פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

21/12/2006 15:35 פונדקאית מאת: סיפור עם הרבה הקדמה וקצת לידה כותרת: "התינוק גדול". זה מה ששמעתי כל הזמן. החל מהתוצאות הראשוניות של הבטא, שהיו גבוהות יחסית לעובר אחד, מהאולטרסאונד הראשון שהתאים לשבוע יותר מתקדם למרות שב-IVF אין "בערך", ובכל האולטרסאונדים האחרים, שקבעו גיל הריון יותר מתקדם. זה לא פלא לאור הגנטיקה שלו: אבא קרוב לשני מטר, אח בן 4 וחצי שנראה גדול לכיתה א' (הריון טבעי של האמא. זה היה הריון בסיכון גבוה שהסתיים בקיסרי חירום בשבוע 33 ואחריו אסרו עליה בכל לשון של איסור להיכנס להריון). מישל אודנט כתב בספרו על הניתוח הקיסרי שאצל פונדקאיות של הורים גדולים התינוק מתאים את עצמו לפונדקאית ולא לגנטיקה שלו. אני לא יודעת מאיפה הוא שואב את האינפורמציה שלו, אבל זהו שלא. הילדים שלי תמיד היו קטנים בשבוע מגיל ההריון (ונולדו בדיוק בזמן). בשבוע 34+4, כשקיבלנו הערכת משקל של 3 ק"ג, התחלתי להילחץ. החל משבוע 35, שאז תינוק בגודל נורמלי כבר לא צריך פגייה, ניסיתי לזרז אותו בזירוזים טבעיים מתונים (תה לואיזה והרבה סקס. היה כיף אבל תינוק לא יצא מזה), ניסיתי לקנן – אפילו שטפתי כלים בעצמי (תפקידו המסורתי של בן הזוג) אבל כלום לא עזר. מסאז' בכל הנקודות שאסור בהריון היה מאוד נעים, מרגיע וכיפי, אבל לא מעבר לזה. גם שלשולים לא בישרו את בואו של התינוק, רק את המתח שהגודל שלו גרם לי. בשישי האחרון חבר שלנו ניסה לעשות לי "זירוז אנרגטי משנות השמונים", שכלל לשים ידיים על הבטן ולצעוק "חיים תצא מתחיל שושלת", אבל כלום. אני חושבת שאחת הסיבות לכך היא שבמשך כל ההריון הייתי כל כך מנותקת מהעובר שההריון בעצם עבר לידי: בלי בחילות בכלל, כאבי גב רק בהתחלה עד שסיפרתי להורים (אפילו לא בחודש תשיעי!), עד שכפות הרגליים התחילו להרגיש את הלחץ, אפילו לא הבנתי למה מציעים לי כל הזמן לשבת. הייתי כל כך לא מחוברת להריון, שגם לא ממש התחברתי ללידה: התרשלתי מאוד בעבודה עם האפי-נו (בלידה הקודמת לא נקרעתי בזכותו, כך שעקרונית לא הייתי צריכה לעבוד, אבל בגלל גודל העובר חשבתי שעדיף לא להיתפס לשאננות. וכן נתפסתי), התרשלתי באימוני ההרפיה של שיטת קיי (בלידה הקודמת התאמנתי יותר מפעם ביום, הפעם התאמנתי פעם בכמה ימים ובניתי על חוויית הלידה החיובית הקודמת שתשרת אותי גם עכשיו), וכנראה שגם ניסיונות הזירוז לא היו ממש כנים. גם לא הצלחתי בכלל לדמיין את הלידה. מה שהוציא אותי מהמצב הזה הייתה מילת הקסם "4 קילו" ששמעתי מפיו של פרופ' אפלמן באולטרסאונד של שבוע 38+2. מילת הקסם הזאת לוותה גם בשאלה "יש לך כבר תור לניתוח?" האמא ואני החלטנו שאם זה לא קורה מעצמו עד יום רביעי, אז ברביעי בבוקר נלך לבית חולים ונבקש שיפקעו לי את הקרומים. אמנם זאת התערבות לא טבעית, אבל היא תמיד גורמת ללידה (ידעתי שיש לי פתיחה קטנטנה) וזה עדיף על 4.5 ק"ג. האמת היא שהתאים לי לעשות את זה באותו רגע (הילדים היו אמורים לישון אצל חברים), אבל לאמא היו תוכניות לשני ולשלישי, וזה לא משהו שאני יכולה לעשות על דעת עצמי. אבל זירוזים אחרים כן. בשלב ראשון, לקחתי מחברים חצי שיח לואיזה ושתיתי הרבה תה. בשלב שני, שהחל בסביבות 12 וחצי בלילה, לקחתי את בן זוגי למיטה לכל הסוגים האפשריים של גרימת אורגזמה. כולל, כמובן, זאת שמועשרת בנוזל זרע. אבל לא רק. הרחם שלי היה מכווץ חצי שעה רצוף. זה כבר לא היה כל כך נעים, אבל המחשבה על ארבעה וחצי קילו הייתה עוד יותר לא נעימה. אחר כך מקלחת ואז למיטה, בן הזוג ישן קצת ואני החזקתי את השעון המעורר שלו ולחצתי על האור בתחילת כל התכווצות, כדי לגלות שעברו בדיוק 5 דקות. אבל הן לא הרגישו מספיק חזקות. עם הילדים שלי, אני יוצאת לבית חולים רק כשאני בטוחה שזה זה, ומגיעה ברגע האחרון. הפעם פחדתי שאם אחכה לביטחון, אני עלולה ללדת בדרך וממש לא בא לי להיות לבד עם תינוק של מישהי אחרת כשאני תחת השפעת אוקסיטוצין. גם בתוכנית הלידה ביקשתי לא לראות אותו בכלל. שני יתרונות נוספים שחשבתי עליהם היו שאם אני כבר שם ועם הערכת משקל כזאת, אולי יפקעו לי את הקרומים בכל זאת; וגם זה שחני, אחות טיפת חלב שעשיתי אצלה את כל מעקב ההריון ואני מאוד אוהבת אותה, הייתה במשמרת ביום שני בבוקר (בשבועיים האחרונים לקחתי ממנה את לוח הזמנים שלה כדי לנסות לתאם). בארבע בבוקר התקשרתי לאמא שלי (כי שני הילדים לא הצליחו להירדם אצל החברים וישנו בסוף בבית), התקשרתי לאמא של התינוק, הערתי את בן זוגי. עד שהוא יתאושש ועד שאמא שלי תגיע, הוצאתי את כסאות הילדים מהאוטו ופרשתי מאחור מגן מזרן, למקרה שכן אלד באוטו. למרות שלא הרגשתי שזה יקרה. כשנכנסנו לחנייה באסף הרופא, האמא בדיוק יצאה מהאוטו. האבא לא בא כי אצל סבתא אחת הנכדים שיחקו בטלפון בדיוק באותו יום והעבירו אותו למושתק, ולסבתא השנייה היו כרטיסים ליום טיול שהיא כבר שילמה עליהם. אז לא היה מי שיישאר עם הילד, ובכלל – לידה הרי לוקחת המון זמן ואני בכלל לא הייתי בטוחה, אז הוא החליט לחכות עד שהילד יתעורר וגם יהיה בסדר להתקשר לדודה שתשמור עליו. אני דווקא שמחתי שהוא לא בא, כי גם ככה זאת הייתה לידה רבת משתתפים, ובעניין הזה אני דווקא מסכימה עם מישל אודנט שכל המוסיף גורע. בחמש בבוקר, כשהתקבלנו במיון נשים, עוד שאלתי אם יפקעו לי קרומים במקרה שזאת אזעקת שווא. הן אמרו שקודם יבדקו אותי ואחר כך נראה. הבדיקה העלתה שיש לי פתיחה של 5 (אף פעם לא הגעתי לבית חולים עם כזאת פתיחה קטנה!) ומחיקה של 90% והודיעו לי שהתקבלתי. חדר הלידה הזכיר לי יותר מלון מאשר כל דבר אחר. עם הג'קוזי, הטלוויזיה, השירותים הצמודים והצבעים החמים והרגועים. לפני הלידה, חשבתי שלא ארצה שבן זוגי ייכנס, כדי לאפשר לו לחוות לידה בפעם הראשונה כשזה של שנינו. גם האמא אמרה שהיא תתמוך בי בלידה, אבל באותו זמן ובאותו מקום הרגשתי שנכון לי שהוא יהיה איתי. היא הייתה נרגשת ונסערת – בעצם היא לא ידעה מה זה לידה, ואחרי שחיכתה שלוש שנים לילד הזה ועם כל ההתרגשות והבלבול שלה, לא היו לה האנרגיות הדרושות כדי לתמוך בי. כשהאמא ובן זוגי הכניסו את הדברים שלנו לארונות, ממש הרגשתי כמו שמרגישים כשנכנסים לחדר במלון. חוץ מזה שהייתה שם מיטה גדולה ומתכווננת ומוניטור. ועוד כל מיני עזרים רפואיים. המוניטור היה קצת קשה, כי עד אז הייתי כל הזמן בתנועה ופתאום הייתי צריכה לשכב (חצי לשבת) וההתכווצויות פתאום הרגישו יותר חזקות. נשמתי דרכן תוך שאני מדמיינת פתיחה. היה צריך לחכות להאצה בדופק של העובר לפני שמנתקים אותי וזה לקח קצת הרבה זמן. הייתי צריכה לתת לו קרטיב קולה כדי שיואיל להאיץ. המיילדת מירי בר נתן קראה את תוכנית הלידה שלי, הסבירה לי למה אי אפשר להוציא אותו מהחדר מייד עם הלידה (את הטיפול הראשוני ביילוד עושים בתוך החדר) ולמה חייבים לפתוח וריד (בלי קשר ללמה חייבים, ממילא פותחים כדי לקחת דם לבדיקה, ואז גם לי זה כבר לא משנה). חוץ מזה, היא שמרה על כל הכללים שהכתבתי: האורות עומעמו מרגע שנגמרו כל החקירות והבדיקות, שכללו גם הערכת משקל במישוש ע"י מירי וע"י דר' אורטל נאמן (שבהתחלה חשבתי שהיא בת שירות) – הערכות שנעו בין 3.8 ל-4.1, אולטרסאונד שהעריך את המשקל ב-3.6 ק"ג (שמחה רבה). מירי לא שאלה אותי אם אני רוצה משככי כאבים ולא הזכירה כאב בכלל. לצירים פקדתי לקרוא התכווצויות, ובאופן כללי ביקשתי להתערב כמה שפחות. כשכתבתי את תוכנית הלידה חשבתי שאהיה מכונסת בעצמי, אבל לפחות בחוויה שלי, אני כל הזמן ניהלתי את כולם, ובכל התכווצות עצמתי עיניים, הרמתי יד וזה היה הסימן לא לגעת בי ולא לדבר איתי. אחרי שנותקתי מהמוניטור מירי בדקה שוב והרשתה לי ללכת לשירותים (פתיחה של 7, אבל בן זוגי בא בכל זאת כדי לוודא שאני לא יולדת שם). כשחזרתי ביקשתי לנסות קצת את הכדור. נחמד. חשבתי גם לנסות את הג'קוזי, אבל צריך קודם למלא אותו ולא הייתי בטוחה שיהיה לי מספיק זמן. בזמן שישבתי על הכדור הסברתי לבן זוגי באיזו טכניקת ניהול-כאב אני משתמשת, והוא עזר לי והעביר לי אנרגיות. הוא ישב מולי על הספה, החזיק לי את היד ומבחינתי לא היה שם אף אחד אחר. זה קצת מוזר, כי שנינו מרגישים שזאת הייתה חוויה מעצימה לזוגיות שלנו, ושנינו מרגישים שאין לזה שום קשר לתינוק. הוא אפילו אמר שהוא לא בטוח שבלידה שלנו הוא יוכל להיות כל כך תומך, כי הוא יתרגש יותר מדיי. אחרי כמה זמן כבר התחלתי להשתעמם. אף פעם לא הייתי בחדר לידה כל כך הרבה זמן! ניסיתי קצת שכיבה על צד שמאל והאזנה להרפיה בנגן MP3, אבל הבעיה הייתה הסבלנות שלי. ביקשתי ממירי שתבדוק אם אני יכולה כבר ללחוץ, למרות שעדיין לא הרגשתי את הצורך הבלתי נשלט ואני יודעת שעד הצורך הזה עדיף לנשום אותו החוצה ולא ללחוץ. אבל פשוט הרגשתי – בראש, לא בגוף – שזהו ודי. מירי אישרה לי ללחוץ אבל עודדה אותי לחכות עוד קצת. היא הייתה מדהימה. לאורך כל הדרך. גם בחוסר ההתערבות וגם כשידעה מתי כן להתערב. בעניין תנוחת הלידה הייתה קצת אי הבנה. המונח "חצי כריעה" הוא בעייתי, כי אני התכוונתי שהחצי השני יהיה עמידה, ומסתבר שבלשון המיילדות החצי השני הוא שכיבה. אז בסוף ילדתי בכריעה. לחצתי חזק, גם כי חשבתי שהתינוק גדול ויהיה צריך, וגם כי זה עדיין לא היה הזמן שהגוף שלי היה צריך ללחוץ. בלחיצה הראשונה פקעו הקרומים וחצי דלי מים נשפך על הרצפה (אמרו לי גם באולטרסאונדים שכמות המים שלי בנורמה, אבל בחלק הגבוה שלה). בן זוגי, שקיבל סדנת מיילדות מזורזת אצל דר' קלריס נהרי למקרה שאלד באוטו, ראה שמירי הסתובבה לעשות משהו אחר (להכין כלים? אני לא יודעת, לא ממש הייתי שם), ושם מייד ידיים מתחתיי כדי לתפוס את התינוק אם הוא ישעט החוצה. זה לא קרה וטוב שכך. בין לחיצה ללחיצה הסתכלתי על האמא. היא עמדה שם נרגשת ודומעת ומבולבלת לחלוטין (עד אז היא כל הזמן שאלה את מירי אם אני בלידה ומתי מתחילה הלידה, כי היא מכירה רק לידות סרטים, עם צרחות והיסטריה או לידות עם אפידורל). לחיצה שנייה הביאה אותו ל crowning. מירי פקדה עליי לא ללחוץ עד שהיא תגיד לי, עיסתה לי עם קצת שמן שקדים, החזיקה את הפרינאום שלא ייקרע והרשתה לי ללחוץ שוב. הראש יצא. עם הילדים שלי, בשלב הזה היה פשוט פְּלוּפּ והם השפריצו החוצה, אבל הבריון הזה היה רחב כתפיים (פרופ' אפלמן אמר שאצל השמנים הבעיה היא לא הראש אלא הכתפיים). מירי חילצה כתף אחת ואני לחצתי את השנייה החוצה. ואז היה הפלופ וההשפרצה. שעת לידה 7:08 בבוקר. ראיתי אותו כשלקחו אותו לשולחן הטיפולים. תינוק ארוך ארוך ארוך במשקל... 3.5 ק"ג (הצוות הסביר לי שכשיש הרבה מים אז יש גם הרבה עיוותים בהערכת המשקל). כנגד כל הפחדים, לא הרגשתי כלפיו שום דבר. נורא שמחתי בשביל האמא, אבל שלוש שנים של שטיפת מוח "לא שלי לא שלי" עשו את שלהן. את שטף האהבה שגורם האוקסיטוצין הפניתי כלפי בן זוגי שנשאר לעמוד לצדי בזמן שמירי והאמא היו עם התינוק. נשארנו יחד באותו חדר עוד מספר דקות, עד שילדתי את השליה (ביקשתי בתוכנית הלידה שלא ייתנו לי פיטוצין אחרי הלידה) ועד שניקו אותי. אחר כך עברנו להתאוששות, וכל תינוק ששמענו צורח את צרחתו הראשונה אמרנו "איזה כיף שהוא לא שלנו"! ה"פרידה" מהתינוק הייתה חלקה ולפחות עכשיו אני לא מרגישה ריקנות או אובדן. אני כותבת "פרידה" במרכאות כי באמת לא הייתי קשורה אליו. השבוע השלישי הוא הקריטי אצלי מבחינה הורמונלית, אז נראה אז, אבל נראה לי שעצם הידיעה על כך תעביר לי אותו בקלות יחסית. הרגש שאני מרגישה הכי חזק בקשר אליו הוא סקרנות. גם הילדים שלי כל הזמן ביקשו לראות אותו כשבאו לבקר אותי, אבל הוא בדיוק ישן. נראה אותו בברית ביום שני. ועכשיו, כמו אחרי הלידה הקודמת שלי, אני כבר רוצה שוב להיות בהריון, אבל יודעת שבפעם הבאה הלילות ללא שינה הם שלי, אז כנראה שבכל זאת נחכה עוד שנתיים-שלוש... תוכן ההודעה: תגובות נוספות 21/12/2006  17:8 לפונדקאית - קוראת ונדהמת 21/12/2006  17:35 את אשה מדהימה. גיבורה ביותר עשית מעשה נעלה !!!! (ל"ת) - גלה 21/12/2006  17:46 אני עדיין מעבר לים, כפרה עלייך ושיהיה לך רק טוב נשמה - maia 21/12/2006  20:40 תבורכי! - אני 21/12/2006  21:36 צמרמורת עברה בגופי לאורך כל הסיפור המרגש והמקסים הזה. בריאות לכולכם. (ל"ת) - רונה 21/12/2006  22:52 את כנראה אישה מדהימה - מיכל ר(ח) 21/12/2006  23:39 וואוו - קורנית 22/12/2006  0:13 הפונדק - רותי קרני הורוביץ 22/12/2006  0:44 אין מילים. אפילו הכותרת שבחרת -ספור עם הרבה הקדמה וקצת לידה- פשוט מקסים. - אסי 22/12/2006  8:29 קול אחר... - גילי אבישי 22/12/2006  9:44 לגילי - מיכל ר(ח) 22/12/2006  9:51 הובנת מראש - גילי אבישי 22/12/2006  9:53 ואל תטעו, - גילי אבישי 22/12/2006  10:3 ההבל שבאבל - מיכל ר(ח) 22/12/2006  10:43 וואו. וואו. וואו. לא יודעת מה עוד לומר. ריגשת אותי עד דמעות. (ל"ת) - חני המדווחת 22/12/2006  11:0 אני עם גילי אבישי.... - מיכל 22/12/2006  11:47 מסכימה עם גילי אבישי - - לימורית 22/12/2006  18:40 רותי אבקש למחוק את כל תגובותי בדיון הזה. לפותחת,אני מתנצלת,מקווה שתקבלי. (ל"ת) - גילי אבישי 22/12/2006  23:39 אין צורך למחוק את הדיון של גילי אבישי, הוא חשוב. - פונדקאית 23/12/2006  1:20 זה בסדר, גילי אישרה לי במייל לשיקולי לא למחוק, אז כמובן שלא מוחקת פסיק - רותי קרני הורוביץ 23/12/2006  8:51 פונדקאית יקרה, תבורכי כי חייך, אם לא אנשים כמוך, לא היה לי אחיין מתוק וחמוד היום ! - אירנה 24/12/2006  11:26 לא מסכימה עם הביקורת - מילכי 24/12/2006  13:6 לכל שאלה תשובה - פונדקאית 24/12/2006  13:24 אין ספק: את אשה יוצאת דופן. - דפלול 24/12/2006  13:48 אין לי מילים. אישה אמיצה את - מיכל של איל ויסמין 24/12/2006  16:22 מצטרפת לדפלול,מדהימה ומרשימה - מיכל ר(ח) 25/12/2006  12:39 פונדקאית יקרה - רותי קרני הורוביץ 26/12/2006  21:10 רותי, שלחתי לך מייל נוסף - פונדקאית

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש