הי בנות,
ילדתי בשעה טובה את בני- הראל, ביום ג' 29/3.
רק לרענן את זכרונכן, אני אותה אנונימית חרדה שלפני מס' חודשים סיפרה כאן בכאב את סיפור הפסקת ההריון לפני שנה, וקבלתי מכן תגובות כה אמפטיות ורגישות. אותה רוית שלא מזמן התייעצה איתכן לגבי נתינת שם שני,אותה רוית שמשוטטת בצמא בפורום ודולה כל אינפורמציה ונותנת גם משלי.
ילדתי את המלאך בשבוע 38+6. כבר היה כבד, כבר היה מעיק, והציפיה הייתה גדולה.
ביום שני בערב, הלכנו לישון כרגיל. בשעה 03:30, הרגשתי ירידת מים. הערתי את האחראי למצב באושר עילאי. ממש בדילוגים. "ממי קום הולכים ללדת". איזו התרגשות. הבדל של שמים וארץ בין הלידה הראשונה, שגם החלה בירידת מים, ולוותה בלחץ לקראת הלא נודע. הפעם הכל היה רגוע ונינוח. שתינו קפה, התקלחנו, בעודינו ממתינים לחמותי היקרה שתגיע לשמור על הפיצית, הישנה בשלווה וכלל אין לה מושג כי אבא ואמא נוסעים להביא לה את האח שהיא כ"כ ציפתה לו.
הגענו לתה"ש בשעה 04:20. המיילד משה המקסים קיבל את פני (הכרנו כבר לפני במפגש שנערך לאלו ששכרו שירות מיילדת פרטית). הצירים החלו. חוברתי למוניטור. כולי ציפייה ותקווה שהכל יעבור מהר ובשלום. המוניטור תקין. פתיחה של חמש אצבעות, צירים כל 3 דק'. משה טוען שהלידה קרבה, לכן ויתרנו ללא שום קושי על שירות המיילדת הפרטית. הרגשנו-הבעל ואני- שאנחנו נעשה את זה יחד ובגדול!
העבירו אותנו לחדר לידה. בינתיים התחברתי למכשיר טנס שדי עזר לי, עד למצב שהצירים נהיו בלתי נסבלים, כל דקה.
בינתיים, בעלי זכר את כל מה שלמדנו בחוג פלדנקרייז להריון, ומיסז', והזכיר נשימות, ודיבר, והיה לי למשענת אמיתית באותם רגעים שהגוף שלי התפוצץ.
נכנסתי למקלחת, אך, איזו רגיעה. המקלחת ממש עושה את שלה. הצירים ממש נסבלים מתחת למים הזורמים. ואני מקיאה את נשמתי ומתפללת לאלוהים שזה יגמר כבר. יצאתי מהמקלחת, כבר על סף שבירה ואומרת לבעל- אולי בכל זאת אפידורל (וכמעט נרשמתי למרכז ללידה טבעית. מצחיק.) אז הבעל רץ לקרוא למישהו שיבדוק אותי, והמישהו הזה המיוחל לא מגיע, ואני כבר צועקת "הצילו". והרופא נכנס. התפללתי שהפתיחה לא תהיה גדולה מדי כדי שאספיק לקבל את הסם המשתק הזה שיפסיק את חיתוך הסכינים בבטן. ומה הוא אומר לי?- רוית, תתחילי ללחוץ את בפתיחה מלאה. הלם, שקט, המחשבות בראש מתרוצצות, שתי מיילדות מקסימות מתייצבות, אני מתחננת שיעשו הכל שלא יהיו תפרים, שופכות בקבוק שמן ומעסות, והבעל כבר מחזיק לי את הרגל ומעודד, ואני נקרעת מבפנים ולוחצת, ואני שומעת קולות של יופי, והנה, ואת נהדרת ברקע, והבעל לוקח לי את היד ונותן לי להרגיש את ראשו של המלאך, ועוד קצת לוחצת וצועקת, והנה הוא בחוץ. אה, איזו הקלה.
השעה 05:45, שעה וחצי מהרגע שהגענו. תודה לך אלוהים שנענית לתפילותי וזה נגמר מהר.
המלאך עלי. איזה אושר. הוא נקי וכ"כ ברור. 3.345ק"ג. אין תפרים.
הוא ישר יונק. בקושי בוכה.
העיקר הכנתי מראש תוכנית לידה, נרשמתי לשירות מיילדת פרטית, מזל שזכרנו לתת את ערכת איסוף דם חבל הטבור (ממש בדקה התשעים נזכרנו וכמעט שלא הספקנו).
איזו חוויה מתקנת. לפני שנה ילדתי עוברית חולה שהומתה לי בבטן בשבוע 22.
מגיעה לי החוויה הזו, האושר הזה, המלאך הזה.
אתמול היתה הברית. לא קל, אבל מאחורי. בבית, בצנעה, עם מעט משפחה וחברים. טקס מאוד מרגש ורוחני.
עשינו את זה. הבאנו עוד ילד לעולם. ילד שנושא בגאווה גם את שמו של חמי ז"ל שאיבדנו לפני שנה. ילד זך וטהור שמסמל התחלה חדשה. השנה הנוראית שהייתה לנו מאחורינו. אפשר להתחיל לחייך ולחיות.
|
תוכן ההודעה:
|
