|
15/5/2006 21:35
|
שרון
|
מאת:
|
סיפור הלידה של שירה
|
כותרת:
|
משבוע 31 אני בפורום הזה. בעיקר קוראת ולומדת המון. פנטזתי המון על היום בו אכתוב גם אני את סיפור הלידה שלי. הנה זה הגיע.זהירות - ארוך...
סיפור הלידה של שירה
ההריון השלישי הזה היה שונה מהשניים שקדמו לו. אמרו לי שהריון שלישי הוא בדרך כלל הריון חרדתי..ולא שהייתי סופר רגועה בשניים הקודמים – אבל הפעם החששות איכשהוא הגשימו את עצמם. כך מצאתי את עצמי בשבוע ה-31 עם התכווצויות שהוגדרו כצירים מוקדמים, והופ לחדר לידה. זה היה הסיוט הגדול שלי – לידה לפני הזמן – ובראש כבר רצו לי כל התסריטים הנוראיים ביותר. לא האמנתי שיצליחו לעצור את הלידה המוקדמת, אבל רופאה אחת חמודה אמרה שיש גם מקרים של נשים שמגיעות עם צירים בשבוע ה-31, ואז מגיעות לקבל זירוז בשבוע ה-42..אמנם מעודד אבל נשמע מופרך לגמרי..כנראה שלקחתי את האופציה הזו ממש ברצינות כי שמירת ההריון הזו הצליחה לשרוד הרבה מעבר למצופה – ובסוף השבוע ה-41 הגעתי למוניטור מעקב במכבי. עדיין בהריון.
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ובעיצומה של הצפירה אני בעיצומו של המוניטור. כנראה שפפה ( pepa - זה היה שמה העוברי) לא אהבה את השילוב הזה – ואחרי פגישה עם הרופא האנטיפט שעיין בפלט המוניטור שלנו – נשלחתי שוב לבית החולים עם חשד לירידות דופק. עוד סיוט שחוזר על עצמו. כך היה בלידה של עידו לפני 6.5 שנים – ומאז אני עדיין מנסה לשחק אותה רגועה כל פעם כשהמכשיר הזה מתחיל לתקתק בקצב שנשמע כמו דהרות סוסים.. 120, 118, 116...שיט...
את שלל המוניטורים שעברתי מאז הגעתי לבית החולים הצהריים ועד ליום העצמאות למחרת בבוקר אני אחסוך לכם.. בסך הכל הצוות היה מרוצה מקצב ליבה של פפה ואני טחנתי שוקולדים עד שאפילו בשבילי זה כבר היה טו מאצ'. בבוקר יום העצמאות התחלתי להרגיש התכווציות קצת שונות מהרגיל. וזה אחרי שבשבועיים האחרונים חוויתי כל מיני סוגים של התכווצויות/ התקשויות/ התרגשויות שמבחינתי היו סימנים מובהקים לתחילת לידה. (תזכורת – זו לידה שלישית – אני יודעת מהו כאב של צירים ועדיין..) הזעקתי את עופר בחמש וחצי מהבית ובקשתי שיגיע לבית החולים. נכנסתי להתקלח ואז הבנתי שיצא הפקק הריר כנראה. עופר הגיע ואנחנו התחלנו לסייר ברחוב מחוץ לבית החולים. יום העצמאות בבוקר, היה בהיר נקי ויפה. 7 בבוקר. מי היה מאמין שזה כל כך קרוב. הכאבים היו קלילים אבל אני הייתי שפוכה מלילה של מוניטורים וגם עופר. אז החלטנו לחזור למחלקה. בדרך הצעתי לעשות לו מסאג' בכתפיים כי הוא היה נראה ממש גמור, ותוך שאני מעסה את כתפיו בהליכה, הוא נתקל כנראה במרצפת שבלטה מהמדרכה , עקם את רגלו, ועף עלי אחורנית ישר על הציפורן בבוהן רגלי שהיתה נעולה אך ורק בכפכפי המקלחת של בית החולים..זה כאב ודימם – וכך הגענו למחלקת יולדות עם דימום מהציפורן ברגל.. הצוות קבל אותי במבטים ספק משועשעים ספק חשדניים, חבש לי את הבוהן ושלח אותי למוניטור של 8 בבוקר. המוניטור הזה כבר היה כואב. כלומר לא המוניטור אלא הצירים שהופיעו כל 3-5 דקות. כואב לי, אני נושמת עמוק, הכאב עדיין בשליטה – אבל המוניטור לא מראה כלום. מבחינתו אין לי צירים. אחרי חצי שעה לא נעימה אנחנו קוראים לאחות ומבקשים לראות רופא. הכאבים מתגברים ואני רוצה שיבדקו אותי אולי יש טעם לעבור כבר לחדר לידה. ברבע לתשע מגיע הרופא. רופא? את הנוקשות, האטימות, והציניות שספגתי ממנו שם קשה לתאר. אמרתי לו שכואב לי. אז הוא ענה לי שפה זה לא מרפאת כאב, ומה אני רוצה שהוא יעשה. אמרתי – תבדוק אותי, אני מרגישה צירים כואבים אולי יש פתיחה. אולי אפשר כבר לקבל אפידורל. והוא רק דפדף בתיקי עב הכרס והודיע לי שאתמול היייתי רק בפתיחה של 1.5 וכנראה זה לא התקדם מאז .
??? אולי בכל זאת תבדוק בבקשה. גם האחות הצטרפה אלינו בניסיונות השכנוע הנואשים. ואז הגיע הקטע החזק : הוא הניח את ידו על בטני והתחיל למשש. ממשש ממשש ממשש ושום דבר לא קורה. שום ציר ושום נעליים. ככה במשך 2-3 דקות. אין התקשויות . הכל שקט. הרופא היה מרוצה. הוא הצליח להוכיח את טענתו המלומדת – אני ממש לא בלידה. אין לי מושג איך הצלחנו לשכנע אותי - אבל לבסוף הוא בדק אותי. ותוך כדי הבדיקה חטפתי וואחד ציר – שהפעם הצליח להרשים גם אותו. להפתעתו הרבה הוא גילה שאני בפתיחה של 2.5 ושיש מחיקה מלאה והצוואר מרכזי. אכן התקדמות מרשימה. יש הצלחנו! אחרי עוד איומים קלים מצידו של עופר שאולי כדאי להעביר אותי לחדר לידה אחרת יש סיכוי טוב שאלד במחלקת יולדות – הוא מסכים אבל רק אחרי שיפנו שם חדר, הכל עמוס כרגע. מפה העניינים התגלגלו ממש מהר. מה זה התגלגלו – טסו. האחות קוראת לי לבוא לאכול ארוחת בוקר. אני לא יכולה כואב לי ובא לי להקיא. קוראים לי להגיע סופסופ לחדר לידה. רוצה בכסא גלגלים? לא אני אלך ברגל. אי כואב. יש צירים. מגיעים לכניסה לחדרי לידה. אני נשענת על דלפק הקבלה. כואב. שולחים אותי ללבוש חלוק. אני בקושי מצליחה. מבקשת חוקן, שלא יהיו פאדיחות כמו בלידה של עידו. הולכת לשירותים, ממש כואב. טוב שאני מחליטה לצאת בזמן מהשרותים, אחרת...אני מנסה ללכת לכיוון חדר מס' 4 – חדר הלידה שלי. במסדרון אני כבר מתחילה לגנוח. מה זה לגנוח – זה כבר די לצעוק. מחכה שהציר יעבור ונכנסת לחדר. המיילדת מבקשת ממני שאעלה על המיטה כדי שתבדוק אותי. עכשיו?! על המיטה?! איך אני בדיוק עושה את זה? עוד ציר. אני מצליחה לעלות על המיטה: את בפתיחה של 8! איי כואב. אפשר לקבל משהו נגד הכאב? את רוצה אפידורל ? לא מאוחר מדי בשביל זה ?! (עלי לא יעבדו בפעם השלישית – אפידורל בפתיחה של 8 עאלק!..) עכשיו הצעקות מתחלפות בנהמות דחוסות שנשמעות לי ולמיילדת כמו צורך חזק ללחוץ. את לוחצת ? היא שואלת. כנראה שכן, אל תלחצי עכשיו. נשימות פו..פו..פו.. היא מנסה לחבר לי מוניטור. לא עכשיו מוניטור אני צועקת. אי!
משהו כנראה לא מסתדר לה. היא מחזיקה את האפרכסת של המוניטור ביד אחת, בלי לקשור לי אותו ואז אומרת מיד – טוב שרון עכשיו את יולדת. ציר מגיע ואני לוחצת חזק. לא זוכרת עכשיו שום דבר על נשימות, ואיך לוחצים נכון מבלי להקרע – פשוט לוחצת ודוחפת אותה החוצה. עם כל הצעקות שהיו לי בפנים. לחיצה ראשונה הראש בחוץ. אני מרגישה את הלחץ חזק. לחיצה שניה קצת יותר קשה- אבל אני כבר יודעת שהראש בחוץ אז נותנת פוש אחרון ---זהו. אני מרגישה את הפלופ הגדול הזה, ואיך יוצא מהגוף שלי גוף חדש חמים וחלק וזז. זה הרגע שחיכיתי לו כל כך. השחרור המדהים הזה אחרי הלחץ הגדול. תחושת הפרפור שלה והמים החמימים – והנה המיילדת שמה אותה עלי. חמימה, רטובה, ובוכה. אמאלה. ממי. ממי. אני לא מאמינה. אני באמת לא מאמינה. שירה נולדה. כבר חשבתי שזה לא יקרה לעולם.. ועכשיו אני ברגע העצום הזה. אחרי. השעה 10 בבוקר. יום העצמאות. נולדה לנו בת. הדבר המדהים ביותר בעולם. אין זמן אחר מאושר ושלם יותר. פשוט אין. תודה אלהים.
(זהו. אני זוכרת את האור של הבוקר בחדר הלידה. בתוך כל הצירים לא היה נראה לי מספיק חגיגי ללדת בבוקר. הלידות הקודמות היו בלילה, או אחרי לילה דרמטי. ועכשיו שקט פה. יום חופש – חג. ורק נכנסתי לחדר לידה לפני 5-10 דקות יכול להיות שזה עומד להגמר כל כך מהר?
כן. לא יאמן. אחרי הריון שנראה היה ארוך כמו הנצח, צירים והתכווצויות ממושכות, כל הסוף הזה של הלידה הגיע כמו פצצות לגבות. שירה חכתה בפנים המון זמן, בסבלנות מרובה, יאמר לזכותה – וברגע שבחרה פשוט השפריצה החוצה. לידה, כמו כל לידה, תמיד תהיה משהו אחר הרבה יותר חזק וגדול מכל מה שנצליח אי פעם לדמיין. ושוב תודה. אלהים. על חוויה ומתנה מדהימה. )
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
