פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

25/10/2001 19:7 כרמית מאת: הולדת נוה - הסיפור והאגדה ! כותרת: תקציר הפרקים הקודמים: לאחר ששירלי ואפרת ילדו, נכנסתי לדכאון "מה איתי?". הבטן היתה גבוהה ואחות במעקב ההריון אמרה לי, כזכור ש"יש עוד זמן". תאירך הלידה המשוער היה 11.10.01 והוא חלף לו. במקביל התחלתי לחוש מיחושים מוזרים בבטן התחתונה. לא ידעתי למה לצפות כי זוהי לידתי הראשונה והרי כולם הבטיחו שצירים מלווים בדר"כ בכאבח גב תחתון. קפצון (כשמו דאז) היה קופצני ולא הראה סימנים של רצון לצאת מהחממה. סיפור המקרה... היה זה יום שישי בערב, עוד יום של כאבים בלתי מוסברים. אני וחיים נסענו לאחותי למסיבת יום הולדת. כל הערב ישבתי בצד (מפאת עשן הסיגריות) ומדי פעם הרגשתי זץ' של כאב. בסביבות השעה 2.00 חזרנו הביתה. הלכתי לישון, מנסה למצוא תנוחה נוחה (שלא הגיעה). בשעה 4.30 לערך הרגשתי כמדי לילה שאני צריכה פיפי. קמתי מהמיטה ופניתי לכיוון הדלת - ומה קורה - יורדים להם נוזלים בלתי מזוהים (דליפת מנוע). אמרתי לעצמי - יופי כרמית, ישר למחלקה הגריאטרית, לא יכולה לשלוט בפיפי. טוב הגעתי לשירותים, בדקתי מה קורה - כן, מים עם קצת דם. "מה זה לכל הרוחות?". החלפתי תחתונים ואמרתי שאני צריכה להריח. הרי כולן מספרות שהן מריחות. ריחרוח פה, ריחרוח שם - זה בטוח לא ריח של פיפי. טוב, מה עושים? להעיר את חיים? (שנרדם כחצי שעה מוקדם יותר). איזה פחד!!! החלטתי לחכות. נכנסתי לפורום, לא מעניין! נסיון נואש לשתף מישהו בארוע הלא מזוהה - שירלי לא עונה במייל! (אילון מצא לו זמן לתת לה לישון). אחרי כחצי שעה החלטתי לשתף את חיים בממצאים. חיים לא הבין כיצד משתלב סיפור הנוזלים עם החלום שלו. הוא שאל אם אני בטוחה? מאיפה לי לדעת?! קראתי שבמקרה של חשש לירידת מים צריך ללכת לבי"ח. אבל - הפחד!!! פתאום שום דבר לא מוכן. אני לא מוכנה אפילו! ארזנו את סוף תיק הלידה (פריטים נבחרים) די בידיעה שזו לבטח אזעקת שווא. נסענו לבי"ח והגענו לחדר לידה. אחרי מס' צילצולים בדלת הכניסה, סוף סוף נפתחה הדלת. השעה היתה 6.00 בבוקר שבת לערך. נכנסתי לחדר הקבלה, חיים הושאר בחוץ (אמר שזהו זמן לנצל את דקות ההמתנה לשינה, כי ממילא תיכף נחזור הביתה). בחדר הקבלה הייתי יחידה, אף אחד (כולל מיילד/ת) לא היו. הסתובבתי לי קצת בחיפוש אחר קצת תשומת לב והנה הגיע לו אילן - מיילד נחמד. אמרתי לו שאני חושבת שאולי ירדו לי מים. מיד חוברתי למוניטור (אפילו הרימו לי את הרגליים). חצי שעה עברה לה, הכל תקין - אין צירים סדירים ומשמעותיים (אכן עדיין האמנתי שתיכף נחזור הביתה). משם לבדיקה הוגינאלית. ממיצאיה היו - מחיקה של 60% ובקושי אצבע. אילן אמר שהוא אניו חושב שהיתה זו ירידת מים ואני הייתי נבוכה עם עצמי לגבי אי השליטה בשתן. בינתיים חיים העביר את הטפסים של קוד 2. עוד בחורה נכנסה לחדר הקבלה בשל צירים - לה היתה פתיחה של 2 אצבעות (כולי קנאה). אילן שלח אותי להמתין לרופאה שתבדוק את טיב המים שירדו ("רק לשם הבטחון" אמר). אחרי המתנה של כשעה וחצי, בסביבות השעה 8.30 הגיעה סוף סוף הרופאה. לפני כן הייתי צריכה לשירותים לאחר ישיבה ארוכה. קמתי והופ - השטפון (ממש הגזמה!). בהליכת ברווז דידיתי לכיוון השירותים. משם לרופאה - שאמרה שזה בטוח ירידת מים. יאללה לחדר לידה. "מה חדר לידה? תנו לעקל? רחמנות!". חיים נשלח לפתוח קוד 1. מסכן - חלום השינה נמוג מול עיניו!. טוב, כלאחר כבוד צעדתי לחדרי הלידה. ואת מי אני רואה שם - את לידיה המיילדת שקיבלה אותי שבועיים קודם לכן להערכת משקל (זוכרות?). היא זיהתה אותי ושאלה מה קורה. אמרתי שזה זה. למזלי חדרי הלידה לא היו מאויישים והיה די שקט. נשאלתי איזה חדר אני רוצה. אמרתי "את הסוויטה, בבקשה!". נשלחתי לחדר מס' 1 עם הג'קוזי. מיד הגיעה אחות-מיילדת מאד נחמדה (שכחתי את שמה) ששאלה אותי את כל השאלות הרגילות. עניתי בסבלנות. חיים בינתיים נכנס מכניסת הבעלים. טוב, לידיה הגיעה ובחנה את תוכנית הלידה שלי, שאלה שאלות והבטיחה לנסות למלא אחריה. אני, עצמי, הייתי במצב רוח מרומם ונינוחה בטירוף. חיים התחיל לקלוט איפה אנחנו (ובאיזה מרחק המיטה ממנו!). הבהרתי ללידיה שאני מפחדת מהחתך, לא רוצה אפידורל, לא רוצה מוניטור רציף ורוצה להסתובב. עוד אמרה לי שאני לא יכולה לעשות שימוש בג'קוזי בשל ירידת המים. חיים התנדב לאייש את הג'קוזי במקומי. החיבור למוניטור היה די מבאס. אני שונאת לשבת במקום אחד יותר מדקה (אין מה לעשות, הכל למען המטרה). לאחר חצי שעה החלטתנו אני וחיים ללכת לצעוד ברחבי ביה"ח (נתנו לנו פס לשעה וחצי). לפני כן הוסברה לנו התנוחה של השענות על עמוד ונענוע האגן בעת צירים. התחלנו לצעוד כשחיים עושה תנועות של עמוד בעת הגעת צירון. לאחר 10 דקות צעידה, אין מה לעשות, החוקן - הלחץ!!! נתתי ספירנט לכיוון המחלקה (למה צעדנו כ"כ הרבה?!). חיים נשאר ליד השער לחכות לאספקת האוכל שהביאו ההורים שלי. אחרי ריקון הקיבה ירדתי ללובי וחברתי להורים שלי ולחיים. מבט בשעון - והנה עברו להם שעה ו- 45 דקות. שוב טיסה לכיוון חדר הלידה. הבהרתי שלא הספקתי לעשות מקלחת. חוברתי למוניטור שוב! משום מה - האטה של פעימות לב הקפצון (בסביבות ה- 70). הוחלט שלא נותנים לי לעזוב את חדר הלידה בשל המצב ובשל ירידת המים. עשיתי פרצוף מסכן - שום דבר לא עזר! אחרי מוניטור (ששכחו לנתק לי אותו) הלכתי למקלחת לכ- חצי שעה. היה נחמד ורטוב! שוב חזרה לחדר הלידה - חיים שם בטלויזיה MTV והתחיל לרקוד לי. בדיקת רופאה - בקושי אצבע וחצי (דכאון!). כל אותה העת לידיה, חיים, האחות ואנוכי הרצנו בדיחות וקבענו להרים כוס תירוש לחיים. החלפת משמרת - הודעתי ללידיה שאני רואה את נטישתה כמשהו אישי נגדי. מפה לשם - משמרת חדשה הגיעה, נכנסת מירי, מיילדת מקסימה וצעירה (ומצוננת) סקירה של תוכנית הלידה שלי. הבהרה לי הציפיות שלי... ושוב המוניטור. ניסנו כדור אבל הוא היה ענק וכל הזמן החלקתי ממנו (איפה הכדורים לעם?). השעה כבר לערך 17.00 שוב בדיקה - בקושי 3 אצבעות וקצת. הכאבים סבירים ואני נוטה לדבר עם אלוהים, תוך תפילה שאלה יעברו. כת זמן הצירים אני בוחנת את השעון ומתפללת שתצא השבת על מנת שהברית לא תצא בשבת (תבינו על מה חשבתי?!). לאט לאט גוברים הצירים, אופס הם כבר כואבים - "אמא!!!!!". חיים מנגב לי את הפנים עם מגבונים וזה די נעים. חיים כל העת מתלהב איזה אישה גיבורה יש לו! אני עדיין מסרבת בתוקף לאפידורל ומקווה שאהיה חזקה מספיק. פתיחה של 4 אצבעות. הוי - זה כואב, כאוב מאד!!!. אני חוששת שזה עשוי לקחת עוד זמן רב. האם אחזיק מעמד? האם לא אהיה חזקה ונחושה כמו שצפיתי? פתיחה של 5 אצבעות - זה כואב!!!! אני כמעט בתת הכרה. אני צועקת לחיים שאני על סף מוות. הוא מפחד לשאול אם אני רוצה אפידורל. חשבון נפש קורע לב עם עצמי ואני ממלמלת - כן! לא מאמינה למשמע אוזניי! מירי נכנסת, שואלת אם אני בטוחה. בדמעות אני אומרת שאני מתה והיא אומרת לאין לי מה לסבול. לידה היא לא עונש. מתחילים לתת לי אינפוזיה (אחת מתוך 3) ונאמר לי שזה לוקח כ- 45 דקות עד שכל האינפוזיה יורדת. אני בדכאון, עדיין לא מאמינה שנכנעתי. כאבים נוראיים ואני צועקת שיבואו לבדוק מה קורה. אין קול ואין עונה. אף אחת לא מגיעה. "איפה מירי?" אני צורחת. "שתבוא עכשיו!!!". עדיין אין תנועה לעברי. פתאום - לחץ חזק בפי הטבעת, אני צורחת (שכל העולם ישמע) "אני רוצה קקי!!!!!!!". מיד מגיעה מירי ואומרת "קקי זה טוב, זה אומר שיש פתיחה!!". (קודם לכן הקאתי על המגבת שחיים הביא לנקות לי את הפנים - נאמר לי שזה סימן שהלידה קרבה). בדיקה - 10 אצבעות!! תוך פחות מ- 10 דקות פתיחה מלאה!!! איזה כיף, אלוהים נענה לתפילותיי ופטר אותי מאפידורל. איזה גיבורה אני, הגעתי עד הלום ללא אפידורל. עם כל כאבי התופת (ותאמינו לי, זה כאב) אני בלי כלום. בלי טיטוש ובלי כלום. צירי הלחץ - קריעת ים סוף (ותחת!). כ- 30 דקות של לחיצות ותחינות שלי להזהר שלא יהיה חתך ותוך מסג' באמצעות שמן השקדים שהבאתי - והנה רואים ראש. חיים נקרא לדגל ע"י מירי לחזות בראש ואותי שום דבר לא מעניין!!! שייצא הקפצון!!! אני, בתור אחת, שברגעי לחץ סובלת מהיפר ונטילציה, פשוט החזקתי עצמי, הקשבתי להנחיות המרגיעות של מירי, תוך הבטחתה שתעשה הכל על מנת למנוע קרע/חתך) נשמתי כמו גדולה, בצורה מבוקרת. זאת למרות שהייתי כבר תשושה. חיים, המלאך הגואל שלי, כל אותה העת הרטיב לי את הפנים את מגבת, הרטיב לי את השפתיים, ליטף, תמך - פשוט אהבת חיי הגדולה!!! עוד לחיצות - והנה- הגיח לי הקפצון (בינתיים - טלפון מריש בו חיים מבשר לה שאני רוצה למות!). מיד הוא הונח עלי. אין מילים לתאר את היצור האדמדם שהונח עליי. הוא פתח את העיניים, היה שקט וישר חיפש משהו למצוץ. קפצון נלקח, עוד לחיצה ארוכה וכואבת - והנה השיליה יוצאת לה. אני מתבשרת שאין כל חתך (עשינו זאת!). מירי מסבירה לי על השיליה ומראה לי שהכל תקין. יש!!! שעה וחצי שלמות הנקתי אותו. הרגשתי זריקת אדרנלין בגופי. פתאום כל הכוחות שקודם נשאבו ממני, חודרים בבת אחת לגופי. הרגשתי מסופקת, מלאה, שלמה - פשוט הרגשתי גיבורה! שירלי מתקשרת וחיים מבשר בשידור חי על הלידה וההנקה. הבנתי אז על מה שירלי דיברה! זהו, אני וחיים מסתכלין בנס וקובעים ששמו בישראל יקרא "נוה" (ו אחת). חיים מלווה את נוה למחלקת ילודים. אני ואחותי נשארות בחדר לידה. אני מרגישה טוב ומחשה שהנה אני קמה על הרגליים ויכולה לרקוד. מוציאים את למחלקה מחוץ לחדרי היולדות. מירי מבטיחה לי שבשל מצבי המצויין היא מרשה לי לקום על הרגליים ולהתקלח אחרי שעתיים מהלידה (ברגיל - מותר אחרי 6 שעות). החנו אותי בכסא גלגלים (המים עוד ירדו) ואני החלטתי לראיין את היולדות שחיכו איתי בחוץ. כולן, משום מה, היו מסוממות ובטח לא הבינו מאיפה פצצת האנרגיה הזו נחתה עליהן. הגיעה אשה מכח עזר והסיעה אותי למקלחת. איזה כיף!!! בינתיים, חיים הגיע, הסיע אותי למחלקת יולדות. ההורים שלי עמדו שם עם דמעות. חלק מהמבקרים לא הבינו אם אני אחרי לידה או לפניה ואיך אני כ"כ עירנית. כשהגעו למחלקת יולדות הודעתי שאני רוצה ביות. שיכנו אותי בחדר ל- 2 עם בחורה נחמדה. התברר שאני הייתי היחידה במחלקת שביקשה ביות (ברכה - ותודה ענקית לתיתי). ירדתי ברגל למטה, קצת צילומים. מבטים לנוה ולמיטה. לא יכולתי להרדם. השעה היתה כבר 12.30 בלילה. חשתי כפצצת אדרנלין. פתאום הצלעות החלו לכאוב וקשה היה לי לנשום. נו, אין מה להתפלא, בכל זאת אני אחרי לידה!!! זהו, העירו אותי בשעה 1.00 ובשעה 5.00 להנקה. נוה לא רצה לינוק. הוא פלט את כל הזבל מהריאות שלו. נשמה!!! זהו, בבית החולים הייתי כל הזמן עם נוה. הקפדתי לציין בפירוש במחלקת יונקים (כהצעתה החכמה של אלן) שיש אלרגיה לחלב פרה במשפחה (מותר לשקר!!!). נתלה פתק ברור על המיטה. כשאחות אחת שמעה שנוה פולט היא מיד הציעה תחליף חלב מסויה. אמרתי לה שאני לא רוצה שבכלל יראו לנוה איך בקבוק ריק נראה. זהו, ביום שני, יומיים אחרי הלידה שוחררנו הביתה, בריאים, עייפים - אך מאושרים. עוד קטע נחמד - ביום השחרור, בבדיקת הרופא, שאלה אותי אחות מהתינוקיה עם אני חברה של רונה. היא אמרה לי שרונה כתבה עליה בסיפור הלידה שלה. היא קישרה בין שמי "כרמית" לרונה ולפורום. נכון נחמד?! ביום ראשון עשינו לנוה ברית בבית. היה מועל מדהים ועדין (שמל גם את חיים). אני בכיתי יותר מנוה. הוא מצידו לא השמיע בקושי קול. נסיך קטן!!! הגאזים שלי נוה קצת נרגעו ואני והוא מתחזקים לאט. נוה העלה במשקל בתוך שבוע 330 גר' ואני מרוצה (הוא נולד 2.970 קג'. ירד בבי"ח ל- 2.760 קג' ועכשיו הוא שוקל, בגיל 12 יום, 3.300 קג'). הוא יונק בשקיקה. מדי פעם קורע לי את הפטמה. הוא מחייך הרבה וחולם. הוא דומה לחיים ואני עדיין בתקווה שהוא ישמור על העיניים הכחולות שלי לפחות. ב- 16.11 אנחנו חוגגים את מסיבת הברית. די, לבינתיים - בתקווה ליולדות העתידיות למהלך לידה מספק כמו שהיה לי. אוהבים - כרמית, חיים ונוה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 25/10/2001  19:33 שוב מז"ט והמון אושר לך לחיים ולנוה - רויטל 25/10/2001  20:27 כרמית! איזה סיפור מקסים... - כלבובה 25/10/2001  20:55 כרמית, מרגש עד דמעות, המון המון מזל טוב!!!! - אוריתי 25/10/2001  21:21 כרמית, שוב מזל טוב ענק. סיפור הלידה - איריס הדס 25/10/2001  22:18 כרמית, את גיבורה אמיתית - דניה 25/10/2001  22:27 לידה נהדרת, באמת היית גיבורה. מזל טוב! (לת) - micniv 25/10/2001  22:40 שוב המון המון מזל טוב. - איריס + 3 25/10/2001  22:50 איזה יופי. מזלטוב ענקי. לת - שרון 25/10/2001  22:52 זה סיפור לידה?! - ריש 26/10/2001  10:55 נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מזל טוב ממני (לת) - הדס 26/10/2001  11:7 מזל טוב! וכל הכבוד על הלידה הנפלאה. הרבה אושר. ל"ת - שרון-ש 26/10/2001  13:40 מזל טוב כרמית וחיים. נוה זה שם נפלא בעיני. שיהיה לכם רק טוב. ל'ת. - זולו 26/10/2001  17:4 וואוו, קראתי את זה כמו סיפור מתח... - ענבל ל 26/10/2001  17:47 מזל טוב! באמת סיפור מהאגדות - דיאנה 26/10/2001  23:58 אני משערת שחיים כבר הספיק לשכוח איך נראית המיטה ומה הרגשתה של שינה טובה... - - דנה 27/10/2001  0:47 לכרמית - היולדת, הסופרת והאגדה - מזל"ט לאין קץ (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ 27/10/2001  16:57 וואו, נשמע ממש כיף (קצת כואב...) - ואת כותבת ממש ממש יפה! (ל"ת) - סאלוש 27/10/2001  23:52 כרמית, נשמע מדהים, איפה ילדת? - טלי 28/10/2001  13:57 תודה על הברכות, ילדתי באסף הרופא! ל"ת - כרמית

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש