|
5/3/2007 15:36
|
שין
|
מאת:
|
סיפור הלידה של נטע - זהירות, ארוך, למיטיבות לכת בלבד...
|
כותרת:
|
יום שני אחה"צ. האהוב הגדול חוזר מוקדם ולוקח אותי ואת האהוב הקטן לקניון הקרוב כשהתכנית ללכת להשתולל בג'ימבורי שם ולאכול יחד בבית קפה. השעה 6 בערב ואני מתחילה בדרך לקניון להרגיש דקירות קטנות בבטן התחתונה. בהתחלה חשבתי שזה המכנס שלוחץ והצטערתי שלבשתי אותו. ב- 10 דקות שעברו עד שנסענו לקניון שמתי לב שהדקירות האלו חוזרות כל 5-10 דקות ...בג'ימבורי כבר היה לי ברור שמשהו מתפתח, למרות שזה לא הרגיש לי כמו פעם שעברה, אז היו לי כאבים כמו כאבי מחזור והפעם מין דקירות כאלו. הרמתי טלפון לכרמי הדולה שלנו והיא ביקשה שאתקשר כעבור חצי שעה ואגיד לה שוב מה המצב. בינתיים יואבי קיפץ לו בהנאה במתנפחים ואני לא ממש הרגשתי כאב רק אי- נוחות כזו, פשוט עמדתי וזה הקל עלי. כעבור 20 דקות כבר היה ברור לי שמשהו קורה, עדכנתי את אהובי שכדאי שנתחיל להתארגן לחזור ולהורים שלי הודעתי שיהיו באזור, לכל מקרה. דיברתי שוב עם כרמי שאמרה שכדאי ללכת הביתה לעשות מקלחת, אם מתפתח – היא תבוא, אם נעצר – נחכה עוד ונעקוב. הגענו הביתה ולמזלי אמא שלי הייתה למטה, יואבי רץ אליה ובשמחה הסכים ללכת אליהם כך שהוא לא ראה אותי בכאבים בכלל. הגעתי הביתה, נכנסתי למקלחת והכאבים התעצמו מאד. קראנו לכרמי. כשהגיעה החלטתי די מהר שאני רוצה ללכת כבר למאיר למרות שהוא 2 מטר מהבית שלי, מהסיבה הפשוטה שהמים החמים בדוד נגמרו ואין מצב שהיו לי מים חמים כמה שארצה, חורף...
כשירדנו למטה כבר התחילו כאבים חזקים שהופתעתי מעוצמתם. כל 2-3 דקות הייתי צריכה להיעצר ולהעביר ציר עם כרמי, שתמכה לי בבטן.
הגענו למאיר באזור 22:00, ולקח להם המון זמן לקבל אותנו למוניטור ובדיקה. הייתה אחות אנטיפטית למדי שברב טובה הסכימה שאעביר את המוניטור על הכדור, הבעיה היא שזה לא רשם טוב אז נאלצתי להיות על המיטה והחצי שעת מוניטור הזאת הייתה סיוט. בשלב הזה הכאבים היו בלתי נסבלים וחיכיתי, כ"כ חיכיתי שיבדקו אתי ושאקבל "ציון" גבוה - יענו פתיחה גדולה לפחות 6 מבחינתי...
כשסוף סוף בדקו אותי אמרו לי שיש לי פתיחה של 2-3 סנטימטר. זה בכאבים שלא יכולתי לדבר ולא יכולתי לנשום.
כל הרוח יצאה לי מהמפרשים. מכיוון שגם ככה לא הסכימו להכניס אותי לחדר לידה ביקשתי להיכנס לטוש בקבלה והאמנתי, ממש האמנתי שזה יעזור לי. האמת שזה לא ממש עזר דחוס שם ולא נעים ולא היה לי אוויר, החום של המים רק הגביר את הצירים ומהמקלחת כבר צעקתי לכרמי ואהובי שאני לא רוצה שום לידה טבעית, אני רוצה אפידורל ועכשיו.
כרמי אמרה שלא יסכימו לתת לי כי יש לי פתיחה קטנה והציעה שנעשה טיול קטן במסדרון ונראה איך מתקדמים. כשיצאתי למסדרון הייתי בעולם אחר. כל צעד היה ציר וכל ציר נמשך לפחות דקה. לא יכולתי לנשום. היה לי מאד קשה להיעזר בכרמי אחרי כ-10 דקות צעקתי לכרמי ולאהובי שאני רוצה שיבדקו אותי עכשיו ושלשים אינפוזיה לוקח זמן וחזרתי על המשפטים האלו ברציפות כמו איזה יויו הייתי בכאבים שלא ברא השטן ושום דבר לא עזר לי.
התחלתי למשוך את שניהם בחזרה לכיוון החדר קבלה, אלוהים יודע איך ידעתי את הדרך כשאני ממשיכה לצעוק שאני רוצה שיבדקו אותי ועכשיו.
עברו בסה"כ 20 דקות מאז שבדקו אותי אז אף מיילדת לא הסכימה לבוא. אני בשלב הזה כבר הפכתי לחיה. לא יכולה לתאר את זה אחרת, הייתי על 6 תפסתי את הברזלים של המיטה ניערתי אותם וצרחתי.
סוף סוף אחת הרופאות הסכימה בטובה לבדוק אותי אבל הכריחה אותי להגיע לחדר שלה להבדק ולפני הבדיקה חזרה על אותה סדרת שאלות מטומטמת שכבר שאלו אותי 10 המילדות לפניה – בת כמה אני, איזו לידה זו\ איך הייתה הלידה הקודמת...רציתי להרוג אותה אבל אפילו לענות לא יכולתי ואהובי עשה זאת במקומי. סוף סוף הסכימה שאעלה על המיטה אבל את המרחק של 2 המטר שהיה לי לעבור לקח לי 15 דקות לעשות פשוט לא הצלחתי להתקדם ציר על ציר על ציר...כשכבר טיפסתי על המיטה נתפס לי השוק ברגל שילוב נהדר שני סוגי הכאבים...
הרופאה בדקה אותי והייתי בפתיחה של 6 עם ראש מאד מאד מבוסס, הרופאה אמרה שאני כבר בלידה ווידאה שאני רוצה אפידורל מה נראה לה שבדיוק בשיא הכאבים התחרטתי?
הלכנו לחדר לידה רגיל, מרחק 10 מטר וכשעליתי על המיטה הייתי בפתיחה של 8
הייתי כבר עם אינפוזיה וחיכיתי שיגיע האפידורל, טוב אתן כבר בטח מבינות שהוא לא הספיק להגיע...
שמו לי גז צחוק שהרגיע אותי ומאד מאד עזר לי. כעבור כ- 10 דקות הייתי בפתיחה מלאה, כמה לחיצות ונטע שלנו היפהפיה נולדה...
לא האמנתי שעשיתי את זה
אהובי היה כ"כ גאה בי ולא הפסיק לקרוא לי גיבורה שלי...
הניחו אותה עלי וחיבקתי אותה הייתי מותשת לגמרי וכל הגוף רעד לי מהמאמץ וביקשתי שיקחו אותה.
אז ילדתי בלידה טבעית...אבל סוף הלידה היה ההיפך הגמור. השיליה לא יצאה למרות שהרגשתי שלחצו לי על הבטן כאילו פיל הלך עלי. בסוף הוחלט לעשות לי רוויזיה כלומר לקחו אותי לחדר ניתוח בהרדמה מלאה להוציא לי את השליה. ההתאוששות מאד קצרה ולא הרגשתי שום דבר אבל בכל זאת – כל הדרך לידה טבעית ובסוף על הרדמה מלאה...מאכזב למדי.
אחרי הרוויזיה המשכתי לדמם די הרבה ולא הסכימו לשחרר אותי לחדר יולדות. שכבתי לי כך איזה 4 שעות אהובי ליווה את נטע בבדיקות וכרמי הייתה איתי, כשחזר היא הלכה.
סיכומו של דבר
לא התכוונתי להיות גיבורה. רציתי לידה טבעית בעיקר כי ראיתי אצל חברות שההתאוששות אחריה מאד מהירה. אז נכון שבשעות הראשונות אחרי הלידה לא קרה מה שרציתי – לקום מיד ולעשות מקלחת נעימה אלא שכבתי עם דימום מסיבי על ערמה של פדים וזה היה מאד מבאס.
אבל ההתאוששות אכן הייתה מאד מאד מהירה. לא היו לי חומרים כימיים בגוף, לא היו לי נוזלים והעיקר –לא תפרים.
בסה"כ הלידה שלי הייתה ב- 40 דקות. 40 דקות עברו מהפתיחה של 2-3 עד שנטע יצאה. זה מסביר קצת את עוצמת הכאבים...
הייתה לי מיילדת מקסימה בשם דיאנה שעודדה אותי והעיקר הוציאה אותי בלי חתך.
היתה לי כרמי שתמכה בי והייתה שם בשבילי אבל בפועל לכאבים זה לא כ"כ עזר...בשלב הכאבים העצומים הייתי במסדרון, בלי שום תמיכה כמו כדור או ג'קוזי
ויש לי את אהובי שפשוט שם בשבילי וזה הכל בשבילי.
אחרי הלידה הייתי בטראומה מהכאבים ובמחשבה איך זה לא יקרה לי שוב. אחרי כשבועיים – שוכחים...נשארתי בעיקר עם חויית ההתאוששות הטובה.
ועכשיו אנחנו ארבעה. יואבי אוהב אותה מאד היו שבועיים-שלושה קשים איתו אבל הוא חזר לעצמו מהר. ילד מקסים שלי.
אוהבת את כולכם,משפחה אהובה שלי.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
