איך שהזמן רץ...כשגיליתי שאני בהריון עם ניבי, תום, בני הבכור, היה בן קצת יותר משנה. בן זוגי בדיוק קיבל הצעת עבודה בניו יורק וחשבנו לנסוע. כשגיליתי שאני בהריון- התחלתי לבכות. זה לא היה בכי מאושר, זה היה בכי של יאוש. נורא רצינו לנסוע ועכשיו צריך לחשוב שוב. לא ממש תכננו את ההריון הזה, אבל גם לא ממש תכננו שלא. לאחר לבטים רבים, הוחלט להשאר בארץ ודור עבד כמה חודשים בשביל החברה מהארץ (עד שפוטר- ישר לאחר הלידה שלי). את ההריון סחבתי תשעה חודשים מלאים וכאני כותבת "סחבתי", אני מתכוונת לתוספת מדאיגה של כ-30ק"ג (לא העזתי להשקל בסוף). בחודש חמישי היה לי וירוס קשה של הקאות ובעקבותיו היתה הפרדות שליה (קלה), שהצריכה שמירה וכמובן גרמה לי לבקר הרבה במקרר. הרופא אמר לי כל הזמן שהתינוק במשקל ממוצע ואני, למרות שמאוד קיוויתי (תום נולד בקיסרי ולא רציתי שוב), ידעתי שיש לי תינוק גדול. בתום ארבעים שבועות עם שום סימן של רצון לצאת החוצה, נסענו לבית החולים (פוריה)- לבדיקה. הגענו לקראת הצהריים ואמרו לנו שאי אפשר לעשות עכשיו הערכת משקל, כי הם עובדים מ-13:00 כמו בתורנות. עשו לי רק מוניטור ודחפו כמה אצבעות. ביקשו שאבוא למחרת בבוקר בצום, כדי שאם יהיה ניתוח, אז אהייה מוכנה. נסענו הביתה ובדרך "דפקנו" ארוחה טובה (לפני הצום). למחרת לקחתי את תום לגן, הודעתי שאני נוסעת ללדת ואחזור עוד כמה ימים- שיטפלו בו טוב ונסענו. הערכת המשקל היתה 4.700ק"ג ואמרתי שגם עם הסטיה הוא בטוח מעל 4ק"ג, כך שאין ברירה אלא ללכת לניתוח. כשהתחילו להכין אותי לניתוח התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק- פחדתי. כשהכניסו אותי לחדר ניתוח היתה שם אחות מקסימה (תרתי משמע) שלמרות שיכולתי לראות רק אם העיניים היפות שלה, היא נראתה לי כמו מלאך. אח"כ ההרדמה ואני רועדת בטירוף ולא מצליחה לשלוט בזה בכלל. ופתאום רק רציתי לישון, הייתי כל כך עייפה שכמעט ולא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות, אז התחלתי לדבר עם המרדים ושאלתי אותו שאלות על "מה עושים לי עכשיו". ואז הרגשתי קצת לחץ בבטן, כאילו שמותחים אותי (וזה באמת כך) והוא היה בחוץ. עוד לפני שראיתי אותו, שמעתי את הרופא מהמר על 4.300 וידעתי שעשיתי החלטה נכונה. שאלתי אם הוא ג'ינג'י (כמו הראשון) והם אמרו לי שבלונדיני. הוא בכה כל הזמן ואז הם הצמידו אותו ללחי שלי ובאותה השניה שהוא הרגיש אותי- הוא נרגע. אח"כ הוא בילה עוד כחצי שעה בידיים של אבא שלו, עד שחזר אלי, ישר נצמד לציץ והתחיל לינוק. התמזמזנו כך יותר משעה. על השם ניבי היו חילוקי דעות. דור לא הסכים לשום שם שהצעתי. גם את ניבי הוא לא רצה, אבל לא היו לו טיעונים נגד, אז בזמן שבילינו בחדר ההתאוששות הוא שאל אותי: "נו, הוא נראה לך ניבי?" ואני כמובן אמרתי שכן. ניבי יצא לאויר העולם ב-21.4 בדיוק בשעה 12:00 תינוק במשקל 4.250ק"ג שנולד כבר עם לחיים. הוא נולד מדהים וככל שהזמן עובר- הוא רק מדהים אותי יותר...
|
תוכן ההודעה:
|