22/5/2005 14:31
|
אירנה
|
מאת:
|
סיפור הלידה של יואב שלי, או איך תקתקנו את הצירים וילדנו מהר.
|
כותרת:
|
יואב שלי נולד לפני 8 ימים, בשבת ממש רגע לפני הזריחה. היה לי הריון לא קל עם הרבה בחילות והקאות בשליש הראשון והשלישי, ותאריך הלידה המשוער היה 8.05. אך יואבי העדיף לאחר. ביום שישי ה-13.05 הייתי כבר בשבוע 40+5 ואמרתי כל הזמן שאני חייבת לעשות משהו, כי כל שיטות הזירוז הידועות לא עזרו לי. החלטתי לנקות את הבית ביום שישי בבוקר - לעשות את 2 הקומות במכה אחת והיתה לי תקווה שזה יעזור לי. בצהריים הכנתי סיר אוכל. לא נחתי מהבוקר והרגשתי עייפה. בעלי חזר מהמשרד ואמרתי לו שאולי נלך קצת לישון כי בטח בלילה הזה לא נישן. היתה לי אינטויציה די חזקה ללילה ההוא. מאוחר יותר בשעה 22:30 ישבתי למטה בסלון וראיתי טלוויזיה ונזכרתי ששכחתי לסגור את הוילונות בחדר של הילדה, התחלתי לעלות לקומה השניה במדרגות ופתאום יצא ממני זרם חזק של מים צלולים. עליתי עד הסוף - עוד כוס מים. קראתי לבעלי - הזרם היה ממש חזק. הוא עזר לי להתלבש ונסענו לבית חולים כרמל. כל הזמן הזה ברכב הרגשתי איך זורם לי במכנסיים, ולא הרגשתי כלום חוץ מזה, לא צירים ולא כאבים. כשהגענו לבית חולים הוא רץ להביא כיסא, כי פחדתי ללכת - כל צעד שעשיתי גרם לכמויות ממש גדולות של מים לצאת. מאיפה כל המים האלה בגוף שלנו - איזו כמות! עשו לי מוניטור שהראה צירים כל 10 דקות - שלא הרגשתי אותם בכלל. התינוק עדיין גבוה. אמרו לי שאני צריכה להשאר בבית חולים ואם תוך 18 שעות לא תתחיל הלידה - יצטרכו לעזור לי. השעה היתה בערך 12 וחצי בלילה. לא הרגשתי אף ציר. כעסתי מאוד ואמרתי שאני חייבת לעשות משהו. התחלתי להסתובב בהליכה של ברווז בפרוסדור כדי לגרום לתינוק לרדת. בעלי התיישב על הכורסה והתחיל לראות איזה סרט בערוץ 10. אחרי איזה שעה של הליכה עדיין לא הרגשתי צירים וכאבים . המיילדת הציעה חוקן. אמרתי טוב, מה כבר יש לי לעשות. בשעה 1 וחצי בלילה פתאום התחלתי להרגיש משהו שמזכיר קצת את כאבי מחזור. חלש-חלש. תוך רבע שעה זה התחזק וכאבים כבדים בבטן התחתונה ואמרתי לבעלי שיתחיל למדוד את הזמנים. כל 5 דקות. צירים שנמשכו כ-45 שניות. איזה יופי. המשכתי להסתובב כמו ברווזון כדי להיות כל הזמן בתנועה. זה עזר לי מאוד. בשעה 2:20 נכנסנו לחדר לידה. כל החדרים היו פנויים, לא היתה אף לידה בשעה זו, ואני התיישבתי על כדור פיזיו ובעלי החזיק לי את הידיים וממשיך למדוד כל ציר. הצירים היו כל 3 דקות. אחרי כ-40 דקות המיילדת שאלה אם אני רוצה מוניטור. לא - אני לא רוצה. אני מרגישה היטב את התנועות ומעדיפה להתמודד עם הצירים לא במיטה. בשעה 3 המיילדת רצתה לבדוק את הפתיחה -4 ס"מ. ואז הלכנו אני, בעלי וכדור הפיזיו שהפך לחבר הטוב ביותר שלי למקלחת. במקלחת הרגשתי ממש הקלה והצירים עברו יותר בקלות. ישבתי על הכדור ובעלי השפריץ מים על הבטן שלי. צירים כל 2 דקות. במקלחת הינו כמעט שעה. בשעה עשרה ל-4 הרגשתי פתאום את הלחץ הראשון. אמרתי לבעלי - קום - נחזור לחדר לידה. התינוק יוצא. ואני זוכרת שהוא עוד הסתכל עלי בהלם ואמר "את בטוחה - כל כך מהר?" ואמרתי שכן - הולכים ומייד. נכנסים לחדר לידה. כאן מתחיל הסרט הקשה ביותר. את המאמץ הזה לא שוכחים בחיים. יש תחושה שבגוף שלנו עובר טורנדו בזמן צירי לחץ. אני מתחילה ללחוץ. משום מה חשבתי שזה יצא תוך 4 צירי לחץ, אך לא. לחצתי כמו משוגעת, רגל אחת תפסה אותי המיילדת, רגל שניה בעלי היקר. הם מחזיקים אותי ברגליים, אני לוחצת, הם מעודדים, ואני לא מרגישה שזה מתקדם. הרגשה הכי נוראית. לא מתקדם! ממש כמו בלידה הראשונה שנגמרה בואקום. אחרי חצי שעה הרגשתי מותשת מאוד, כל הפנים שלי הוכתמו מהלחץ, והמיילדת הציעה לי לעצור ולנוח קצת. אבל איך לנוח? איך עוצרים את הטורנדו הזה? הביאו גז צחוק. לקחתי כמה נשימות וזרקתי. לא עוזר. אחרי כ10 דקות צרחתי - "תביאי ואקום!" היא אומרת שאני יכולה לבד, מתחילה לעודד ואומרת שעד עכשיו הסתדרתי מצויין ועשיתי את הכל נפלא, אז חבל להביא ואקום. שניהם - היא ובעלי - שוב מחזיקים אותי ברגליים ואומרים ללחוץ. נכנסת עוד מיילדת לחדר. המיילדת שלי מספרת לה שיש לי צירי לחץ קצרים ואני פשוט לא מספיקה ללחוץ 3 לחיצות תוך כדי. אין אפקטיביות. משום מה המשפט הזה מעצבן אותי באותו רגע. הן יוצאות לרגע מהחדר ואני נשארת עם בעלי. אני מתחילה לקטר שקשה לי ואני כבר לא יכולה. הוא מעודד . אני אומרת לו שיבדוק אם רואים את הראש - לא רואים. המיילדת נכנסת שוב. אנו שוב לוחצים. פתאום הרגשתי צפצופים חזקים באוזניים והפסקתי לשמוע. כלום. חירשת לגמרי. חשבתי שזה מהמאמץ. חשבתי לי - זהו, התפוצץ לי משהו באוזניים ומעכשיו אני אהיה חירשת. זה היה כל כך מוזר ונמשך משהו כמו 40 שניות. פתאום זה נעלם ואני שומעת את בעלי צועק "הראש בחוץ!" ואני כמו מטורפת מתחילה ללחוץ. חזק חזק, ככל שאני רק מסוגלת. כמה שניות - ויואבי שלי בחוץ. איזו התרגשות. השעה 4:50. עברו סה"כ שעתיים וחצי מאז שהתחילו הצירים. מתוך זה שעה של צירי לחץ. אני התחלתי לצחוק - שמו אותו על הבטן שלי ואני צוחקת. קיבלתי ממש התקפה של צחוק - לא יכולתי להפסיק. בעלי מתחיל להתרוצץ מסביב מההתרגשות - לא יודע מה לעשות עם עצמו. אחר כך הוא לקח את יואבי לידיים וישב איתו, ואני הייתי עסוקה ולסיים את מה שנשאר. איזו הקלה!
לסיכום, כמה דברים שעזרו לי באמת לתקתק את הלידה: -שתיית פטל ירוק - 3 פעמים ביום . אני מאמינה שלי זה עזר. -בן זוג תומך שלא מפחד מכלום ומוכן לעזור בכל מצב ולא בורח מחדר לידה. אני מבינה שזה משהו שאין לכולם, ולכן חשוב אולי למי שאין לקחת דולה , כי נוכחות של אדם נוסף שאת מאמינה בו עוזרת מאוד. -בזמן הצירים - לנוע! כל הזמן להסתובב. בפתיחה לא גדולה להיות על הכדור בחדר ובפתיחה יותר גדולה להיות על הכדור במקלחת. לא לשכב במיטה סתם ככה ולסבול. חבל. -חשוב מאוד מתי מגיעים לבית חולים. למזלי הייתי במשמרת ריקה. - המיילדת שלי היתה מקסימה - רחל מבית חולים כרמל. יודעת את העבודה ומעודדת מאוד.
שיהיה בהצלחה לכולכן, מאחלת שתזכו ללידות קצרות כמו שהיתה לי עם יואב. המון המון תודה לכל אחת מכן שתמכה בי וכתבה לי וענתה להודעות שלי. אוהבת אותכן. אירנה.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|