סיפור הלידה של מיכניב, הצד של ניב
מיד לאחר הבוקר ההוא שבו באתי למיכל עם המקלון הקטן ההוא ואמרתי לה מזל טוב, היא בפורום.
פורום לידה, פורום הריון, פורום הריון ולידה, פורום הריון בלי לידה ועוד ואני לא מבין על מה יש לדבר כל כך הרבה. בעבודה היא בפורום, ואז היא מגיעה הביתה שוב "רק קצת פורום". ביום רביעי הבנתי הכל.
מיד שהילד המקסים הזה יצא לאוויר העולם כל מה שאני רוצה לספר לכולם זה על הלידה, על מיכל המדהימה ועל רועי המקסים. כל מי שעובר ברחוב אני מקווה שאולי הוא מכיר אותי ואולי הוא יסכים שאני אספר לו על הלידה של מיכל.
אז הנה אני שוב מנצל הזדמנות כדי לספר לכם על הלידה מהסרטים.
תאריך הלידה המשוער היה ה-22 בנובמבר, יום חמישי. וכל מה שאני ביקשתי ממיכל הוא לחכות לפחות עד יום רביעי בצהריים כי הייתה אמורה להיות לי פגישה חשובה בבוקר, אבל לבן שלי לא אכפת.
בעשרה לשמונה אני מתעורר ומתחיל להתארגן ליציאה. מיכל קמה איתי ומספרת שבלילה כאבה לה קצת הבטן. טוב נו מאישה בסוף החודש התשיעי אפשר לצפות שתכאב לה קצת הבטן, לא?
מייד הצעתי למלא לה אמבטיה חמה והמשכתי בשגרת הבוקר (קפה ועיתון). תוך כדי הקפה כאבי הבטן מתחזקים ומתחילים להישמע יותר ויותר כמו משהוא שיכול אולי להזכיר משהו שנקרא צירים. המשכתי להזרים מים רותחים לאמבטיה ובמקביל המשכתי להתארגן לי ליציאה לפגישה. בשעה שמונה ורבע החלטנו פה אחד, הכאבים האלו שתוקפים את מיכל כל כמה דקות הם כנראה צירים. לא התלבטנו וחלטנו שזוהי רק ההתחלה ולכן אין סיבה שבגלל כמה צירים קטנים אני אפספס את הפגישה. ומיכל בשלה "תלך לפגישה, אני כבר אסתדר"
בשמונה עשרים וחמש אני כבר עם רגל אחת בחוץ, שיחת טלפון אחרונה ואני נוסע. בן ציר לציר מיכל עסוקה בלהצחיק אותי, כך שכנראה אנו בדרך לעוד לידה טיפוסית מהפורום של 30 שעות. אז מגיע ציר שלא דומה ל"צירונים" הקודמים. אולי בכל זאת זה לא יהיה רעיון טוב לנסוע עכשיו, אני חושב לעצמי, וממהר לבטל את הפגישה. השותף שלי מאוד מופתע - הרי דיברנו לפני חמש דקות. מה כבר יכול להשתנות בחמש דקות?!
עכשיו, אחרי שסידרנו את כל המטרדים החיצוניים אפשר להתפנות "לטפל" בלידה עצמה. אני אוסף לעצמי את כל הידע שרכשתי בקורס הלידה ויאללה לעבודה.
הכינותי מראש: מסאז'ים, תנוחות, תזמוני צירים, השלב הלטנטי, השלב האקטיבי, נשימות, רשימות ציוד, עזרים טכניים ועוד. אך מה כל אלו שווים כשמה שאני שומע כל הזמן זה "אל תיגע בי!", "אל תנשום עלי", "אל תזיז אותי", "לא רוצה לקום", "לא רוצה לזוז", ו"אל תדבר אלי". גם הצירים של אשתי לא ממש קראו את הספרות המקובלת, זמן זה לא זמן, הרווחים נורא מוזרים וכל ציר באורך שונה.
וכל מה שאני חושב כל הזמן - זה שאני לא בסדר. זה השלב הלטנטי? מה, אפילו למדוד זמן של צירים אני לא מסוגל לעשות כמו שצריך? מה לא כך לימדו לעשות מסאז'ים? ומה לעזאזל עושים עם כדורי הטניס?
בשעה תשע וחצי – אחרי שעה וחצי של צירים (מתוך ה-30 המקובלות) מיכל, שרצתה לידה טבעית, נשברת!! אני רוצה אפידורל!! מהר תיכנס לקובץ של תוכנית הלידה במחשב ותכתוב שאני רוצה אפידורל.
מיד הלכתי והדפסתי את תוכנית הלידה המתוקנת והתחלנו להתארגן לנסיעה לבית החולים.
אני עוד מנסה להסביר למיכל שסיכמנו שאת האפידורל היא תקבל רק בסוף השלב הלטנטי כדי לא לתקוע את הלידה ובכל מקרה תיכננו להישאר בבית עד לשלב האקטיבי. אבל אותה זה לא מעניין. "אני רוצה אפידורל. עכשיו!!!!"
תוך כדי הסתדרויות אחרונות, המים יורדים, ואני, חוץ מתחושת כישלון אישית, די רגוע - יש לנו עוד יום ארוך של לידה לפנינו.
כבר תשעה חודשים אני מתכנן את "הנסיעה". איך אני נוסע כמו משוגע, ומגיע תוך שניות לבית החולים. אך ביום הקריאה אני רגוע. הרי יש עוד המון זמן, ואנחנו הרי נורא מקדימים.
מיכל צורחת בספסל האחורי, ואני נוהג כאילו אני בטסט. השעה היא עשר וחמישים ואני מגיע לכניסה למיון יולדים. השומר (כנראה בניגוד אלי) מבין מייד מה קורה, רץ להביא כיסא גלגלים ופוקד עלי לזרוק את האוטו איפשהו ולבוא.
איכילוב בשעה 11 בבוקר זה לא מקום טוב לחפש חניה, ובפעם הראשונה - אני נלחץ. מיכל לבד, ואני כמו מטומטם מחפש חניה. עוד דקה עוברת ומיכל לבד עם הכאבים. אני נוסע כמו משוגע ברחבי החניון התת קרקעי ופתאום מרחוק אני רואה מקום. מישהו השיג אותי, אבל אני מתחנן בפניו שיוותר כי אישתי יולדת עכשיו!!! והוא בשלו, "גם אני חיפשתי הרבה זמן, תמשיך לחפש". הבנתי שאולי יש בכל זאת הצדקה לרצח. לבסוף, נמצאה החניה ואני רץ עם תיק של 20 ק"ג (עם כל האביזרים) לעבר אישתי הסובלת. בכניסה מודיע לי השומר: "אישתך בקומה שלוש, בחדר הלידה".
אני רוצה לספר לכם שזו היתה נסיעת המעלית המלחיצה היותר בהיסטוריה של נסיעות המעליות, בה התפללתי לכל אלוהים שקיים בעולם שהכל בסדר.
השלב הבא הוא למצוא באיזה חדר נמצאת אישתי. לפני מסדרון עם עשר דלתות, ואין נפש חיה לשאול. ביאושי כי רב התחלתי לעבור דלת דלת ולנסות להקשיב ולזהות מאחורי איזו דלת מסתתרת מיכל.
בדלת מספר שמונה אני שומע צעקה "איפה בעלי?".
חצי מעולף אני נכנס פנימה והמיילדת בפרצוף של "עכשיו באים?!" צועקת "הנה בעלך, יאללה תוציא מצלמה, הנה הראש של הבן שלך".
תוך חמש דקות רועי יוצא, בשיא הקוליות וכאילו אומר "מה הלחץ חבר'ה, הכל בסדר, בואו נלך הביתה".
אני מסתכל על הטייסת שלי ואומר: "רגע, אני שילמתי על FULL BORD. עשיתי קורס, הבאתי צעצועים, הכנתי 'דיסק לידה', עשיתי קורס באסרטיביות במערכת הרפואה, וסיורים בעשרה בתי-חולים. בחרתי באיכילוב כי יש שם ג'קוזי, בלונים ענקיים ומיילדות שיודעות לרקוד סטפס. אך הטייסת שלי החליטה שכל זה לא חשוב, ושחבל לבזבז זמן יקר על שטויות.
ואני יושב על כיסא הבעל בחדר הלידה מחזיק את היצור המקסים בעולם, בוכה, ויודע שלא רק סיפור הלידה שלו יהיה מדהים, אלא גם סיפור חייו.
|
תוכן ההודעה:
|
