יום א' 01.07.07 17:30 יש צירים כל רבע שעה, אני מרגישה שזה זה הפעם, יושבים לראות סרט, עושה כלים, ספונג'ה, כביסה, עוד כביסה...חצות. כואב. קוראים לנעמי (הדולה) שמגיעה אחרי רבע שעה והופכת את חדר האמבטיה שלנו לסט צילומים שמתאים לסרט כחול: שמנים, קטורת, נרות, מזיקה שקטה... איזו רומנטיקה... עד הציר הבא! מחליטים לנסוע לאילן (הבהרה: אילן זה דר" אילן הלוי מבית חולים לניאדו שפתח ליד הקליניקה שלו בבית שבמושב קדימה גם מרכז לידות בית/ לידות מים. המקום נראה כמו צימר מהגליל עם מלא נרות, פרחים, תאורה עמומה והשיא: 2 בריכות אחת גדולה לצירים ואחת קטנה יותר ללידה. כן! אצלו אפשר ללדת בתוך המים.) הגענו אליו ב 01:00. בדיקה מראה פתיחה של 3 ומחיקה של 80%, אני נכנסת למים עם טל ההידרותרפיסטית לטיפול הכי מדהים עלי אדמות, כל כך מרגיע שמרגישים כאילו את נוגעת באלוהות. הצירים מתגברים עד ש... אני נשברת! אני בוכה שאני לא יכולה יותר להתמודד עם הכאבים האלה ואני רוצה ע-כ-ש-י-ו לנסוע לבית חולים לקבל אפידורל, איך שסיימתי את המשפט קבלתי ציר כל כך כואב ששכחתי בכלל על מה דיברתי וזו הייתה הפעם היחידה בכל הלידה שהעליתי את המילה אפידורל, נעמי הרגיעה אותי ואמרה שאני חזקה ושואלת אם אני באמת רוצה לנסוע, אני כבר לא עונה – עוד ציר. אילן בודק לוודא שיש התקדמות. פתיחה 4-5 חוזרים למים, אוף זה כל כך כואב, למה הייתי צריכה לעשות את זה? להוכיח משהו? למי? למה? אי אפשר אפילו להגדיר את הכאב. אני חושבת על לדפוק את הראש בקיר כדי להתעלף וכך לא אצטרך להתמודד עם הכאבים. אני מתחרטת על הרעיון ללדת במים, על ללדת טבעי, על ההריון, על הרצון לילד, על הסקס שהביא לכל זה. עוד בדיקה: פתיחה 8!!! נכנסת לבריכת הלידה ותולה את עצמי על המתלה, לא נוח לי בשום תנוחה, אני מסתובבת, מתהפכת, נתלית, קמה, עומדת, יושבת, רוכנת, מתכופפת ולא נוח והכאב לא עובר. אני מתחילה ללחוץ! אף אחד לא אומר לי מה לעשות, איך לעשות, יש סביבי צוות של 4 אנשים שעוטפים אותי באהבה ונמצאים שם בשבילי ועם זאת, אני עושה כל לבד, בלי שליטה, בלי היגיון, בלי מחשבה, רק הגוף נטו. יוצר דחף לצואה, יוצר דחף ללחוץ, יוצר דחף לרכון קדימה, יוצר צירים – מדהים.
כל הכבוד לנו, האנושות, שהצלחנו להשכיח מהגוף את היכולות העצומות שלו ולימדנו אותו להסתמך באופן עיוור לחלוטין על ה- רפואה. המוזר בכל העניין זה שכאב לי כאבי תופת ועם כל הכאבים האלה זו החוויה הכי מדהימה והכי מעצימה שהייתה לי בחיים. מצחיק שתפסתי מעצמי כי אני מדריכת צלילה ושהמבחנים היו ברמה של השייטת ובעצם כל יוצאי השייטת צריכים להצדיע לכל יולדת באשר היא!
אני שואגת את כאבי, אילן אומר שתוך שעה יהיה כאן תינוק. שעה? שעה! שעה! אאאאההההה. שעה זה המון זמן. יש לי צורך ללחוץ, אני לוחצת. זה מדהים. אף אחד לא אומר לי אם יש לי ציר או לא וגם אני לא אומרת להם וגם לא צריכה להגיד להם. אני פשוט יולדת, מדי פעם אני מושיטה יד לאזור לבדוק אם הוא כבר יוצא. לא, עדיין לא. 2 לחיצות אחר כך אני מרגישה את הראש יוצא. אז זהו זה אה? עשיתי זאת! הצלחתי! איזה אושר. אני רגועה. 20 דקות אחרי שאילן אמר פתיחה 8 התינוק יוצא. זו בת!!!!!!!! אמה. אמה שלי. אילן משיט אותה כמה שניות במים ורק אז שם אותה עלי, היא רגועה, ורודה, נושמת טוב, ישר מחפשת ציצי.איזו לידה! איזו חוויה, אני יוצאת מהאמבטיה והולכת לבד למיטה, אוכלים ארוחת בוקר מפנקת ונוסעים הביתה. יום הולדת שמח אמה.
3.880 ק"ג. 03:45. 02.07.2007
אני כבר 12 ימים אחרי זה ועדיין עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן וכל כך מקנאה בנשים בהיריון.
הצוות שהיה איתי היה משלחת של אלים:
זאוס - ד"ר אילן הלוי: רופא מדהים, מקצועי, רציני, חם ואנושי (וגם מצחיק בטירוף). ידע מתי לתת לי את המקום שלי ולא להציק (וזה היה רוב הזמן) ומתי להתעקש על בדיקה או טיפול כלשהו.
פוסידון - טל מקורי, ההידרותרפיסטית: אישה רכה ונעימה שמשרה רוגע סביבה, בעלת יכולת להעניק רוגע שמימי והרגשת נגיעה באלוהות.
ונוס – נעמי ברקאי, הדולה: אמפטיה מהלכת, רכה ואוהבת, יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון, נוגעת בדיוק איפה שכואב, אני מאחלת לכל יולדת שיהיה אתה אדם כנעמי במהלך הלידה.
אפולו – בעלי היקר שנתן את אמונו המלא בי ובגופי ותמך ועזר בלידה
שיהיה לכולכן לידה מדהימה קלה ומהירה!!!
|
תוכן ההודעה:
|
