ניר שלי נולד בבוקר יפה של שבת במשקל 3800 גרם בלידה מאוד לא צפויה.
התיכנון שלי היה להגיע לבית חולים, לקבל אפידורל ויהיה מה שיהיה. לניר היו תוכניות אחרות.
ביום שישי בלילה התעוררתי מצירים. כל 10 דקות, אבל לא סדיר, לא נורא כואב. היה לנו מלא סידורים והחלטנו לנהל את היום כרגיל ולראות איך הענינים יתפתחו. הענינים לא התפתחו. גם בצהריים היו אותם צירים. אחרי בירור קצר מול מיון יולדות של איכילוב הוחלט לנסוע לשם. אחרי המתנה אינסופית, רופא מאוד נחמדה בשם דר' דוד אמרה לי "גברת, מצירים לא סדירים לא תצא לידה!". כמה ימים אחר כך שמעתי שיחות מסדרון של יולדות אחרות שהיא שלחה הביתה באותו יום...
אני התחננתי לזירוז. אמרתי שגם עם הגדולה היה אותו סיפור ומשכו ומשכו עד שנעלם לה דופק וכמעט היה קיסרי. אמרתי שאני כבר לא יכולה לסבול כאבים ברגל כתוצאה מלחץ של העובר. היא אמרה (ובטח בצדק) שאין להתערב בתהליך הטבעי ללא צורך ממשי!
חזרנו הביתה מבואסים קשות. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מכאבים. התחלתי לתזמן: כל 3 דקות, כל 5 דקות, כל דקה, אופס 8 דקות. כואב מאוד, אבל עכשיו אני יודעת שמצירים לא סדירים לא תצא לידה. כל כך לא רציתי להרגיש מטומטמת עוד פעם! עוד שעה התיסרתי עד שהבנתי, אין מנוס, צריך לנסוע לבית חולים. היה קטע מצחיק כשנכנסתי למקלחת (מי אמרה שהמים מקלים על כאבי הצירים? אני כנראה מוטציה... כי לי זה לא עזר!) ועמדתי על שטיח נגד החלקה של הנסיכה עם דגי דולפין עליו. חשבתי לעצמי - הנה אני יולדת עם דולפינים.
עד שהתארגנו וההורים באו עבר נצח של כאב. והנה הוכחה לכוח השיכנוע העצמי - הייתי אוטוטו בלידה, בשלב שבבית חולים הייתי מתחננת לאפידורל, אבל מכיוון שהייתי בטוחה שזה עדיין לא הדבר האמיתי (צירים לא סדירים, גברת), סבלתי בשקט (טוב, לא ממש בשקט...), כי ידעתי עוד מעט נגיע לחדר לידה ואז כשיתחילו הצירים האמיתיים, אני לא ארגיש כלום!
לרכב בעלי גרר אותי. הידית שמורידה את הכיסא נתקעה, מה שאמר מנתניה לאיכילוב בישיבה זקופה (לא ידעתי אבל הייתי בפתיחה ~5 ). נתלתי על הידית שמעל החלון וצרחתי - תסע באדום!!!!!! בעלי הוא מעלה שנולדו עם אגה ביד. והנה עוד קצת חומר למחשבה. הוא כמובן טס ב-130, אבל חוץ מזה לא עשה אף עבירת תנועה. הוא אותת כשהחליף נתיב על כביש ריק. האיט לפני רמזור מתחלף וכו'. ואני שואלת את עצמי, אם בן אדם בסיטואציה כ"כ מלחיצה מצליח לנהוג כמעט כחוק, מה הבעיה של אחרים?
אני זוכרת את ההפוגות הקצרות בין הצירים, ההרגשה הנהדרת של אין-ציר, מין נרוונה כזאת. המים ירדו לי בנסיעה.
הוא הצליח להביא את הרכב לדלת הכניסה של מיון וגרר אותי פנימה. הייתי חצי מאולפת. פתחתי עיניים בשביל לראות חיוך הכי מטומטם בעולם של אחות תורנית, שאמרה, נראה לי שיש פה עוד אחת עם פתיחה מלאה. לטובתה יאמר, שאחרי זה היא הייתה מצויינת. כל מגע כאב לי. כאב לי לענות על שאלות, כאב לי לעלות על המיטה, כאב לי המגע של מוניטור. צרחתי כשהיא הורידה לי את המכנסיים, למרות שהייתי באין ציר.
היא בדקה אותי והחריזה פתיחה של 6 , הסניטר מעלה אותך מיד לחדר לידה. הסתכלתי לה עמוק בעיניים ואמרתי את המילה היחידה שיכולתי לבטא תקין
"א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!!!!"
היא הסבירה לי בשיא העדינות, שיש סיכוי שאני לא אספיק לקבל אפידורל וכו'. מכל ההסבר שלה קלטתי רק את המילה אפידורל. כשהסיעו אותי לחדר לידה, עצמתי עיניים והתנתקתי מהמציאות. בחדר לידה לקח דקות ארוכות לשכנע אותי לעבור מאלונקה למיטה. רק המחשבה הזאת הכאיבה לי. שוב חזרתי על המנטרה של אפידורל. מילדת הכניסה יד ואמרה "בלידה הבאה". אז נשברתי. לא תיפקדתי בכלל. הן החזיקו אותי בכוח ישר, כי התקפלתי ועוד שנייה הייתי נקרעת. מיילדת אחת מקסימה, ששמה לא אדע ואחת אנטיפטית, אבל מקצועית בשם טניה. זה נגמר תוך 10-12 דקות. מאז שפתחתי עיניים בבית עד שניר יצא לאוויר העולם עברו 3 וחצי שעות. כולן אמרו לי אחר כך, שנשים מתפללות ללידה כזאת. אני עדיין מתחלחלת מלהזכר בזה.
ילדתי תינוק במשקל של 3800 בלידה טבעית. אני יודעת שיש המון כמוני, אבל זה לא עוזר לי. הבא בתור יהיה מאומץ :)
ניר מתוק. הוא ישן מתוק, אוכל מתוק, בוכה מתוק. נועה מקרקרת סביבו, מדברת אליו בנקבה - היא בוכה, היא פתחה עיניים. היא לא מצליחה לבטא ניר, יוצא לה NIU . היא הוצפה במתנות ובתשומי ובינתיים טפו טפו טפו.
את הברית עשה לנו דר' קסלר. בברית הושגו כל המטרות - התינוק לא בכה, אני (בחדר אחר) כמעט ולא בכיתי, סבא (שהחזיק אותו) בכה מרב התרגשות.
דרך אגב, הוא לוקח עכשיו 2200 , שווה כל שקל!
תודה על זה שאתן פה בשביל לקרוא.
אוהבת
מיכל
|
תוכן ההודעה:
|
