום הרגשתי לחץ אדיר- ולא הבנתי למה האפידורל לא עובד. "מה זה הכאב הזה" גנחתי, והמיילדת אמרה: זו הבת שלך, היא רוצה לצאת- תלחצי. אז לחצתי בכל פעם שהרגשתי צורך, ובתוך 10 דקות היא הייתה בחוץ- קטנטנה, מתוקה, יצאה בקלות ובנעימות, בלי חתך, בלי תפרים, (בלי טחורים), יפהפיה, מדוייקת, מקסימה, ומייד הונחה בחיקי והתחילה לבכות ומלצוץ חליפות את השד. חוויית לידה נפלאה ומענגת מאין כמוה, שסיימתי אותה עם כוחות מחודשים, בלי כאבים, ובהתאוששות כמעט מיידית, ושחיפתה ופיצתה על שבוע בבית חולים, רחוקה מבתי הבכורה, שלא הבינה למה עברתי לגור בבית אחר.
עכשיו כמובן צריך להתחיל להתמודד עם חוסר השינה, עם תינוקת זעירה שצריכה (ורוצה) לינוק כל הזמן, ועם ילדה שפתאום קוראים לה "הגדולה", כולה פספוסה בת שנתים וחודשים, שעוד לא הבינה לגמרי מה נפל עליה. כולן כאן אומרות שיהיה בסדר, אז אין לי ברירה אלא להאמין. תודה לכל מי שקראה והגיעה עד כאן. שלכן תמיד, רוית.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|