פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

7/7/2005 14:16 אמא של אייל מאת: סיפור הלידה הטבעית האמיתית שלי - ארוך אך עם לקחים חשובים כותרת: שלום למשתתפות הפורום הפאסיביות והאקטיביות! סביר להניח שאינכן מכירות אותי על אף שנהגתי לקרוא את הודעות הפורום במשך חודשי ההריון המתקדמים שלי, ואפילו כתבתי תגובה אחת או שתיים... החלטתי לספר לכן את סיפור הלידה השנייה שלי, בעיקר בגלל שאני חושבת שהוא יכול לתרום לאלה מכן שמתלבטות כיצד תתרחש בפועל הלידה, ואולי לעזור לשפר את המודעות ההתמודדות והתאוששות לאחריה. היתה זו הלידה השנייה שלי - הראשונה היתה לפני שלוש שנים ואף שהסתיימה בהצלחה - ללא חתך, וואקום או כל דבר לא סימפטי שכזה, הרגשתי שיכולתי לעבור אותה טוב יותר. ולמה הכוונה? הצירים נמשכו שעות רבות, ללא כל התקדמות, דבר לא מפתיע בלידה ראשונה. אך במקום להתרכז בהם ולהשאר בבית תוך קבלת עזרה מתאימה (כמו דולה למשל), רצתי בהיסטריה לבית החולים וביליתי שעות רבות ולא אפקטיביות שם. הגוף הלך והתעייף, המצב רוח ירד ולאחר 18 שעות התחננתי לקבל את המיילדת הפרטית שהזמנתי (אז בתל-השומר היה שרות כזה - ניתן היה להכיר מראש את המיילדת). ואכן, לאחר שעות רבות של צירים כואבים ולא אפקטיביים, הגיעה המיילדת. כשראתה אותי, הבינה שאני מותשת, והציעה לי לקחת פיטוצין, כדי לזרז. למרות שישבתי על הכדור בהמלצתה ואכן הכאבים העזים פחתו, זה לא עזר ולאחר שהגוף הותש מהעייפות והצירים הכואבים קיבלתי פטידין. הלכתי לישון, וקמתי עם כאבים איומים, שלוו בצעקות שהרימו את גג בית החולים למעלה ולמטה..., רק לאחר 4 שעות נכנסתי עם פתיחה של בקושי 3 לחדר הלידה וקיבלתי אפידורל. עוד קודם נכנסתי לג'קוזי, והרגשתי יותר טוב. האפידורל נתן לי הזדמנות לישון שוב, ואכן בסופו של דבר התקיימה הלידה כמתוכנן, ללא סיבוכים עם צירי לחץ של חצי שעה. היה לי ברור שהלידה עברה בשלום הרבה בזכות המיילדת המיומנת (דבי) ופחות בזכותי...בהחלט לא הייתי מוכנה מספיק! אבל, לאחר הלידה, גופי היה שבור לחלוטין, הדבר הקשה עלי לטפל בילדתי ולקח לי זמן רב עד שהתאוששתי. הרגשתי שבדיעבד יכולתי להיות חכמה הרבה יותר ולהתנהג בצורה אחרת, אך בשלב זה לא ידעתי בדיוק איך. עברו להן שנתיים וחצי, ובמהלך ההריון השני, דאגתי מאוד מה יהיה בלידה, כבר מהתחלה - מה גם ששרות המיילדות הפרטיות בתל-השומר השתנה והפך להיות לא אישי בשיטת החתול בשק, מה שמאוד לא מצא כן בעיני. לאור נסיוני, ונסיונן של חברות אחרות היה לי ברור שאני זקוקה לעזרה מקצועית צמודה במיוחד שמצב הצפיפות בחדרי הלידה במרכז הוא קטסטרופלי! בדקתי מספר אפשרויות וגם לניאדו עלה בחשבון אבל המרחק (אני גרה בתל אביב) הרתיע אותי מאוד (פקקים!!), ליס לא בא בחשבון, בגלל חוסר הוודאות, ולכן נשאר תל השומר כאופציה יחידה בעיני. למזלי, לא הרבה זמן לאחר שהתחלתי להתעניין נפתח מרכז הלידה הטבעי. מאחר שהכרתי כבר את אחת המיילדות שעובדת שם (דבי גדל בר) הסתקרנתי למרות שלחלוטין לא הייתי באוריינטציה טבעית... כמו שאומרים, עשיתי "חושבים" והגעתי למסקנה שעדיף לי ללדת ללא משכבים (את הכאבים הגדולים כבר עברתי בלידה הראשונה כך שלא פחדתי מזה), ולקבל בתמורה קבוצה של שמונה מיילדות שהן מהמיטב של צוות תל השומר. היה לי ברור שאני הפעם מגיעה לבית החולים ללדת ולא להכיר את המקום רגלית! כיוון שהצירים היו ארוכים כל כך בפעם הראשונה, מה שהכי הפחיד אותי היו השעות שלפני, כיצד מגיעים אכן "מבושלים" ללדת מבלי להתיש את הגוף (עד כמה שאפשר). לצורך כך יצרתי קשר עם דולה, שנראתה לי המתאימה ביותר - מיכל שעיו, שגם עובדת בתל השומר ומכירה את הפרוצדורות....בנוסף התחלתי לקרוא ספרות מתאימה בנושא - בעיקר את "לידה פעילה" ו"לחבק את האם - ספר הדולה". ספרים אלה חזקו את הרגשתי כי אפשר ורצוי לממש לידה טבעית, בעזרת טכניקות שונות של תנועה ודמיון מודרך. לאחר שהתקבלתי למרכז הלידה (הקבלה מותנית בהריון תקין לחלוטין) כל מה שנשאר הוא ללדת! שבוע ארבעים הגיע לו, ולאחר שלושה ימים הופיעו גם הצירים בשתים עשרה בלילה. בתחילה הם לא היו מאוד כואבים והופיעו כל עשר דקות. לאחר שעה וחצי, התקשרתי למיכל והודעתי לה שהצירים הגיעו. אמרתי לה שזה נסבל ואתקשר אם אראה שאני לא מסתדרת לבד. הבנתי שכך זה אמור להמשך עוד מספר שעות, ולכן, פרשתי לי שמיכה בסלון, שכבתי עליה וכל עשר דקות נעמדתי לי בעמידת שש תוך שאני מניעה את האגן ימינה ושמאלה. לחילופין התהלכתי ונשענתי על הקיר תוך ניענוע האגן. בינתיים בעלי הסתובב סביבי או שכב תוך שהוא ממלא אחרי בקשותי - מים, שוקולד, מיקלחת, אמבטיה, עמעום אורות וכדומה... ברבע לשבע התקשרתי לכוננית של מרכז הלידה, כי נמאס לי לחכות ורציתי לקבל אינדיקציה דרך הטלפון למצב (נאמר לי מראש כי המיילדות יכולות להבחין האם יש לבוא לבית החולים או לא). ענתה לי איריס בדרק האחראית על המרכז, והיא אמרה לי שלא נראה לה שכדאי לי לבוא, אלא להישאר בבית, לאכול, לנוח להתקלח. ואכן שלא כבפעם הראשונה, הייתי רגועה, הצירים פסקו והלכתי לישון לשעה. את הגדולה בעלי לקח מוקדם לגן, כך שהיה שקט בבית. לאחר מכן, קמתי, והצירים שוב חזרו, באותה התדירות (פעם בעשר דקות) אך כואבים יותר. בשלב זה הרגשתי שאני מאבדת את סבלנותי והגיע הזמן לקרוא למיכל. כאשר מיכל באה, היא לא חיכתה לרגע ומייד מהציר הראשון בנוכחותה החלה לעסות את גבי בעדינות תוך שהיא מעודדת אותי. בין לבין ניהלנו שיחת חולין במעמד שנראה לי עד עכשיו סוריאליסטי - שיחה, ציר, שיחה ציר. בין הצירים ישבתי על הכורסא - אבל נראה שזה מעכב במקום לקדם. החלטנו ללכת לטייל, במטרה לקדם קצת את הלידה. בעלי הלך לנוח (בכל זאת לא ממש ישן במהלך הלילה) ומיכל ואני יצאנו. המעמד הסוריאלסטי נמשך - שיחה, ציר, השענות על עמוד/עץ/ספסל וכדומה ושיחה שוב. כל הזמן היה לי ברור שאין מה למהר, צריך לבוא עם פתיחה מתקדמת! לאחר שעה הגענו הביתה ואז נכנסתי לאמבטיה. באופן מפתיע המים לא ממש הקהו את הכאב, אבל רעננו אותי. התלבטנו האם ללכת לקופת חולים לרופא מיון/מוניטור, כשלפתע פתאום הצירים כבר התחילו להגיע בתדירות גבוהה מאוד! לאחר כמה דקות החלטנו שלאור המצב כדאי להגיע בכל זאת לבית החולים - מקסימום נחזור. התקשרתי שוב לאיריס - אבל עכשיו כבר כמעט ולא יכולתי לדבר - כאב לי והתדירות הצירים הקשתה עלי. מה גם שהרגשתי (וסליחה על התיאור הפלסטי) שכל מיני נוזלים ניגרים מגופי (מלחיץ קצת). בדהרה רצנו לאוטו והתחלנו את הנסיעה הארוכה בחיי. מיכל ואני מאחור ובעלי מקדימה. רבע שעה של צירים בלתי פוסקים, ירידת מים (מזל שלקחנו מגבת). בדרך איריס שוב התקשרה ואני התחלתי לצעוק ולצחוק בו זמנית, כשהבינה שאני לא נושמת טוב, הנחתה אותי כיצד עלי לנשום מה שעזרה לי, כמו כן בישרה לי שמחכים לי בחדר לידה - ואיזה כיף דבי תהיה המיילדת שלי. בעלי הוריד אותנו בכניסה לבית החולים, והלך להחנות את האוטו. מיכל ואני רצנו לחדר לידה, תוך שאני צועקת "דבי, דבי"! כבר כאב מאוד! דבי קיבלה אותי ישר למרכז הלידה - חדר שקט, נעים, מנותק לחלוטין מחדרי הלידה, אך עם ציוד חרום בהישג מיידי במידת הצורך. כמו שרציתי - הגעתי "מבושלת", פתיחה של 7, צירים תכופים (חשבתי לעצמי - "הלך האפידורל"). הוכנסתי לג'קוזי שהיה מוכן כבר בשבילי, וחוברתי למוניטור אלחוטי (שלא כל כך עבד - בסוף חוברתי למוניטור רגיל אבל בישיבה). בשלב זה ציר עלה על ציר והלידה התקדמה במהירות. דבי הוציאה את שרפרף הלידה (כך תכננו מראש - הושפעתי מהתמונות שראיתי ב"לידה פעילה") ומהר מאוד הושיבה אותי עלי. לא האמנתי אבל הרגע הגיע - צירי הלחץ. אני יושבת על הכיסא, בעלי תומך בי מאחור, מיכל מעודדת מהצד ודבי מקדימה עוזרת לי לנשום ולדחוף נכון. כל פעם שאיבדתי פוקוס, והתחלתי לצעוק ללא שליטה היא הכריחה אותי להסתכל עליה ולנשום בדרך הנכונה. הייתי במין מצב של טראנס, למרות שאין לי ניסיון עם סמים. אך בניגוד לסמים, יכולתי באותה העת להתבונן על עצמי מהצד. מתישהו אמרתי שאני רוצה הביתה - נזכרתי שחברה טובה אמרה זאת בלידה שלה, והדבר עודד אותי קצת. לאחר כמה דקות הראש שלי בני יצא החוצה, תוך כדי שדבי מעסה את המקום ועוזרת לי לדחוף. הוא היה כל כך גדול שהיא ביקשה ממני לקום, דבר שהיה לי קשה לעשות. הרמתי את ידי למעלה והחזקתי בחבל שהיה ממש מעלי. בעלי השלים את התמיכה ופשוט הרים אותי למצב עמידה - ואיילי שלי בחוץ!!!! אייל יצא במשקל עצום - 3.835 וקיבל טיפול מסור כבר מהתחלה. בניגוד לילודים אחרים את הבדיקות הראשוניות עשתה לו דבי בחדר הנעים והשקט בו ילדתי. רופאת הילדים באה לחדר זה לבדיקה הראשונית, והכל נעשה ברוגע. תוך שעה קמתי בעצמי בעזרתה המעטה של דבי להתקלח ולבשתי את הכתונת שהבאתי מהבית. - איזה לוקסוס!! כך עברו עלינו 6 שעות נעימות ושקטות. כמה מסקנות חשובות לסיום: אין ספק שחלקה של הדולה מקום מרכזי במהלך הלידה. למרות שבעלי היה איתי כל אותו הזמן ותמך בי נפשית ופיזית, המיומנות של מישהי שצפתה וחוותה לידות ויודעת כיצד להתמודד עמן היא הרבה יותר גדולה. תפקידה של מיילדת הוא קריטי - נוכחותה ופעילותה בזמן הלידה יכולה להשפיע על תקינותה של הלידה ולכן רצוי מאוד שתהיה נוכחת כל הזמן ולא תרוץ מחדר לחדר בגלל חוסר תקנים. כמו כן, מיילדת טובה, תדע להפעיל את הבעל בצורה האופטימלית ביותר. לידה טבעית היא אפשרית - בעיקר אם קוראים ומתעניינים ועורכים עבודת הכנה יסודית. גם שכנוע עצמי ודמיון מודרך עושים חלק מהעבודה. למרות שדולה ומיילדת פרטית הן הוצאה עצומה, לדעתי הוצאה זו חשובה הרבה יותר מכל קשקוש שתקנו לתינוק כי מדובר בבריאותכן ובבריאותו של תינוקכן!גם אם בסופו של דבר תחליטו לקחת אפידורל! כמו כן אין ספק שלאחר הלידה הזו ההתאוששות היתה מהירה מאוד - אני שבוע לאחר לידה, מתפקדת כמעט לגמרי עם שני ילדים, בלי חתך, מספר קרעים מינורי ובלי גוף מותש - גם זה לא פחות חשוב!!! מאחלת בהצלחה לכולכן אמא של אייל. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 7/7/2005  15:0 איזה כיף לשמוע - מירי 7/7/2005  15:23 אמא של אייל - איזה כיף לשמוע. מזל טוב (ל"ת) - גימלית 7/7/2005  15:53 כל הכבוד לך!!!! התרגשתי לקרוא מאוד. (ל"ת) - איימי 8/7/2005  6:59 יפתי היקירה והאמיצה. - מיכל שעיו 8/7/2005  13:6 סיפור מקסים ומרגש. אושר, אהבה והרבה בריאות לכולם! (ל"ת) - רוני 8/7/2005  15:18 מקסים . פשוט כל כך נכון לגבי הדולה ... - גלית 6/7/2011  21:57 יש עוד מיילדות נהדרות חוץ ממנה - שירה

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש