|
25/5/2005 13:49
|
גליה
|
מאת:
|
אוי, כמה אני צריכה עצה (ואולי, אולי, גם דרורית...)
|
כותרת:
|
הנה גם אני זקוקה נואשות ליד מכוונת. איל שלי בן שנה ועשרה חודשים. ילד אהוב, מחובק, מנושק, מחבק מנשק ואוהב. ילד של אמא מאוד, ישן איתנו, מחובר אלינו, אנחנו מחוברים אליו. ילד דינמי מאוד, אקטיבי למדי, יצרי, פעיל. היו תקופות שנשך והרביץ הרבה וזה די הסתיים.
בשבועיים האחרונים אנחנו עוברים איתו סיוט מתמשך בלילות, שהופך גרוע מיום ליום. הוא מתעורר, לעיתים כל שעה או שעתיים, ונכנס להתקף בכי, צרחות וצווחות, היזרקויות של הגוף, חוסר פוקוס מוחלט ובלבול. רוצה חלב ומטיח אותו בקיר, רוצה מים וזורק את הבקבוק, אומר על כל דבר "לא", לא נותן לנו לגעת בו, מתפתל, בוכה, צורח. חוסר אונים מוחלט של כל הצדדים. האמת, זה מזכיר קצת התקפות זעם שראיתי אצל ילדים בגיל הזה, אבל זה קורה רק בלילות. הוא לא מבטא שום כאב פיסי קונקרטי, ומצד שני גם לא "חרדה" כגון פחדי לילה וכו'. לא יודעת על מה הוא זועם, לא יודעת ממה הוא מפחד, אם בכלל. הוא בוכה כמו חתול פצוע, מסתובב בבית ואנחנו אחריו. הלילה ההתקף נמשך כמעט כשעה (!).
התגובות שזה מוציא מאיתנו קשות לא פחות. אצל שנינו זה מעורר סוג של כעס פנימי, או חרדה, שהולכת ומתעצמת לאור חוסר האונים. אנחנו מנסים לתת לו כל מיני אפשרויות להביע את עצמו- שואלים שאלות, מבקשים ממנו להגיד מה מציק, מנסים כמובן לחבק, להחזיק,- אין סיכוי. הוא נזרק לגמרי, והלילה תוצאת חיבוק כזה היתה שהוא נזרק עם הראש בעצמה על המשקוף. אנחנו שונאים את עצמנו ברגעים האלה, על הכעס שזה מעלה כלפיו במקום חמלה שכל כך מתבקשת. הלילה ההתקף הזה הסתיים כשהאיש פשוט צעק עליו- די, די די, החזיק אותו בכוח- איכשהו דווקא זה כאילו החזיר אותו לפוקוס. אבל הצעקות הללו לא היו אקט "חינוכי" מכוון. הן יצאו מהכעס של בן זוגי, ואולי גם משלי, ואני מתביישת בכך. מצטערת על כך. הוא בכאבו ואנחנו נטרפים מעצבים.משהו בסוג הבכי הזה כאילו מכוון בדיוק למקום הזה אצלנו. בכל סיטואציה אחרת ביחסים שלי עם איל התגובות שלי בדרך כלל מאוד רכות, עם הרבה הצעות לנחמה או להקלה, עם המון מגע וניסיון להקשבה פנימית. גם כשהוא מטריף אותי אני משתדלת לנשום ולהיכנס לדיאלוג.
בגן לכאורה הכל בסדר. לכאורה, כי הצוות אינו מצטיין בתכונות דיווח, מה שגורם לאי אמון מסויים ואף גרם לכך שרשמתי אותו לגן אחר מספטמבר.הם יעדיפו תמיד לומר שהיה "אחלה" על פני שיחה אמיתית על נפשו של איל. מצד שני, הוא הולך בשמחה, נפרד בקלות בבוקר דווקא בתקופה האחרונה, מגיב בחיוב לצוות, גם אם לא הצליח לפתח קשרים ממש הדוקים עם איש מהם (הוא לא "מאוהב" באף אחד כמו בדמויות אחרות בחיים שלו), ומהדיווחים שאני מצליחה לחלץ אני מבינה שהוא פעיל, משתתף, ושהם חושבים שמאוד טוב לו. הוא אגב עוד לא מדבר באופן שניתן ממש לחלץ ממנו פרטים. הדיאלוג ביננו אודות הגן מתקיים בקריאת מבטי העיניים שלו, תוך שאני שואלת או מדברת.
גם בבית- שום שינוי דרסטי, הכל על מי מנוחות. במהלך היום הוא בדרך כלל מתנהג די רגיל. מה לעזאזל קורה? אני רוצה לעזור לו כל כך, ולא יודעת איך. לא ברורה לי הסיבה ללילות האיומים הללו.
יצא ארוך. תודה למי ששרדה אותי עד כאן.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
