|
20/6/2005 12:3
|
מיקה
|
מאת:
|
סיפור הלידה של נועצ'קה
|
כותרת:
|
סיפור הלידה של נועצ'קה.
עכשיו כשהיא כבר בת חצי שנה ואני כמעט והפסקתי לפחד שיקרה לה משהו במהלך הלידה, אני יכולה לספר איך היא נולדה.
ההריון היה מדהים, נהניתי אפילו מבחילות ומכאבי גב (רק הצרבת שברה אותי). הגעתי לשבוע 40 עם תחושה חזקה, שאוטוטו זה יקרה ו... כלום. בינתיים הופרדתי מהרופא המדהימה והאיכפתית שלי והופנתי למעקב הריון עודף. כל הזמן הרגשתי שזה לא בסדר שלא מיילדים אותי, שהילדה אמורה להיות בחוץ, שלא טוב לה בפנים. ברור שזה לא עשה רושם על אף אחד. בשבוע 41 כבר כל הזמן היו לי צירים פצפוניים, שלא התקדמו לשום מקום, אבל הטישו אותי נורא, נכנסתי לדיכאון וכל הזמן רק חשבתי כמה שהיא צריכה להיות בחוץ ולא בפנים. בינתיים הUS הראה שיש לי עוד כמה ימים לחכות מעבר ל42 שבועות. סיוט!!!!! ביום האחרון של שבוע 42 הייתי לבד בבית בצהריים ופתאום נכנסתי לפניקה נוראית, בכיתי בהיסטריה. התקשרתי לבעלי ופשוט יבבתי בטלפון, שמשהו קרה לתינוקת, לא יודעת מה, אבל היא לא יכולה להישאר שם יותר. הוא אמר לי לקחת מונית ולעוף להדסה ולא לזוז עד שמילדים אותי ולא מעניין אותו כלום. מיד נסעתי, פגשתי שם מילדת שכבר הכרתי מקודם ושכנעתי אותה לבדוק אותי, על אף שלכאורה לא הייתה בעיה של תזוזות התינוק. איך שמחברים אותי למוניטור, יש ירידה דרסטית בדופק, כל הצוות סביבי, מכינים אותי לקיסרי! ואני רק חושבת, בעלי לא יספיק להגיע!!! בסוף הכל נרגע, מיד הפנו אותי לחדר לידה לקבל את כל הזירוזים שבעולם. כ"כ רציתי ללדת לפי החוקים שלי, בלי אלף צינורות, שמחוברים אלי, אבל כל הזמן היו צניחות בדופק ולא נתנו לי לזוז בגלל המוניטור והצירים של פטוצין היו כואבים נורא, אז לקחתי גם אפידורל, בקיצור כל מה שלא רציתי. בעלי המקסים הרגיע אותי כל הזמן, הוא פשוט הפך את חדר הלידה לקירקס! המיילדות בישרו לי שהלידה תהיה ארוכה מאוד ושאני אנסה לישון קצת בינתיים. הן היו נהדרות וכ"כ מבינות. כיבו כמעט את כל האורות ודיברו בשקט. פתאום משום מקום הופיע כאב עצום ולחץ, לחץ, ואני עדיין בקטע שהילדה שלי במצוקה ויש לה ירידות בדופק וזה בטח אומר שעכשיו היא ממש על הפנים! וזה סה"כ היו צירי לחץ שהקדימו בכמה שעות. המיילדת והרופא התחילו לילד אותי (היה רופא צמוד בגלל מצוקת העובר) ואני איבדתי ראש לגמרי. פיסית לא יכולתי לעשות כלום ממה שהם אמרו לי. שלטתי בכל השרירים, כי ההרדמה עברה, אבל לא יכולתי לא להרים רגל ולא להזיז ישבן. הם פשוט הזיזו אותי כמו בובה. צירי לחץ היו שעה וחצי כי לא שיתפתי פעולה בכלל ואז זה פשוט נגמר, היא הייתה בחוץ ועוד איזה צ'ופר בלי חתך! היא התחילה להוציא מוקוניום מיד, כנראה היא באמת כבר סבלה שם. העור שלה היה מיובש לגמרי, כמו אדמה סדוקה, היא כ"כ הייתה להיות בחוץ ולא בפנים! הדבר המדהים הוא שהיא בכתה מיד איך שהפה שלה היה בחוץ, כאילו התלוננה על משהו רע שקרה לה. אחרי הלידה היא ינקה במשך שעה ולא רצתה להתנתק ממני, היא פשוט כבר מזמן הייתה צריכה להיות בחוץ.
עוד הרבה שבוע אחר כך הייתי מצטמררת מהמחשבה מה היה קורה אם הייתי נכנעת לביורוקרטיה של קופת חולים והולכת אחרי הנוהלים הנוקשים שלהם... אולי הכל היה בסדר והייתי יולדת בלי לחץ של מצוקה ובלי האיום של ניתוח קיסרי ואולי אם הייתי מחכה עוד יום... אבל אני בעצמי מבינה, שזה לא הגיוני, שאישה תבוא לחדר לידה ותגיד "אני מרגישה שאני חייבת ללדת, אחרת משהו רע יקרה, בבקשה תיילדו אותי".
מה אתן חושבות?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
