כמי שנעזרה רבות בפורום ובעיקר קראה את ספורי הלידה, אני חייבת לספר קצת מה עבר עלי. הכל התחיל ביום שלישי לפני שבועיים וחצי. כשקמתי לפתוח את הדלת לעוזרת (חודשיים וחצי של שמירת הריון, כבר שכחתי מה זה לשטוף כלים אפילו)הרגשתי שבורח לי פיפי. אחרי שזה לא הפסיק ושמתי לב שכל המכנסיים (והחלפתי שלושה זוגות תוך חצי שעה!) מלאים כתמים הבנתי שכדאי שנעשה מעשה והזעקתי את בן זוגי מהעב'. נסענו לליס שם ישר השכיבו אותי ועשו לי מוניטור. הסתבר שיש לי צירים חזקים וסדירים, רק שאני כלל לא הרגשתי אותם. הפתיחה היתה 1 ס"מ - זה היה ככה כבר כמה שבועות גם ככה. בגלל שאלה תאומים והיו צירים החליטו לתת לי זירוז ולהכניס אותי לחדר לידה בסביבות ארבע אחה"צ. דוקא שמחתי כי כבר לא יכולתי עם הבטן העצומה וכאבי הגב הנלווים, שלא לדבר על רגליים הנפוחות: הן התחככו זו בזו באיזור הירכיים מרוב נפיחות.
עלינו לחדר לידה, חיברו אינפוזיה וזירוז (אני כמובן מכל דבר נלחצתי, אני האדם ההיסטרי ביותר בעולם) ומוניטור כמיובן וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. הם בשום אופן לא הסכימו שאני אוכל ואשתה בגלל החשש מניתוח וגם לא הסכימו לנתק אותי מהמוניטור וכך שכבתי לי. הייתי די אומללה כי כאב לי נורא הגב וכלום לא קרה: הפתיחה לא התקדמה בכלום למרות הזירוז ולישון לא הצלחתי. ככה עד שש בבוקר! המיילדת כבר אמרה לי שבטח יוציאו אותי למחלקה אבל אז בדקו אותי שוב והסתבר שיש פתיחה של 3 ס"מ והלידה מתחילה, בשעה טובה (זה גם כי הם הגבירו את מינון הזירוז).
ואז התחלתי באמת להרגיש את הצירים, שהיו כואבים אבל באמת שזה לא היה כזה אסון. ישר שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל אבל ביקשתי לחכות, רציתי להגיע לפתיחה קצת יותר גדולה פחדתי שהאפידורל רק ייאט את העניינים. בנתיים, אחרי שרופאה אחת אסרה עלי לקום לשירותים (ממש לא הלך לי עם הסיר הזה שתוקעים מתחתייך, מי יכול ככה?) בגלל ירידת המים (אה, כמובן שגם נתנו לי אנטיביוטיקה)הגיע דר' שנהב, שהוא פשוט מלאך (באופן כללי רוב הצוות היה מאד סימפטי) והציע לי לעשות הפסקה של שעה, ראה שהגברת שלי שוכבת עם הראש מאד נמוך ואין סכנה ונתן לי להתקלח ואפילו לשתות ולאכול. ככה שעה דיבנרו קצת בטלפון, אכלנו וכו' ואח"כ שוב חוברתי לזירוז ולא קרה כלום, כי אני הגבתי רק למיון הגבוה יותר. ברגע שהעלו את המינון, אחרי עוד כמה זמן (היה כבר לפחות 12 או 13) חזרו הצירים שלי והכאבים איתם. עשיתי את הנשימות שזכרתי מקורס ההכנה וממה שקראתי באתר ואז ראו שיש פתיחה של ארבע וביקשתי את האפידורל. גם עם זה היה סיפור כי יש איזו בדיקת דם של קרישת דם שעושים לפיה את האפםידורל והיה לי טיפה מתחת למה שמותר אבל בסוף אישרו לי לקבל (אחרי שכבר הייתי בטוחה שאני אלד בלי וכבר אמרתי לבעלי שאני רוצה ניתוח בהרדמה מלאה וכו' - אמרתי כבר שאני היסטרית?...) וכך היה. כנראה שזה מאד הרגיע אותי, מנטלית לפחות, כי מיד אחרי הזריקה היתה פתיחה של ארבע ואחרי עוד רבע שעה פתיחה של שמונה!
בשלב הזה התחילו להין את החדר ואני צווחתי שאני רוצה עוד חומר כי קצת הרגשתי ובכלל, בספר שלי היה כתוב שתחת אפידורל לא מרגישים את עניין הקטטר (נראה לי שזה כאב יותר מהלידה עצמה) ואת החתך - אני הרגשתי הכל!
מהר מאד הגענו לפתיחה מלאה, ממש עניין של דקות מה שכמובן מאד הלחיץ אותי וגם התחילו צירי הלחץ שאלוהים אדירים, למה אף אחד לא אמר שזה כ"כ כואב? אני תחת הרושם שהזריקה ממש לא עבדה כמו שצריך כי משיחות שהיו לי אח"כ עם נשים הבנתי שיש כאלה שבכלל לא מרגישות את הצירים האלה של ללחוץ החוצה ועוד אומרים להן מתי. מילא. אני סבלתי כמו שלא סבלתי בחיי, נראה לי שבעלי ממש עבר טראומה (וגם אני) לא הפסקתי לצצרוח שם כמו איזו חיה מעונה (אח"כ הודעתי לבעלי שלעולם לעולם אני לא עושה את זה שוב ולתופר אמרתי שהוא יכול לסגור את כל הפתח מצידי...).
באמת זה היה נורא.
המיילדת תפסה רגל אחת ובעלי רגל שניה והתחלתי לדחוף. בהתחלה עוד ניסיתי לחשוב אם הוצאתי קצת אויר או לא אבל מהר מאד פשוט דחפתי בכל הכח שעוד היה לי (להזכירכם, עברו כבר 24 שעות) ולאט לאט זה התקדם. אני חושבת שזה לקח איזה חצי שעה או עשר לחיצות, אני לא יודעת. לחדר נכנסו גם שני רופאים (תאומים או לא?) ועוד מיילדת וכולם צעקו עלי - זו לפחות היתה התחושה, כאילו שאני לא עושה מספיק. באותו רגע זה היה נורא אבל אני מניחה שזה השפיע עלי ללחוץ ע7ד ומהר (כל הזמן הם מיששו לי את הבטן ואני ניסיתי לטעון שלא, מה פתאום, עוד אין לי ציר...)
את החתך הם עשו וסתם! היא אמנם היתה בסדר, השתמשה בשמן שהבאנו והכל אבל הרופא רצה חתך כי הוא אמר שבתאומים בשביל להוציא את השני בטח נצטרך (??)O ובקיצור, לא היה עם מי לדבר. כאמור - זה מאד כאב. נתנו לי להרגיש את הראש שלה, אבל זה לא ממש עניין אותי בשלב הזה. כלום לא עניין אותי בשלב הזה, רציתי למות או שהאדמה תבלע אותי, כל דבר רק לא להמדשיך עם זה.
נו, בסוף היא יצאה. כנראה, כי היא פה עכשיו...
לא האמנתי שזה בכלל אפשרי, שמשהו ייצא משם. נטע יצאה ראשונה, 2060 ק"ג, קטנה וסגולה מוישר בכתה. לקחו אותה מיד, הם אמרו לי מראש לשכוח מחדר עמון או שישימו אותם עלי כי זה תאומים בלה בלה בלה. רציתי לראות אותה קצת אבל החבר'ה לחצו שאמשיך ללחוץ. בדקו באולטרסאונד שאחיה שוכב עם הראש למטה גם כן וישר המשכנו. איתמר (2390) יצא בציר אחד וארוך ומיד התעטש. גם השיליה יצאה די מהר והסכלתי עליהם קצת, שמו אותם יחד באותה עריסה והם היו מאד קטנים.
אח"כ תפר אותי איזה קצב (כך לפחות הוא נראה לי) אבל זה כבר שטויות.
וזהו בעצם. רק למחרת החזקתי אותם כי פחדתי לגעת בהם באותו יום, הם נראו לי קט נים מיד בשבילי.
היום, אחרי שבועיים ויומיים אני מאוהבת בהם לחלוטין (חוץ מאשר בלילה, אז אני שוקלת לתת אותם לאימוץ). הם בדיוק כמו בבטן: היא אנרגטית ורוצה הכל עכשיו והוא שקט ורגוע ולא מצייץ אם זה לא הכרחי.
זהו. כנראה שזה אפשרי. עכשיו אני מבינה למה כולם אמרו מלי איזה כיף לך, את חוסכת לידה והריון. אני שמחה שחסכתי...
אם למישהי יש שאלות, או לחילופין עצות, בכל הקשור לתאומים, אשמח לשמוע!
|
תוכן ההודעה:
|
