|
3/4/2006 15:27
|
שושית
|
מאת:
|
עוד סיפור לידה - הציפיות והמציאות
|
כותרת:
|
שלום,
מאחר שאני נהנית לקרוא את הסיפורים שלכם בפורום, ואני אסירת תודה על העובדה שאפשר לקרוא ולחלק חוויות כאלה, אני מרגישה שהגיע גם תורי לתרום סיפור של הריון ולידה. הוא נורא ארוך. הפורום היה בשבילי תירוץ לכתוב אותו וללדת אותו החוצה, כי לא הייתי עושה את זה סתם כך בשביל עצמי.
זאת הלידה השניה שלי. לא יודעת איך זה אצלכן, לי נראה שלידה היא תמיד הפתעה. לא משנה כמה מתכוננים, אף פעם לא מוכנים לזה ממש. משיחות עם חברות נוכחתי שלא רק אצלי – גם אצלן, כמה שהתכוננו, לרוב יצא הפוך לגמרי מהציפיות. אלו שציפו ללידה טבעית – סיימו על שולחן הניתוחים עם אפידורל, אלה שציפו לצירים טבעיים קיבלו מים מקוניאלים וזרוז, וכולי. חוץ מכמה חברות יקרות, מודעות לעצמן וקוראות ללדת, שהגיעו לשלמות בין הפנים לחוץ והצליחו ליישם בלידה את כל הציפיות. אלילות!
בסתר לבי באמת ציפיתי ללידה טבעית, כי הלידה קודמת התחילה עם ירידת מים מקוניאלים, ללא פתיחה וצירים, עם זירוז שהסתכם ב – 18 שעות לא קלות (עם אפידורל כמובן). היתרון – אני זוכרת כל סרט שהקרינו בחדר בליס בערוץ 8 (היה אחד על הג'וקים בגן החיות בלונדון), והיתה לי הזדמנות להאזין לכל הדיסקים האהובים עלי, כשנעמי יצאה לצלילי "לאבלי ריטה" מסרג'נט פפר. בן זוגי עזר לראש לצאת, והכל היה רגוע, כמו ההריון, שהיה כיף, וכמו נעמי עצמה.
ההריון השני היה משהו שונה לגמרי. מהרגע הראשון – תחושות קשות, כעסים ואגרסיות, אי שקט, חרדות איומות, עצב ולילות דומעים ללא שינה, ולבסוף, אחרי הרבה עזרה בדיקור, הומאופתיה, פסיכולוגיה, יוגה ועבודה עצמית - רק עייפות וציפיה. בהריון הראשון הרגשתי כמו מלכה, בשני כמו שפחה. בראשון הרגשתי נאהבת, ההריון היה חוויה והעוברית אטרקציה – ואילו בשני הרגשתי שהכל כבר מובן מאליו, וההריון הוא עוד תוספת לכל המטלות והסידורים והחשבונות הזוגיים, שמתחילים ברגע שהופכים למשפחה.
הייתי סוחבת את הבטן לעבודה, ומרגישה שאני שם הכי זקנה (מה שנכון), עוד איזו דודה הריונית שהופכת לשקופה ולא מגניבה ברגע שהבליטה הזאת הופכת נראית לעין. אשה מרירה ומרוטה שמתעלמים ממנה כי היא עוד רגע נעלמת מעבר להרי חופשת הלידה. והעייפות בגינות הציבוריות, עם נעמי המקסימה, שרק הייתי מתעצבנת ומתפרצת עליה סתם, בגלל כל מיני דברים שלהריונית נראים מאוד מעצבנים (למה היא חייבת תמיד לבקש ממתקים מהקיוסק? אי אפשר סתם להתנדנד?) ולאנשים נורמליים עם סבלנות, נראים לגמרי נורמליים.
אומרים שבלידה שניה זה קורה מוקדם יותר, אז התחלתי להתכונן במרץ כבר מתחילת מרץ. הייתי בטוחה שאלד בשבוע 38. משבוע 36 התיק היה ארוז ומוכן. מה לא היה בו. כל הדיסקים החשובים, מבער שמנים עם ריחות נעימים, שמנים טיפוליים מ"בייבי טבע", בגדים ופדים וסבונים וקרמים כל מה שצריך למקלחת, חטיפי בריאות ומטען לסלולרי, כפכפים, חלוקים, מים מינרלים, כרית הנקה חדשה, בקיצור, תיק ענק שנראה כאילו אני עומדת לצאת איתו לנופש של 4 לילות במצפה הימים. (גם לזה ציפיתי בסתר ליבי – לנופש. סוף סוף לילה לא בבית! בלי עבודה, לבד לגמרי. אז נכון, שהנופש היחיד שאני יכולה להרשות לעצמי הוא ב"ליס", אבל במצב בו הייתי, כל שינוי שיוציא אותי מהשגרה הכבדה נראה לי מבורך).
שבוע 38, 39 ו – 40 חלפו וכלום לא קרה. היו צירים במשך כל החודש, אבל הם לא הובילו לכלום. בסוף שבוע 41 התחלתי להילחץ. אין מצב שאסכים לזירוז כימי של פיטוצין הפעם. אולי צריך לזרז את הלידה באופן טבעי? האופציה הטבעית של הפרוסטגלנדינים לא ממש באה בחשבון (אי אפשר להכריח את מי שלא מעוניין), אז קניתי כדורים הומאופטים מ"הום גליל" (קאולו גל). הם אמרו שאם הגוף מוכן זה עוזר לזרז ועושה צירים יותר אפקטיביים. לקחתי 4 ימים ולא נראה לי שמשהו קורה. הבחירות עברו, הלכנו להצביע, אני והכרס. למחרת, ב – 29.3 היה ליקוי חמה. לצערי, עיינתי בסוף השבוע במדור האסטרולוגיה של "ידיעות" ושם כתבו שהליקוי הזה הוא זמן רע מאוד לכל דבר, יום שיוליד פורענויות ואסונות ו"נפלים". מסוג האמונות התפלות שבאמת לא כדאי לקרוא לפני לידה. באחת בערך הליקוי התחיל. היום העכיר והציפורים דממו. ישבתי מתחת לחלון בחיל ורעדה, השקפתי בליקוי דרך צילום רנטגן ישן, ולמרות שאני לכאורה חילונית לגמרי, עיינתי ככה סתם בתנ"ך, ככה במקרה בספר תהילים, בסך הכל יש שם שירים יפים לא? ממעמקים קראתיך יה. וגם חיפשתי שם לילד. אסף היה אחת האופציות, ובאמת, בכל הפתיחות האקראיות בתנ"ך הגעתי אליו, לאסף: למזמורים שלו מספר תהילים, או לפרק בדברי הימים שבו כתוב שדויד מינה את המוזיקאים אסף, הימן, ידותון ואיתן להיות משוררי החצר.
כשהשמש חזרה לעצמה הכנתי נזיד עדשים, ממנו אכלתי כמות נכבדה, והלכתי לנוח. השעה היתה ארבע אחר הצהריים. יכולתי לנצל את הפנאי של סוף ההריון לקריאת ספרות יפה, אבל אני מודה שחומר הקריאה היחיד שיכולתי לעכל היה ספרי ההריון והלידה, שכביכול אמורים לתמוך ולנחם ולמעשה הותירו אותי עם טעם לוואי של מסטיק לעוס. את "טבעי ללדת" החביב עלי שיננתי כבר מההריון הקודם. הפעם, כדי להתרענן, קראתי בפעם האלף את הפרק מהספר של ד"ר בר "איך תדעי שזהו זה?", כאילו אני לפני בחינת בגרות. "אם את לא ממש בטוחה, חכי קצת. ילדים אינם נולדים בדרך כלל תוך שעתיים מתחילת הצירים, ולכן יש מספיק זמן לחכות ולבסס את ההשערה שאכן מדובר בצירים. אין צורך לרוץ". ברגע בו הגעתי לתיאורי הכאבים ("הצירים, הצירים, חביבתי"), הם התחילו, חי נפשי, כאבי הבטן העוויתיים. פסיכוסומטי, או שהגזמתי עם יציקת נזיד העדשים?
ידעתי שאלה צירים, אבל מצד שני, היו כאלה כל החודש, ולא התפתחו לכלום. אז אחכה קצת. עברה שעה. נעמי ואבא שלה חזרו מהגינה. דווקא היום הוא חולה. תמיד ידעתי שביום שבו אלד הוא יהיה חולה, או שייתפס לו הגב. אמרתי לו שיתכונן להביא אותה לסבתא. "מה, נראה לך שזה באמת יקרה הערב?" הוא שאל בחוסר אמון. לא יודעת. נחכה ונראה איך זה יתפתח. אז הוא נמנם בינתיים במיטה, היא ראתה טלוויזיה ותבעה ארוחת ערב. התפתלתי בשקט כדי שלא תשים לב, ולקראת שש בערב הערתי אותו, שיקח אותה לסבתא. לא איכפת לי להגיע מוקדם מידי למיון, אני אומרת, כי אין מצב שאעבור את הכאבים האלה בלי אפידורל. שמעתי שבלידות שניות זה קורה מהר יותר, ואני רוצה להגיע כשעוד אפשר לקבל אותו. הכאבים התגברו. הספקתי עוד לראות את הראיון עם טלי שמש ב"לונדון וקירשנבאום", ובשמונה יצאנו, הוא ואני, עם התיק הענק והכריות ל"ליס", שנמצא במרחק הליכה של 5 דקות מהבית. בשער ל"ליס", בדיקה בטחונית. "אתם לקורס הכנה ללידה?" שואל השומר. שמונה ועשרה. הגענו למיון יולדות, עם התיק והקלסר והכריות. "אני מציע שאת תירשמי ואני בינתיים אלך להחנות את האוטו כי גוררים כאן", הוא אמר. תכף יחזור.
אני נרשמת בקבלה. הבירוקרטיה איטית. אני מתפתלת בצירים. שולחים אותי "לתת שתן". השעה שמונה ועשרים. טלפון. "חניתי בסוף בבית, כי זה קרוב בדיוק כמו החניון. אני עוד חמש דקות מגיע. להביא לך משהו?" מיץ תפוחים, אני אומרת. הוא לא מבטיח שימצא. קוראים לי להיכנס לבדיקת מוניטור. ברגע שמחברים את רצועת הגומי של המוניטור, הכאב מתגבר מאוד. האלונקה לא נוחה, המוניטור לוחץ, אלוהים, האם כבר אפשר לקבל את האפידורל? הרופאה במיון אומרת, למה לא, את בפתיחה 5, זמן אידיאלי לאפידורל. "אז יאללה, בואו נעלה לחדר לידה", אני גונחת. אין גבול לייסורים? רגע. צריך למדוד לחץ דם, לשאול את כל השאלות. יש רגישות לתרופות? זו לידה ראשונה או שניה? באיזה משקל נולדה הראשונה? משקל?! אלוהים, למי אכפת, היא עוד מעט בת 4, קחו אותי כבר לפאקינג חוקן ולאפידורל, אני לא עומדת בזה. באין בן זוג בקרבתי, האחיות עושות לי טובה ומעמיסות את התיק הענק והכריות על האלונקה, אני מנסה להשחיל על עצמי את הנעליים ומטפסת עליה בקושי, והסניטרים מתחילים לגלגל אותה אל המעלית.
איך שהאלונקה מתחילה לזוז, בדרך מהמיון אל חדרי הלידה, זה מתחיל. בדיעבד אני יודעת שאלו צירי הלחץ המפורסמים. (גירסה מוחלשת ואפידורלית שלהם אני מכירה מהלידה הקודמת. אין מה להשוות בעוצמת הכאב). אין לי מושג אם זה צירי לחץ או לא, באותו רגע אני רק מסוגלת לצרוח כחיה שחוטה. אני צורחת במעלית, אני נאחזת במעקה האלונקה (תורידי משם את הידיים כי תקבלי מכה מהקיר"), אני צורחת במסדרון, צרחות שלא שמעתי באף סרט אימה קודם לכן, כאבים שאין דומה להם, כל קפיצת גלגל על מהמורה בדרך מקפיצה את ווליום הצרחות. איפה החדר לידה? איפה האפידורל שהבטיחו? בכניסה לחדר 7 מזעיקים מיילדת, "את כבר בלידה מותק, אל תלחצי עכשיו שלא תיקרעי", אני מנסה לעשות מה שהמיילדות אומרות אבל נקרעת מבפנים ורק יכולה לצרוח את נשמתי, עד שהכאב בגרון מסיח מעט את דעתי. אני הכנתי דיסקים יפים, והמוזיקה היחידה שהוא שומע בצאתו היא הצרחות האיומות האלה. הראש בחוץ. עכשיו לנשוף. עכשיו לדחוף. השעה שמונה וארבעים. הכתפיים יצאו. מזל טוב. "איזה בריון!" הן אומרות. 3.810. לא נעים לי להגיד, אבל בשלב בו אני נמצאת, זה מעניין את התחת שלי. לא מעניין אותי מה יצא ובאיזה משקל, העיקר שיצא. איזו אמא אני? אני כל כך המומה ומזועזעת וכואבת, שלא איכפת לי בכלל מהתינוק. כשהן עומדות לחתוך את חבל הטבור אני נזכרת שיש דבר כזה ונזעקת: רגע! אולי תניחו אותו עלי, עד שיפסיק לפעום... יש לו רק 2 כלי דם בחבל הטבור...לא כדאי, הן אומרות. יש מים מקוניאליים, התינוק בלע הרבה מקוניום, הוא מקיא מקוניום. טוב, שיחתכו, מה איכפת לי כבר. זו אמנם לידה טבעית, בלי אפידורל, אבל טבעי זה לא. מה טבעי בללדת במסדרון על הגב על אלונקה צרה בגובה מטר עם בגדים ונעליים? וזה עוד לא נגמר, צריך עוד ללדת את השיליה. והקרע. "שריטה קטנה". צריך לתפור. האם אין גבול לסבל? הכל שורף, הכל בוער, אני לא אעמוד במחט הזאת שתינעץ שם.
ואיפה האבא? הוא הגיע למיון וחיפש אותי שם לשוא. בינתיים שמע את הרופאה מדווחת לרופא אחר בטלפון: "אל תשאל איזה יום, היו לי הערב שתי מקוניאליות, ואחת בכלל ילדה לי במעלית!" כשהתפנתה מהשיחה, שאל אותה אם היא יודעת איפה אני. היא הביטה בו במבט מוזר: "אה, ההיא מהמעלית"... הוא נכנס לחדר 7, המום. מראים לו חבילה עטופה בשמיכה – מזל טוב!" כל רגע בא רופא/אחות/מילדת ללחוץ לי עוד על הבטן. מחברים אינפוזיה של פיטוצין. מתי ייגמר הכאב? איפה הפנטזיה שהתינוק יהיה מונח לי על הבטן ויינק ונתחבק כולנו? בשארית כוחותי אני מבקשת להניק, אבל בשלב הזה נפלטת לעולל כמות גדולה של מקוניום מהפה והם מחליטים שעדיף לו להתנקות, אומרים שהוא לא יוכל לינוק כרגע ממילא עם כל החומר הזה שנפלט ממנו.
אני מבקשת מהתינוק סליחה שהתעלמתי ממנו בהתחלה ומבטיחה לו שמיד כשאקום אלך להניק אותו. בינתיים כל הגוף רועד. לידה קצרה, אומרים לי אחר כך, זכית. וגם זכית בלידה "טבעית". אבל מה השיעור שאני מפיקה מהלידה ה"טבעית" הזאת, בלי משככי כאבים? מה החוויה שאזכור, פרט לאימה? באותו ערב, אחרי כמויות של ארניקה ורסקיו שלא עוזרות בכלל להרגיע את הרעד והזעזוע הפנימי, אני מנסה לחשוב על זה. גם למחרת וגם אחרי יומיים. ככל שאני מנסה להבין מזה משהו, אני מבחינה שהמוח מסרב לזכור כאב. כאב זו לא תחושה שאפשר לזכור. פיזית בטח לא, וגם לא מילולית, כי אין לו מילים. המוח מגן עלינו. הדבר היחיד שאני מסוגלת לזכור הוא הסאונד: הצרחות. "יופי שיכולת לאבד שליטה", אומרים לי (כאילו שמישהו שולט בזה בכלל). "איזו גיבורה". שטויות. לא מרגישה שאני יכולה להתגאות במשהו בלידה הזאת. לא צריך גבורה בשביל ללדת. כולן עשו את זה לפני שהמציאו אפידורל, וגם אני אחת מהן. זה איום, אבל משום מה, חוזרים ועושים את זה שוב ושוב.
עברו חמישה ימים. הקבצים של זיכרון הכאב מתחילים להימחק מההרד-דיסק. המילים מחליפות אותו, בשביל זה הן קיימות. והתינוק? הוא מקסים. בהתחלה הוא נראה לי מוזר, כמו זקן מקומט. עברו יומיים של הנקה עד שהתחלתי להתחבר אליו באמת. הוא מבין ומגיב כשאני שואלת אם הוא רעב, הוא חש מיד אם אני עוזבת לרגע את החדר וקורא לי לשוב, הוא זוקף את ראשו כשהוא מונח על הבטן, ואפילו התהפך מהבטן לגב. בריון, כמו שאמרו המיילדות. הוא דחף את דרכו החוצה ועשה את זה מהר – הוא הגיבור האמיתי בסיפור. גם אבא שלו ואחותו מתפעלים ממנו. נראה לי שהוא יהיה תינוק אהוב מאוד. אני מודה לו על הזכות הגדולה שנתן לי להיות האמא שלו. הוא בא להתארח אצלנו ואני מקווה שנהיה המשפחה הטובה ביותר בשבילו. תודה לך, אסף. אולי פעם אבין למה הייתי צריכה לכאוב כל כך בלידה שלך. בינתיים אני בטוחה שלמרות שרציתי ותכננתי אפידורל, כך היה נכון בשבילנו, בשבילי ובשבילך.
ברוך הבא לעולם.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
