סיפור הלידה של שחף 05.10.07
(או איך הוא הגיח כמעט לבדו)
כבר שבועיים פתיחה של 2.5 ס"מ וכלום לא קורה. הצירים מתחילים, מפסיקים ובקיצור סתם דאווין אחד גדול. בשבוע 39+2 במהלך מעקב רופא מומחה שבדק את מעוף אני נתקפת צירים במסדרון. הם כואבים. אני מבקשת חיבור למוניטור באותה מרפאה והם שוב לא סדירים. פתיחה של 3. הרופא מודיע: "תוך יממה את יולדת". הילדים נשלחים אחר כבוד לסבא סבתא, הבית מתארגן. אני בהכנות אחרונות ושוב- לקטנצ'יק קצב משלו.
שכנה של אמא שלי, מכשפה כזו שיש לה אינטואיציות כבר פסקה לפני שבועיים שאני אלד ביום שישי בבוקר. אז אולי זה באמת לא זה?
יום חמישי בלילה מגיע ואני תוהה מה יקרה הלילה. מתעוררת ב4:30 לפיפי ומבינה שגם היום אין כלום. מתוך שעמום מתחילה עיסוי פטמות, ככה סתם. אחרי לא יותר מ10 דקות- צירים. כואבים.
מתחילה לטלטל אגן על הכדור, להתהלך, להיתמך. הכאב נסבל לגמרי. החצי מתעורר ותוהה אם הפעם זה זה. הוא רוצה למהר לליס, אני לא. נכנסת להתקלח. אין פקק רירי, הצירים נסבלים מאוד ונראים לי לא סדירים. אבל יש שם משהו, אני מרגישה.
ב8:00 נוסעים לליס ובדרך עוברים לאמא שלי. השכנה ההיא, המכשפה על הקו. התעוררה והרגישה שמשהו קורה לי. אמרה לאמא שלי שהיא הולכת להדליק נרות ללידה קלה. אנחנו בד"כ לא מאמינים לכל הסיפורים הללו. בדיעבד צדקה לגמרי.
מגיעים לליס ב8:30, מתחברת למוניטור, צירים לא סדירים, פתיחה של 5. וואו, אני כל כך שמחה. יש התקדמות ואני אפילו מרגישה טוב, כאבים לגמרי נסבלים. אני מחליטה ללדת בלי אפידורל הפעם.
עולה לחדר הלידה ומבקשת את הטבעי. לשמחתי אפילו מקבלת אותו, רק שחמש דקות אח"כ מוציאים אותי כי "יש סיור, תעברי לחדר ליד ואח"כ תחזרי". לחזור כבר לא הספקתי.
יצאנו לחדר 11. כל כך מוכר. נכנסת מיילדת אנטיפטית ואני לא מתחברת אליה. זה מעציב אותי קצת, אבל אני לא חושבת על זה. לוקח די הרבה זמן עד שמתחילים לעשות איתי משהו. אני עומדת, מדברת עם המיילדת ששואלת שאלות ולא ממהרת לשום מקום. לבסוף מחברת למוניטור. אחרי המוניטור אני עושה חוקן ויורדת לעשות טוש. הצירים נסבלים ואני עומדת כשעה בטוש ואז המיילדת מבקשת שאעשה מוניטור ונבדוק פתיחה. פתיחה של 6. היא שואלת אם לפקוע את המים כי זה יזרז את הלידה. אחרי שעם אופק ומעוף זה מאוד עזר, אני מחליטה הפעם לא להתווכח והיא פוקעת. תוך 5 דקות אני מתחילה לצרוח כמו חיה פצועה, צעקות שלא ידעתי שאני יכולה להוציא מתוכי. החצי לא מאמין, אני רואה את המבט בעיניו. הוא כל כך מרחם עליי.
אני ממשיכה בצרחות איומות, הכאב בלתי נסבל, אני לא יודעת איך אעבור את זה. חוככת בדעתי אם לקחת אפידורל. הכאב מזעזע, אני משתוללת.
המיילדת לא איתי, אנחנו לבד. נכנסת רופאה שבודקת ואומרת פתיחה של 7. אלוהים, מתי אגיע ל10, אני תוהה ובינתיים הצרחות מתגברות. לא יכולה יותר, רוצה שיקחו ממני את הכאב. אין לי יותר כוח לסבול, אני בוכה.
פתאום אני מרגישה לחץ. צירי לחץ. בוער למטה ויש לי צורך ללחוץ. אני מתחילה ללחוץ ואני לבד עם החצי. "הוא יוצא", אני צועקת לו. "איפה היא"? הכל שורף ואני מרגישה שיש לי לשירותים ואני חייבת להוציא אותו.
המיילדת נכנסת ועדיין שום חיוך, שום ליטוף, לא נוגעת בי אפילו פעם אחת. רק החצי תומך בי לכל אורך הלידה. היא מפסקת את רגליי ואני צועקת ואז היא צורחת עליי: "הראש שלי מתפוצץ כבר מרוב הצעקות שלך". אני בהלם, אבל אין לי זמן להתעכב. בעלי מבקש ממנה שתגלה רגישות.
"את בלידה" היא פוסקת וממהרת להביא ערכת לידה. אני ממשיכה בצרחות ולוחצת אותו החוצה בלי עזרתה. לא יכולה להתאפק.
אחרי לחיצה אחת אני מרגישה שהכל שם בוער, מרגישה את שחף שלי דוהר קדימה עם הראש, ממהר לצאת. זרם של מי שפיר חמימים מכסים אותי ואז דממה. הכאב נעלם והגוף שלו מחליק החוצה. אני מסתכלת למטה ורואה תינוק. שלי.
אתה בחוץ, אני לא מאמינה. תוך כמה דקות מפתיחה של 7 ל10 ואז לחיצה אחת ואתה לוקח ממני את כל הכאב. אתה גואל אותי מייסוריי. שוכב לך עם עיניים עצומות, רטוב ויפה, מקומט וטהור. תוך שעתיים ורבע מרגע שנכנסתי, אתה יצאת. בשעה 11:41 במשקל של 3.235 ק"ג הארת את החדר שקודם רעד מצעקותיי. בן שלישי שלי. קטן שלי. הפכת אותי לאמא לשלושה. אני, בת יחידה, אמא לשלושה בנים.
ג'ונתן ליוינגסטון כתב "השחף המגביה עוף הוא המרחיק ראות..."
לך שחף הקטן, אני מאחלת שתמיד תשמח, תמיד תאיר את דרכך שלך, תגביה ותגבה, תרחיק ותשאף.
יש לך כבר אופק לשאוף אליו ומעוף להגביה איתו עוף וזוג הורים שאוהבים אותך כבר מהשנייה הראשונה.
אוהבת,
אמא מאיה.
|
תוכן ההודעה:
|
