פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

29/11/2001 19:49 יעל.ש. מאת: סיפור הלידה שלי-ארוך!!! כותרת: למשתתפות הפורום שלום, מזה זמן רב אני שותפה סמויה לפורום זה, לעיתים אני אף כותבת בו בשם בדוי. מזה זמן רב רציתי לפרסם כאן את סיפור הלידה שלי אך הכאב וחוסר היכולת להתמודד היו גדולים מידי. ילדתי לפני כ- שנתיים בתל השומר, היתה זו חוויה טראומטית עבורי ובעקבותיה שקעתי בדיכאון עמוק. למזלי בשכלתי להבין את מצבי ולאח זמן מה הגעתי לטיפול פסיכולוגי. הסיבה שהחלטתי לבסוף כן לפרסם את הספור היתה הרצון הגדול שלי לשתף וכן העובדה שהמכתב נשלח למכותבים הבאים בבית החולים: פרופסור משיח-מנהל האגף האימהי פרופסור איל שיף-מנהל האגף האימהי דוקטור אורלי תורן-מנהלת הסיעוד אביבה יולי-מנהלת חטיבת מילדות ורדה מרגלית-אחות אחראית חדר לידה דורית נחמיאס-מיילדת, יוזמת ומםתחת הפרוייקט של תחקור לאחר לידה. חשוב לי מאד להדגיש שאין במכתב זה המלצה או אי המלצה לגבי תל השומר, בטוחני כי ישנן נשים לא מעטות שילדו שם ומלאות בתשבוחות, זהו מקרה פרטי שלי שבעקבותיו אני רוצה להביא לשינוי במדיניות בית החולי. המכתב שכתבתי מובא כאןכלשונו ללא כל שינויים. אשמח לשמוע תגובות. תודה לכן, יעל. שלום רב, ראשית ברצוני לציין כי אין זה מכתב תלונה ולמרות אורכו הייתי מעריכה מאד את העובדה שהוא יקרא עד תום. מכתב זה נכתב מתוך נבכי ליבי ולקח לי זמן רב (שנתיים) וכאב גדול לכתוב אותו. אנא ממך, קח את הזמן והתייחס למכתב זה במלוא תשומת לבך. תודה. ועכשיו לדבר עצמו… ביום ה' 2/9/99 בשעה 9:00 בבוקר הגעתי, עקב ירידת מים, למחלקת יולדות בבית החולים "שיבא". התקבלתי ע"י המיילדת יוספה ולאחר בדיקה ידנית שהצביעה על מחיקה מלאה ופתיחה של שתיים וחצי אצבעות, ומוניטור תקין של 15 דק' הובלתי לחדר הלידה. בחדר הלידה נפגשתי עם המיילד משה, ניתן לי חלוק, חוברתי למוניטור חיצוני ואל החדר נכנס ד"ר אדריאן אברהם שאיבחן, בבדיקה ידנית, פתיחה של 5 אצבעות. בשלב זה ביקשתי חיבור לאפידורל. ניתנה לי שקית אינפוזיה אחת, המרדים הגיע, החתימו אותי על טופס והזריקה ניתנה. מיד לאחר מתן האפידורל חלה ירידה דרסטית בדופק העוברי ואל החדר נכנסו מיילדת (אינני זוכרת את שמה אך היא בעלת מבטא אמריקאי)+ד"ר אדריאן אברהם מלווה בעוד רופא או סטאג'ר או ? (-למה אף אחד לא מציג את עצמו?). בסה"כ נכחו בחדר 6 אנשים. בעלי הורחק הצידה, ידיים נדחפו לתוכי בניסיון כושל לחבר מוניטור פנימי, ועוד ניסיון, ועוד ניסיון, מסכת החמצן נופלת ואז ביקשו לגלח אותי. הובהלתי לחדר הניתוח, הרדימו אותי הרדמה מלאה, וזהו. התעוררתי אחרי הכל + ילד בריא במשקל 2.715. עד כאן העובדות היבשות. ועכשיו לצד הרגשי-או יותר נכון מה היה ניתן לעשות על מנת לרכך את הטראומה: תפקידו של המרדים אומנם מסתכם בהזרקת אפידורל אך הסבר קטן לפני כן על הזריקה ועל התחושות שאותן אני ארגיש היה מקל על הפחד. השלב שבו ירד הדופק העוברי היה מאד מלחיץ ומפחיד לי, ואני מניחה שגם לצוות הרפואי. אך מהרגע שנכנסו הרופאים לחדר, אני לא הייתי קיימת (שלא נדבר על בעלי). אף אחד לא עידכן אותנו, לא הסביר לנו מה קורה, אני שכבתי על המיטה ברגלים פעורות אל מול פני הרופאים, עדיין כואבת את הצירים (האפידורל, משום מה, עדיין לא השפיע). תחושת ההשפלה והפחד היו גדולים מאוד, חוסר השליטה וחוסר האונים זה בכלל לא מה שתכננתי, לו רק אחד מהם היה עוצר לרגע בשביל להסביר, ללטף, להגיד מילה אחת טובה. המיילדת שהיתה בחדר ניסתה לדבר אל הרופאים והציעה וחזרה והציעה שוב שוב להפוך אותי על צד שמאל ולרוקן לי את שלפוחית השתן שהיתה מלאה, אף לא אחד התייחס לדבריה. מסכת החמצן נפלה ואף אחד לא טרח להחזירה מאחר וכולם היו עסוקים במה שקורה בין הרגלים שלי. ידוע לי כי הרפואה המודרנית עדין איננה יודעת מהו משך הזמן שבו עלול להיגרם נזק מוחי או מוות לעובר במידה ואין אספקת חמצן למוח. במקרה שלי, וייתכן ואני טועה, נראה לי כי הלהיטות לניתוח היתה גדולה מהרגיל (אולי היה שם איזה סטאג'ר שהיה צריך ללמוד), ומי יודע אולי אם באמת היו שמים לי חמצן, מסובבים אותי על צד שמאל ומרוקנים לי את השלפוחית הניתוח היה נחסך ממני. והראיה שלי לכך מבחינתי היא העובדה שבני נולד ללא כל סימני מצוקה. תחושה זו המשיכה גם בחדר הניתוח: להכל התכוננתי ועל הכל למדתי, תנוחות, נשימות, בעל שמחזיק את היד ושותף מלא לחוויה הגדולה והמדהימה. אבל על מה שקרה לי בחדר הניתוח לא דיברו בקורס הכנה ללידה או בספרים שקראתי: על חוסר האינטימיות שגרם לי למצוקה קשה, על זה שהרגשתי שאני הדבר האחרון שחשוב כרגע, על זה שאף אחד לא השתין לכיוון שלי , על זה שהרגשתי את הסכין חותכת לי את הבטן (לעזאזל אני לא בבית חולים שדה אלא בבית חולים מודרני במדינת ישראל) וצרחתי ולכן הרדימו אותי, על זה שכיסו אותי כמו גוויה על מנת שאני לא אוכל לראות כלום משום שלא היה זמן להרים ולמתוח את הבד המפריד, על זה שאני בכלל לא חלק מכל מה שקורה פה. ומעל לכל על זה שהחוויה שאמורה להיות הכי גדולה ומדהימה בחיי הפכה למשהו קר, מנוכר ומאוד מאוד בודד. על זה אף אחד לא אמר דבר. לו רק היה שם מישהו אחד שידבר איתי, ירגיע אותי ויסביר לי מה קורה. התעוררתי בתחושה כבדה מאוד. הועברתי למחלקת יולדות א' לחדר שבו שכבו כבר 8 נשים ואני באמצע החדר עם שקית השתן שלי הבולטת לעיני כול, רציתי למות!!! ואז התחיל הטרטור הגדול, במשך 8 שעות , בעלי רץ הלוך ושוב ביני לתינוקיה בניסיון לשכנע אותם להביא לי את התינוק (שכזכור לך לא ראיתי) ושוב ושוב חזר בידיים ריקות- ובעצם למה? בני נולד ללא כל מצוקה עוברית, חבל הטבור לא היה כרוך סביב צווארו, הוא לא היה זקוק לחמצן, לראותיו לא חדרו מים מקוניאלים, למעשה הוא נשם בכוחות עצמו, האפגר שלו היה 9 ו – 10. אם כן, למה לא להוציא את הילד לאימו? כי מדיניות בית החולים היא לא להוציא את התינוק מהתינוקייה 6 שעות אחרי הלידה אבל, גם חוקים צריך לדעת להגמיש במקום להקל עלי את החיבור הראשוני עם בני אתם הכבדתם אותו, במקום ליצור סביבי סביבה תומכת אתם הייתם קרים ונוקשים, במשך חודשים שלמים הסתובבתי עם תחושות אשם נוראיות שדפקתי לילד שלי את החיים רק משום שלא הייתי איתו באותן שעות קריטיות שכולם מדברים עליהם ומסבירים כמה הם חשובים להתפתחות הקשר בין האם לתינוק ולהצלחת ההנקה. איזה רע יכולתי לעשות לבני שלי? רק אחרי 8 שעות הרשו לבן זוגי להביא לי את בננו, כך באמצע החדר, עם שקית שתן גלויה לכל, לאור אורות ניאון מרצדים, לפני 20 זוגות עיניים של יולדות נוספות ומבקרים ששהו בחדר באותו זמן, זכיתי לפגישה הראשונה עם בני- פגישה מאכזבת, לא ממצה, עלובה, בכלל לא מה שחלמתי. למה זה כל כך קשה ליצור סביבה קצת יותר נעימה לפגישה ראשונה עם בנך, אם לא לי אז לפחות לבעלי- לתת לו לשבת קצת עם הילד לפני שלוקחים אותו לתינוקייה למשל? אחרי 5 דק' כבר באו ודרשו את הילד בחזרה כי הוציאו אותו במיוחד בשבילנו, אז מה? תנו עוד קצת!. 6 ימים הייתי בבית החולים, למה רופא מנתח לא מוצא זמן במשך 6 ימים להיפגש עם המנותחת שלו ולהסביר לה מה קרה, מהו התהליך של ניתוח קיסרי, אילו תחושות פיזיות אני אמורה לחוש ולהקל עלי ולו במקצת את הטראומה שעברתי ועודני עוברת. אותו כנ"ל לגבי האחיות במחלקה שלא גילו שום רגישות למצבי, היו מביאים לי את בני בבוקר והולכות, הילד באקווריום אני מסתכלת עליו אבל קשה לי לקחת אותו לבד, אני צריכה עזרה, אני קוראת לאחות ועד שהיא באה כבר צריך להחזיר את התינוקות חזרה. והלחץ להניק, בכל שעת הנקה מגיעה האחראית אלי לחדר ושואלת למה אני לא מניקה? למה אף אחד בשום רגע לא שאל מה שלומי, איך אני מרגישה? זה כל מה שהייתי צריכה בשביל שהכל יצא ממני החוצה. במקום זה גרמו לי להרגיש אמא פחות טובה (- יופי, גם לא הייתי עם בני ברגעיו הראשונים וגם אינני מניקה, איזה מין אמא אני!) חשיבות ההנקה ברורה לי, אבל שוב למה ללכת עם הראש בקיר ולא להתייחס לכל מקרה לגופו. לחוויה הטראומטית שעברתי בלידה הייתה השפעה רבה על תחילת האימהות שלי ועל הקשר שלי עם בני. שוב ושוב אני חושבת על הלידה ועל מה שלא עשיתי ומה שכן עשיתי ומה אני אעשה בפעם הבאה, האכזבה הגדולה והעצב הגדול על כך שלא זכיתי לראות את בני יוצא ממני מלווה אותי כל רגע ורגע. 10 חודשים מהלידה נפגשתי עם המיילדת דורית נחמיאס לתחקור לידה, הגעתי אליה במצב נפשי מאד רע. בסבלנות אין קץ וברגישות גדולה הסבירה לי דורית את כל קורותיי מרגע הגעתי לבית החולים. הצטיידתי מראש בתיק הרפואי שלי אותו צילמתי מארכיון תל-השומר ודורית עזרה לי להבין את המוניטור בקבלה וכן את המוניטור בחדר הלידה, הסבירה לי למה היה חשוב לנתח אותי, מהו מהלך הניתוח, מה הסיכוי לניתוח חוזר בעתיד. אין לכם מושג מה השיחה הזאת עשתה לי, כמה היא עודדה אותי, רוממה את רוחי לו רק הייתי מגיעה אליה 10 דקות אחרי הלידה כמה כאב לב היה נחסך ממני. בעקבות השיחה איתה הבנתי הרבה דברים, עדיין יש מחשבות של מה יכולתי לעשות, או מה יכלו לעשות לי על מנת למנוע את הניתוח, אבל העובדה שיכולתי להבין מה בדיוק קרה שם הוסיפה לי תחושת שליטה ואחריות שניטלו ממני לחלוטין בלידה. כשיש הבנה אין פחד. דורית הייתה מספיק רגישה לזהות את המצב הנפשי הקשה שהייתי שקועה בו ושמרה איתי על קשר לאורך זמן. בזכותה הגעתי לבסוף לטיפול פסיכולוגי. מבחינתי היא הצילה אותי ואין לי אלא להצטער על העובדה שלא הגעתי אליה מיד אחרי הלידה. כיום, לאחר שיחות עם הרבה נשים שחוו לידות טראומטיות, אני מבינה כמה חשוב למסד את נושא התיחקור/ שיחה לאחר הלידה, גם חוויות טראומטיות ניתן לרכך אם קצת הבנה, אמפטיה, והסברים. ידע פרושו כוח. ולסיכום אני מודה לכם, הרופאים, המיילדות/ים במחלקת יולדות על כך שיש לי ילד בריא ומקסים. אם הגעת עד הלום, אני מאד מודה לך על הזמן שהקדשת. תודה מקרב לב, יעל. מכותבים פרופסור משיח- מנהל האגף האימהי פרופסור איל שיף-מנהל האגף האימהי דוקטור אורלי תורן- מנהלת הסיעוד אביבה יולי- מנהלת חטיבת מיילדות ורדה מרגלית- אחות אחראית חדר לידה דורית נחמיאס-מיילדת תוכן ההודעה: תגובות נוספות 29/11/2001  20:34 כמה כוחות צריך כדי לשבת ולכתוב... - ריש 29/11/2001  20:47 גרמת לי לבכות, את כל כך צודקת - אורלי_ו 29/11/2001  20:48 ריש יקרה שלום, - יעל.ש. 29/11/2001  20:49 יעל יקרה, - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 29/11/2001  20:50 יעל היקרה, אין לי מילים, רק תחושת חולשה נוראית בגופי, תחושה של בובה על חוט - הדס 29/11/2001  21:6 אני כ"כ מבינה אותך... - בייב 29/11/2001  21:45 כ"כ עצוב לי לקרוא את סיפור הלידה - אשרת 29/11/2001  22:22 יעל - תותשדה 29/11/2001  22:35 יעל גם אני מעריצה את הכוח שלך וכואבת את כאבך - Adi 29/11/2001  23:54 ליעל הביטי קדימה! - אחת 30/11/2001  0:2 ליעל המשך.. - אחת 30/11/2001  0:4 אחותי - נועה 30/11/2001  0:4 אחותי - נועה 30/11/2001  1:34 Yael, I have seen your story all too often - Ilana Shemesh, natural midwife 30/11/2001  2:52 אני חיבת לדעת - שרית 30/11/2001  7:15 יעל יקרה, קראתי ובכיתי ושוב קראתי ובכיתי... - רותם א. 30/11/2001  9:42 ליעל האמיצה - ענבל ל 30/11/2001  14:48 יעל יקרה - אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית 30/11/2001  16:8 יעל, תודה לך מקרב לב על החשיפה ועל השיתוף - ענת ב 30/11/2001  16:27 נשמעת חוויה מזעזעת תרתי משמע - רווית 30/11/2001  17:0 אמרו כאן המון והכל. מלבד הערצה לכוחך וחיבוק אני מזכירה שקיימת התארגנות של נשים למען זכויות יולדות והיא נקראת "נשים קוראות ללדת" - שפירית 30/11/2001  17:21 יעל, כל שנותר לי הוא להצטרף לקודמותי בהבעת הזעזוע. מאחלת לך שחוויות הלידה שלך בעתיד ישאירו את החוויות הקודמות הרחק מאחור - ל"ת - איריס הדס 1/12/2001  1:38 יעל, - רותי קרני הורוביץ 1/12/2001  18:34 יעל, הצטערתי וכאבתי לשמוע את סיפורך - דיאנה 2/12/2001  12:1 יעל יקרה - מיכאלה 5/12/2001  22:14 ליעל, - ענת ג.

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש