פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
28/10/2005 9:58 שירי מאת:
נטע שלי בת שנה היום. להלן סיפור הלידה.
כותרת:
...ובעצם הכל התחיל עוד הרבה קודם.
כשאסף היה בן שנה התחלנו לחשוב על סיבוב שני. למודי נסיון מר ורווי הפריות מבחנה עם אסף, החלטנו לקחת מקדם ביטחון של זמן. התחלנו לגלגל את הפרוצדורה, לתכנן לוחות זמנים מתי להתחיל, ואף נפגשנו עם הרופא שטיפל בנו במהלך הטיפולים עם אסף. ואז, תוך כדי תכנונים ומחשבות, גיליתי שאני בהריון מזה חודשיים... לעולם לא אשכח את מבטו הנדהם של עידו כשהראיתי לו את המקלון בידיים רועדות ולא מאמינות...
ההריון, כמו עם אסף, היה קליל ונעים. פרט לעייפות רבה יותר מאשר בהריון הראשון, לא נצפו שום תופעות מטרידות במיוחד.
בשבוע 35 הערכת משקל ראשונה - 2.200. הרופא טוען שמתאים לשבוע 33, אבל אני לא ממש מתייחסת אליו. בשבוע 36 – כנ"ל, ואני מוזמנת אחר כבוד להערכה נוספת בעוד שבוע. אני מגיעה רק כדי לצאת ידי חובה, ומקבלת את אותה התוצאה. עדיין מסרבת להתרגש, וחוזרת ואומרת לעצמי שההערכות האלו אינן מדויקות, ובכלל ההריונות שלי נפלאים, אז בבקשה שאף אחד לא יתערב לי. הרופא שלי לא מתרשם מהאופטימיות שלי, ושולח אותי לבדיקת זרימות דם לבדוק את זרימת הדם מהשיליה. אני קצת נלחצת מהרעיון שצריך להיכנס לבי"ח, אך משננת לעצמי שתוך דקות אני יוצאת משם עם הערכה מחודשת ונפלאה במיוחד.
בבי"ח מקבלות אותנו שתי טכנאיות רנטגן שבוחנות את המסך בעיון רב ומתלחשות ביניהן. אני שומעת שברי משפטים ומתוכם מצליחה לקלוט: "קטנה מדי", "צריך לאשפז", "מוכרחים ליילד". נשימתי הופכת כבדה מרגע לרגע. הן יוצאות מהחדר לקרוא לפרופסור להתייעצות, ואנחנו נשארים לבד בחדר. אני מתחילה להרגיש איך אשליית ההריון והלידה המושלמים שלי מתנפצת, וכבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. עידו עומד לידי, מלטף אותי ושותק. גם הוא דיי מבוהל. נכנס הפרופסור ומסביר שהעוברית קטנה מדי לגיל ההריון (כבר הבנתי), והם רוצים לראות אותה בחוץ. נתחיל עם זירוז, הוא אומר לי, ונראה מה הלאה. הוא קצת מופתע למראה דמעותיי ואומר לי: אבל בטח אמרו לך שמשהו כזה יכול לקרות. ואני ממלמלת - יותר לעצמי מאשר לו – אמרו, אבל לא התייחסתי.
אני מקבלת הארכה עד מחר וממהרת הבייתה להתארגן. אנחנו קובעים עם ההורים של עידו שיגיעו למחרת להוציא את אסף מהגן. אני לחוצה ומבוהלת, אבל יותר מהכל כועסת – מה פתאום מתערבים לי בהריון? הסתדרתי כ"כ טוב בלי הרופאים עד עכשיו, מה הם נדחפים לי פתאום? ומה אם יתממש הפחד הכי גדול שלי – ניתוח קיסרי?
למחרת בבוקר אני נפרדת מאסף בלב כבד ועיניים דומעות. הכי מלחיץ אותי שאין לי מושג כמה זמן יעבור עד שאראה אותו שוב, ולא הספקתי בכלל להכין אותו לפרידה הצפויה. אנחנו מגיעים לבי"ח ואחרי המתנות ארוכות ומורטות עצבים, מחדירים לי את הבלון הידוע לשמצה. אני מופתעת לגלות שזה ממש לא נורא, בטח לא כמו שחששתי.
לאחר כשעתיים אני מתחילה להרגיש מיחושים קלים כמו כאבי מחזור. מבסוטית מאוד מעצמי אני מתחילה לנענע את האגן, ותוך זמן קצר המיחושים נעלמים. אני ממתינה בסבלנות שיתחילו שוב, אבל... כלום.
השעות חולפות ואני מתחילה להבין שהיום כבר כנראה שלא יקרה כלום. אני מאיצה בעידו לחזור הבייתה ולהיות עם אסף. נפרדת ממנו בגבורה ליד האוטו, עוצרת רק בקושי את דמעות החרדה והגעגועים.
מתחיל להחשיך ולהתקרר, ואני מרגישה כ"כ בודדה ומסכנה. אפופת רחמים עצמיים אני מתקשרת למיכל, החברה הכי אולטימטיבית שיש, והיא ממהרת להפקיד את שלושת בנותיה בידי בעלה ולהתייצב בביה"ח.
תגידי, היא אומרת לי, את מתכוונת ללדת הלילה או לא? קדימה, מתחילים ללכת!
ללכת? בטח, בטח, אני עונה לה, יש בבי"ח המון דשא ושבילים.
שום בי"ח, היא מגחכת אליי, אנחנו מתחפפות מפה.
אני קצת המומה מהרעיון, אבל מצייתת. ובעצם, ככל שאני חושבת על זה, מאוד מוצא חן בעיניי למרוד קצת במערכת. אנחנו פותחות בהליכה מהירה, ומרגע לרגע אני מרגישה יותר ויותר טוב. הנשימה מסתדרת לי, הרגליים קלילות, אני מרגישה שהחזרתי לעצמי את השליטה על מה שקורה. אני עוד אראה להם, לרופאים המתערבים האלה.
אחרי 45 דקות אנחנו מגיעות למרכז קניות הקרוב, ממש כמה דקות לפני שהכל נסגר. מספיקה לקנות כמה דברים בסופר-פארם, בגדי חורף לאסף, ואפילו מעיזה לרכוש איזה בגד מתוק במיוחד לפשושית העומדת להגיע.
את הדרך חזרה אני מתעקשת לעשות עוד פעם ברגל, אבל הפעם בהליכה יותר נינוחה.
בטוח את יולדת הלילה, היא נפרדת ממני בנשיקה ונעלמת.
אני מתגנבת למחלקה עם כל שקיות הקניות שלי, מאוד מרוצה מעצמי, והולכת לישון שנת ישרים.
הבוקר מגיע ואני מרגישה מצויין. יותר מדי מצויין. הרופאה שבודקת אותי מגלה שהבלון פשוט נפל ואני בסה"כ בפתיחה של ס"מ. אני לא מאמינה. עברו כמעט 24 שעות לחינם. היא עושה לי קצת סטריפינג בלי להודיע מראש, ואני מחליטה לסלוח לה. המטרה הרי מקדשת את האמצעים, והמטרה שלי היא ללדת כמה שיותר מהר בלי התערבויות חריגות, ולחזור הבייתה לאספי שלי הכי מהר שאפשר.
11:00 - הרופא שמגיע אחריה מודיע לי שיתנו לי זירוז בכדורים לנרתיק. הוא מכניס אותם ומוסיף קצת סטריפינג משלו. הפעם קצת יותר קשה לי לסלוח. אני בקושי נושמת מהכאב. הוא מודיע לי בחגיגיות שתוך 5 ימים יתפתחו צירים. מה חמישה ימים?!!! אני כמעט נופלת מהמיטה. יש לי תינוק בבית, אני אוכל לחזור הבייתה בינתיים?
הוא בקושי מבליע חיוך לשמע הרעיון המופרך ואומר שנראה.
בינתיים עידו מתקשר. הוא בדרך לבי"ח ורצה לדעת אם יוכל לעבור אצל הספר לפני כן. אני מעדכנת אותו בהתפתחויות ואומרת לו שייקח את הזמן.
11:30 – אני מתחילה להרגיש מיחושי מחזור. לא יודעת אם לשמוח או לא. מצד אחד - הנה זה מתחיל, מצד שני, הוא אמר 5 ימים, אז ככה אעבור את הימים הבאים?! שוב רצים לי כל סיפורי האימה על בנות שעברו צירים במשך ימים וסיימו בקיסרי. אחרי רבע שעה אני מחליטה להפסיק להיות גיבורה ומתקשרת לעידו. תבוא עכשיו! אני אומרת, בקושי נושמת. מה קורה פה?
12:15 – עידו מגיע בריצה. לא נתנו לו לחנות במגרש ליד החדר לידה, אז הוא רץ כל הדרך מהמגרש הרחוק יותר. הבאת לי תה פטל? לא, הוא שכח את התרמוס באוטו. אני מבקשת שיחזור, והוא רץ בחזרה.
אני מתחילה להתהלך במחלקה הלוך ושוב. אף אחד לא ממש לוקח אותי ברצינות, הרי יש לי עוד חמישה ימים. אחרי כמה דקות אני תופסת את הרופא שהכניס לי את הכדורים ומבקשת ממנו שיבדוק אותי. הוא בודק ומגלה פתיחה של שלושה וחצי ס"מ! הוא ממהר החוצה למלא את כל הניירת הדרושה להעביר אותי לחדר לידה. עידו מגיע חסר נשימה ומוצא אותי אורזת את התיק שלי במהירות ומעדכנת אותו בשמחה.
לחדר הקבלה לפני חדר לידה לא מכניסים אותו. והנה אני עומדת בפני הפחד הבא שלי – החוקן. עם אסף לא הספקתי לקבל, כך שאין לי מושג למה לצפות. האחות מורה לי לשכב על המיטה, אבל אני כבר ממש מתפתלת. לא מסוגלת לשכב בשקט בתנוחה אחת. אחרי כמה פעמים שעליתי וירדתי מהמיטה, היא מציצה בתחתוני המוכתמים ומעבירה אותי במהירות לחדר הלידה. קוראים לעידו, ועל סף הכניסה לחדר לידה מתממש לו הפחד הבא שלי – אין מקום! מודיעה אחת המיילדות. עכשיו אני מתפרקת לגמרי, ובוכה בלי מעצורים. נשענת על שולחן ומנענעת את האגן, עידו מעסה לי את הגב. עוברות עוד 10 דקות ואנחנו מוכנסים לחדר הלידה. השעה 13:00.
בחדרון הקטן מצטופפים 3 רופאים ו-4 מיילדות. אני נלחצת מההמולה סביבי, אבל בו זמנית גם מרגישה בידיים בטוחות. אני מתחננת לאפידורל, אבל המוניטור מראה על ירידות בדופק והם מסרבים, מנסים להרגיע וכל הזמן אומרים לי תיכף, עוד מעט. השכיבה מטריפה אותי, הכאבים בלתי נסבלים, אבל הם מכריחים אותי להישאר מחוברת למוניטור ועוקבים אחריו בדריכות רבה. אני מחליטה, שלא כמו בלידה של אסף, לא לשמור על פאסון וצורחת בלי בושה. מרגישה שהצרחות משחררות ומקילות.
13:20 – פתיחה של 4 ס"מ. הנה הגיעה המרדימה, הם מודיעים לי. הצירים מטורפים לגמרי, לא משאירים לי מרווח נשימה בין ציר לציר. אני כ"כ פוחדת שלא אצליח לשכב בשקט בזמן הזריקה, מתחננת שיתנו לעידו להישאר, שיחזיק אותי. בקושי רב אני נשכבת על הצד, בוכה ומתפתלת. היא מתחילה להכין את הדברים, לחטא את המקום, ופתאום אני מרגישה את זה. הלחץ הזה שכולם מדברים עליו, כ"כ חזק וברור שזה זה. אפילו בתוך כל ההמולה והייסורים אני פולטת בבושה – יש לי קקי – יודעת בדיוק כמוהם מה זה אומר. המיילדת מציצה ומודיעה שאני יולדת. המרדימה מקפלת את חפציה ונעלמת. אני מוחזרת לשכיבה על הגב, מאבדת שליטה על עצמי לגמרי, צורחת כמו חיה, לא מאמינה שאני הולכת לעבור את זה בלי אפידורל, לא מאמינה שהקולות האלה יוצאים ממני. לחיצה אחת ארוכה, כמה זה קל ללחוץ כשמרגישים את המקום, עוד לחיצה ונטע בחוץ. אלוהים, אני לא מאמינה. עידו מחבק אותי ובוכה איתי. אני המומה לגמרי, לא מאמינה שזה מאחורי.
הם מביאים לי אותה, בובה קטנה, 2.500 ק"ג של מתיקות שמפסיקה לבכות בשניה שאני מחבקת אותה. אנחנו מסתכלים ולא מאמינים. הכל עבר, הכל נגמר ויש לנו ילדה.

***

נטע שלי. כ"כ קטנה ואהובה. היום את בת שנה, והימים קשים מנשוא. בסיוטים הכי אפלים שלי לא דמיינתי שבמקום לקשט את עוגת יום ההולדת שלך ולהתלבט עם סבתא איזו בימבה לבחור לך, במקום כל אלו אשב לצידו של אחיך במחלקה האונקולוגית, מחבקת את גופו הקטן המתמלא ברעלי התרופות, מביטה בעיניים טרופות מאהבה וחרדה בפניו החיוורים, וכ"כ רחוקה ממך. ילדה שלי, אוצר יקר שכולו מתיקות, סקרנות וחיוכים. אנחנו רק בתחילת הדרך וצפויים לנו עוד ימים רבים וקשים של מאבק וניתוק. אנא זכרי, קטנה שלי, שגם אם אני לא לידך, את בליבי כל הזמן, אני מחבקת אותך אליי, נושמת אותך וכ"כ אוהבת.
מתפללת לרגע שנחזור להיות משפחה רגילה - אמא, אבא ושני ילדים מדהימים.

שלך באהבה,
אמא.

http://www.leida.co.il/message.asp?qt=37965




תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
28/10/2005  10:14 שירי יקרה, מכל עומק ליבי - אירנה
28/10/2005  10:24 שירי יקרה - מבקרת עצובה
28/10/2005  10:30 שירי היקרה - ע.פ.
28/10/2005  11:5 שירי יקרה - רונה
28/10/2005  11:26 מחזיקה לכולכם אצבעות - אפרתה
28/10/2005  11:28 שירי יקרה - תמר
28/10/2005  15:20 שירי, אני חזרתי שוב כי לא מפסיקה לחשוב על הסיפור שלכם, רציתי רק לכתוב לך הלוואי וכל ילד יזכה באמא כל כך חזקה כמוך! (ל"ת) - אירנה
28/10/2005  22:19 שירי יקרה - תנירוני
28/10/2005  22:20 שירי יקרה יקרה - רינתני
28/10/2005  22:25 שירי יקרה! - עדי
29/10/2005  2:31 שירי יקרה וגיבורה - annat
29/10/2005  7:48 שירי - אילנה לשם
29/10/2005  12:33 שירי - גלי
29/10/2005  12:35 שירי - גלי
29/10/2005  13:31 שירי יקרה - עוד שין
29/10/2005  14:56 שירי - לירון
30/10/2005  9:26 שירי יקרה - מאמו
30/10/2005  14:59 זוכרת עוד את התחושה מההודעה שבלינק - גילי אבישי
30/10/2005  21:17 שירי - יהלי
31/10/2005  0:34 לאסף, - גליה
31/10/2005  9:15 ולשירי, עוד משהו קטן - גליה
31/10/2005  11:6 מחזקת את ידכם, ושולחת לכם הרבה חום ואהבה - שחרותם
31/10/2005  11:9 ציינתי את הדואר האלקטרוני שלי בהודעה הקודמת - שחרותם
31/10/2005  19:20 תודה - שירי
17/11/2005  9:51 שירי, רק עכשיו ראיתי... - ענבר
11/4/2007  5:31 ... (ל"ת) - א


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש