הקדמה: הייתי במתח רב לקראת הלידה הזו, הלידה הראשונה שלי היתה קשה במיוחד. בנוסף הילד הגדול ובעל הנפש הסוערת, בן 3+ היה בחופשה מאמצע יולי! והתחילו לי צירונים (קיבלתי טיפול תרופתי) בשבוע 29.
לקראת הלידה:טיפול הומאופתי,תה סירפד, תה עלי פטל,אפי-נו (הגעתי ל 7 ס"מ) אדי רוזמרין, תירגלתי שרירים טבעתיים, ולקחתי פרנטל לאורך כל ההריון (+חומצה פולית במינון גבוה בגלל בעית קרישת דם).
הלידה: סוף שבוע 38, יומיים צירים לא סדירים ולא חזקים, במהלך היום השני לצירים השתחרר הפקק הרירי. ב-12 בלילה התחילו צירים סדירים ויותר חזקים, אבל רק כל 7-8 דק'. ב-3 בבוקר לאחר התייעצות עם יוסי/אישי/בעלי התקשרתי לג'וני איבלמן, הדולה והמלאך שאמרה לחכות עוד קצת. הצירים ירדו לכל 5-6 דק' אבל כשאמא שלי הגיעה בערך ב-4 (לשמור על הפיצפון הגדול) כנראה נלחצתי קצת והצירים חזרו להיות כל 8 דק', היה מתסכל. נחתי ולקראת 6 בבוקר למרות התדירות (כל 7 דק') החלטתי לנסוע לבית החולים, רציתי לדעת כבר מה קורה. בעין-כרם לא היה מקום! נסענו לשערי צדק. ג'וני כבר היתה שם.פתיחה של 4 ומחיקה של 80%, זה קצת איכזב אותי. עבר זמן, עברו צירים, בדקו אותי שוב, ולא היתה התקדמות! שלחו אותי להסתובב שעה. הצירים התחזקו מאוד והתדירות – כל 5-6 דק'. חזרנו ועדיין, פתיחה של 4! למען הרקורד – כבר ילדתי בלי אפידורל בלידה קשה מאוד, ידעתי בשלב הזה שאכן מדובר בצירים חזקים. זה היה די מלחיץ. אז ג'וני אמרה לי להכנס למקלחת, לשבת על כדור פיזיו ולהזרים מים על הבטן, היה בזה משהו מאוד מקל. כשיצאתי משם החלטנו על פקיעת המים, נכנסתי לחדר לידה. בבדיקה לפני פקיעת המים כבר היתה פתיחה של 7. השעה היתה 11 בבוקר. מכאן הכל התקדם במהירות רבה. הצירים היו יותר תכופים, אם כי לא הרבה יותר חזקים. חיבקתי את משענת המיטה וג'וני ויוסי עיסו לי את הגב בזמן הכאב.
בכל ציר נשמתי לתוך הכאב, התרכזתי בזיהוי שלו, בצורה שלו ובמחשבה על התינוק, ישבתי ישיבה מזרחית בהרבה מקרים ודמיינתי איך הכל נפתח ואיך אני מאפשרת לתינוק לרדת ולהתקדם יותר בקלות.
הייתי בהלם מעצמי שהסכמתי להיות במצב הזה שוב, נדהמתי מכך שנשים יולדות אחרי הפעם הראשונה, אבל איכשהו היתה בי עדיין היכולת "לזרום" כלומר לקבל את הצירים ולא להתכווץ ולהתנגד אליהם.
עד לצירי הלחץ הכאב היה אפשרי, בניגוד ללידה הקודמת שלי שבה הצירים היו קשים בהרבה, שם הרגשתי בעולם אחר מרוב כאב (גיהנום?) אם כי שם הייתי בשכיבה ומחוברת למוניטור וכאן הייתי יכולה להתנועע עם הכאב.
הגיעו צירי הלחץ, אבל לא היה לי כוח. הייתי גמורה מעייפות. הודעתי לכולם שאני בורחת, שאני לא יכולה יותר ושדי, זהו, אני לא מאמינה שיצא מפה מתישהו תינוק. אבל אז היה לי דחף עצום לדחוף. ניסיתי ליישם את מה שרותי כתבה במאמר פה על איך דוחפים, קראתי אותו איזה 3 פעמים, אבל לא היה בי גרם של יכולת ליישם אותו, התבלבלתי נורא ודחפתי בצורה לא יעילה. אני לא זוכרת מה ג'וני אמרה אבל ברגע שהיא סבירה לי התרכזתי, דחפתי בטירוף, ועוד פעם ועוד פעם ויצא הראש! ואז שוב וב 12 בצהריים יצא התינוק! חמוד ויפה. איזה אושר, איזה פלא, הוא בחוץ! הוא אמיתי!
הגישה שלהם היתה מאוד נעימה, הניחו לי אותו ישר על הבטן, חיכו שחבל הטבור יפסיק לפעום, נתנו לנו זמן ביחד, בלי לנג'ס על שקילות ועניינים. אח"כ לקחו אותו, עטפו ונתנו לי להניק.
אחרית דבר, דלקת ריאות:
אל הלידה הגעתי בסוף התקררות. עזבנו את בית החולים כיממה אחרי הלידה, כי כך רציתי. רציתי הביתה וסבלתי מהמזגן. לא אמרתי להם כלום על השיעול שלי כי חששתי שלא ישחררו אותי. והשיעול התפתח, הפך לדלקת ריאות... בנתיים כמעט החלמתי (בלי אנטיביוטיקה).
והנה אני פה, אחרי 4 שבועות בדיוק, לא ישנה בלילות, מניקה המון, כי ככה הוא.
שוב אני חוזרת למסקנה שלי מהלידה הראשונה, כל מי שילדה (גם בניתוח), היא גיבורה בעיני. יש הבדל משמעותי בין מי שהיא אמא למי שלא, וניתן להבין אותו רק אחרי שזה קורה.
בברכת לידות מהירות ותינוקות בריאים שמחים ומתוקים ושנת אושר לכולן, מי יתן ונישן יותר משעתיים רצוף! אמן!
עינת
|
תוכן ההודעה:
|
