כן כן, קצר מאוד, כי כמה כבר אפשר לכתוב כשנכנסים לחדר לידה ב- 21:00 ומחבקים את התינוקת ב- 21:30!!!!
זו הייתה לידה מדהימה, לא יכולתי לבקש דבר טוב מזה, ובעיקר זה היה פיצוי עצום על הלידה הקודמת שבכותרת ההודעה היה רשום "ארוך מאוד" וצריך להוסיף גם מייגע (לינק לסיפור ההוא בסוף).
אני כל כך רוצה לשתף אתכם בחוויה המדהימה הזו, ויכול להיות שבסוף זה דווקא ייצא ארוך מאוד, אז מראש סליחה.
סיפור הלידה הזה מתחיל בסיפור הלידה הקודמת, שכל כך רציתי אותה טבעית ובסופו של דבר קיבלתי זירוז, מים מקונייאלים, מצוקה עוברית, וואקום, חתך וחמישה תפרים.
למדתי המון על עצמי ועל לידות בשלוש שנים שחלפו מאז וקיוויתי, כל כך קיוויתי, שהפעם יש לי את הכוח לעשות את זה אחרת.
וזה סיפור המעשה:
התעוררתי בשבת מוקדם בבוקר עם ציר לא כואב במיוחד, אבל בהחלט ציר. האמת שכבר שבועיים יש לי צירים באים והולכים, אבל הפעם זה הרגיש קצת אחרת. המשכתי לנמנם. אחרי 20 דקות הגיע עוד אחד, ואח"כ עוד אחד ושוב אותה תחושה עמומה של בטן וגב, הצצתי בשעון, זה במרווחים של 20 דקות. טוב, נראה לי שמתחיל כאן משהו. שאר בני הבית עדיין ישנים, לקחתי את הספר מהשידה והמשכתי לקרוא עוד פרק (לפחות אם הולכת להיות כאן לידה, שאני לא אשאר במתח לגבי מצב הגיבור מאתמול בלילה).
השבת התקדמה לה בנחותה ועד הצהריים הצירים כבר היו כל רבע שעה. נחמד, אמרתי לעצמי. בצהריים שלחתי sms ללירון (לירון שרון הדולה שמשתתפת הרבה בפורום הזה ועוד יסופר עליה רבות בהמשך). לירון חברה שלי וסיכמנו באופן בלתי מחייב שאם אני ארגיש צורך היא תבוא איתי ללידה. אלא שהשבת לירון בטיול משפחתי בנגב, החלטתי לפחות לעדכן אותה.
אחרי ה- sms הפסיקו הצירים. שעה וחצי לא היה שום ציר. קצת מאוכזבת החלטתי ללכת לישון קצת. התעוררתי מציר חדש. השעה הייתה כבר 15:30. זה המשיך להיות כל רבע שעה. לפעמים ירד לעשר דקות וחזר לרבע שעה. הודעתי לאייל (בן זוגי) שכנראה זה הולך להיות לאט וארוך, ושאין לו מה לדאוג, הוא יצליח לראות הערב את נבחרות ישראל ואירלנד מתרוצצות בדשא אחרי כדור. ב- 19:00 הצירים היו באותו מצב מבחינת המרווחים, אבל קצת יותר מורגשים (שלא לומר כואבים). התיישבתי על כדור הפיזיו ואייל כבר התכונן לשבת מול המסך (כל אחד והכדור שלו). ב- 19:10 הרגשתי "פוףףףף" בחלק התחתון של חלל הבטן וזרם חם שטף את רצפת הסלון. ישר התכופפתי להריח אם יש לזה ריח של זרע (לא שהיה לי ספק שזו ירידת מים אבל הייתי חייבת לדעת אם מה שאומרים זה נכון... מה אני אגיד לכם, לא בטוחה שזה היה הניחוש הראשון שלי אם הייתי צריכה להשתתף במבחן ריח לגבי הדבר הזה... אבל שיהיה). עכשיו קצת נלחצתי...מיד טלפון ללירון (שכבר הייתה בבית). "לירוני, זהו, זה התחיל, כבר אין דרך חזרה, אבל הצירים במרווחים נורא גדולים, וגם לא ממש כואבים, ומה אני אעשה אם הראש לא מבוסס, ובטח בכלל אין פתיחה עדיין, הם בטוח לא ייתנו לי להיכנס ככה לחדר הטבעי..." לירון הרגיעה אותי והציעה שאכנס להתקלח. עד שהספקתי להגיע למקלחת, כבר היו שלושה צירים כואבים במיוחד. זה הפך להיות כל 3 דקות. כשיצאתי מהמקלחת זה כבר היה כל דקה. בקושי הצלחתי להתלבש. לקחנו את התיק, ארזנו את איתי (הבן הגדול), נכנסנו לאוטו ונסענו ללירון. ביצענו עיסקת חליפין עם בן זוגה: לקחנו את לירון ובתמורה השארנו לו את איתי (עם הבטחה שאמא שלי צריכה להגיע לאסוף אותו עוד מעט).
את עיקר תהליך הלידה העברתי באוטו. אין לי מושג איך הייתי עושה את זה בלי לירון. אייל נהג (עם רדיו פתוח על משחק הכדורגל) ואני ולירון התמקמנו מאחורה והעברנו את הצירים (שבשלב הזה כבר היו כואבים בהחלט). לירון הייתה פשוט מדהימה! בזמן הציר הרגשתי כאילו היא חווה אותו יחד איתי, פשוט התחברה לי לגב ולא הרפתה עד שהגל הגדול עבר. בין הצירים היא נתנה לי לשתות ומרחה לי כל מיני דברים על השפתיים, מתחת לנחיריים ואולי בעוד מקומות (אין לי מושג מה זה היה אבל זה עזר). הייתי מטופלת להפליא וזה נסך בי ביטחון רב. עוד מעט יתברר שהעבודה הקשה (והמשותפת) הזו באוטו תשא פרי.
הגענו ל"ליס". אייל הוריד אותנו בפתח מיון יולדות והלך לחפש חנייה. עוד הספקנו להעביר יחד שני צירים מחוץ לאוטו לפני שהגעתי לאחות במיון.
במיון התחיל התהליך הרגיל. השכיבו אותי על המיטה ומיד חיברו מוניטור. ביקשתי לא בשכיבה, והאחות אמרה שבסדר, אבל רק תבדוק אותי קודם.
"את בפתיחה של 8-9"
"סליחה???" – חשבתי שלא שמעתי טוב כי בדיוק הגיע ציר.
"בפתיחה של 8-9, אין זמן למוניטור, מהר לחדר לידה"
"בסדר גמור, אבל אני רשומה לחדר הטבעי"
"טוב, נראה מה נעשה, אני לא יכולה לבדוק אותך ובלי בדיקה אין לי אישור להכניס אותך לחדר הטבעי"
בכלל לא הייתי במצב של להתווכח על זה כי הגיע עוד ציר והמיטה כבר התחילה לנסוע לעבר חדרי הלידה (אייל עדיין מחפש חנייה).
הכניסו אותי לחדר הטבעי וקראו לרופאה שתיתן אישור ללידה טבעית (מדהים שהטבע צריך לבקש אישור מבית החולים). הרופאה הייתה בסדר גמור, רק הסתכלה עליי ואמרה: "נו, כבר הגעת לפתיחה של 9, מה, לא ניתן לך ללדת טבעי?"
המיילדת בדקה אותי, כבר הייתי בפתיחה מלאה (אני זוכרת שהיא אמרה משהו על שוליים). אייל כבר הגיע ותוך שנייה הייתי במקלחת עם מישהו שעושה לי עיסויים בגב. בדיעבד הסתבר שזה היה אייל. כאן המקום להגיד שמרגע זה ועד סוף הלידה לא היה לי מושג מי בחדר, היכן הוא עומד ומה הוא עושה. כל מה שהרגשתי זה עיסויים מצויינים בגב, ליטופים בראש, הרטבת השפתיים ועוד כל מיני דברים שעשו לי טוב. מבחינתי הכל פעל בהרמוניה מושלמת. המשולש אייל-לירון-רעיה (המיילדת) נראה מהכיוון שלי כמו תזמורת שיודעת לנגן לבד ולא צריכה מנצח. כל כלי ידע בדיוק מתי לנגן ומתי לתת את הבמה למישהו אחר. זה היה מדהים!
יצאתי מהמקלחת והרגשתי איך הכאב של הצירים מתחלף בלחץ גדול. פתאום התחלתי לפחד נורא. כבר מזמן אני מפחדת מהרגע הזה בלידה, משום שלא חוויתי את צירי הלחץ בלידה הקודמת (הייתי משותקת לגמרי מהאפידורל, ואיתי נשלף החוצה בוואקום כמעט מבלי שהייתי צריכה ללחוץ). הפעם זה היה פחד מאוד ממוקד: לא הייתה לי יציאה מאז אתמול ופחדתי שזה יפריע לי ללחוץ, ופחדתי מאוד להחתך או להיקרע.
על שני הפחדים האלה היו למיילדת תשובות:
לגבי היציאה: היא לא הסכימה לעשות חוקן בשלב הזה, כי לדבריה אני אחרבן גם את התינוק. אבל היא עזרה לי להוציא את הדבר הזה באופן מבוקר (ואני אחסוך מכם את התיאורים הפלסטיים).
לגבי האפשרות לקרע: " יש לך פירינאום מצויין" היא אמרה, "האפשרות היחידה היא שתקרעי באזור הצלקת מהלידה הקודמת".
"בן זונה" קיללתי בליבי את הרופא שחתך אותי בלידה של איתי, "מילא פעם אחת, אבל לשלם על זה גם בפעם השנייה???"
התחלתי ללחוץ.
"את לא לוחצת, ליאת, את רק עושה כאילו את לוחצת, היא לא תצא ככה"
אני לוחצת שוב.
"ליאת, את מפחדת ללחוץ, תקחי לעצמך דקה ותחליטי שאת לוחצת, זה לא יעבוד אחרת".
היא צדקה המיילדת שלי. פחדתי ללחוץ. פחדתי להיקרע, פחדתי שהיא תתקע שם באמצע ושוב נצטרך את שירותי הוואקום, פחדתי שאני לא אצליח, פחדתי שזה יכאב נורא... אבל אני חושבת שיותר מהכל פחדתי לתת לה לצאת. אני שומעת מהרבה נשים שדווקא בשלב הזה כבר רק רוצים שהכל ייגמר, שהתינוק כבר ייצא החוצה. אני לא הרגשתי ככה. הכל קרה כל כך מהר, שעדיין לא הייתי בשלה להיפרד ממנה. רציתי להשאיר אותה עוד קצת בבטן, מחוברת אליי. עוד טיפה להרגיש אותה חלק ממני לפני שאני משחררת אותה לאויר העולם. אבל מיקה רצתה לצאת. זמנה הגיע ואני לא יכולתי למנוע ממנה להיוולד.
עוד כמה לחיצות והראש יצא.
ואז חזיתי בפלא המופלא שכל ספרי/סרטי/קורסי ההכנה ללידה מדברים עליו: ההתברגות בחצי סיבוב. ראיתי את הראש בין הרגליים ואז מיקה שלי ידעה בדיוק מה לעשות, אף אחד לא עזר לה, היא פשוט הפנתה חצי מבט אליי, הסתובבה, ובציר הבא יצאה לאויר העולם!!!
אין לי מילים לתאר את התחושה העילאית שהרגשתי באותו רגע שהילדה שלי הונחה עליי, בוכה, מכוסה מעטה לבן, מחפשת חום וחיבוק.
עשיתי את זה! ילדתי בדיוק כמו שרציתי. זה היה רגע מושלם!
הסיפור הזה מוקדש לכל הנשים שמבקשות לעצמן חוויה מתקנת. אני מקווה שתשאבו כוח מהסיפור הזה ותאמינו שזה אפשרי. (ומי שרוצה, זה סיפור הלידה של איתי:
מהלידה של מיקה חזרתי שלמה גופנית ונפשית. החור שנפער לפני שלוש שנים בלידה של איתי, נסגר לתמיד.
ולסיום, תודות:
תודה ללירון, המלאך ששמר עליי בלידה הזו, בזכותך האמנתי שזה אפשרי.
תודה לאייל, שלמרות שלא הבין מעולם את הצורך שלי בלידה טבעית היה שם איתי לכל אורך הדרך, בלעדיך זה לא יכול היה לקרות.
תודה לרעיה המיילדת שהייתה שם בדיוק כמו שציפיתי.
תודה לאמא שלי שנקראה לדגל והתייצבה מייד.
תודה לאייל (של לירון) שאחרי סופשבוע מעייף הסכים לוותר על אישתו ובתמורה קיבל ילד נוסף+סבתא.
ותודה אחרונה לאפי-נו שלא הכזיב והצליח לגבור גם על הצלקת שהשאירה בי הלידה הקודמת.
|
תוכן ההודעה:
|
