אני שמטיפה לכל חברותי לא לפתח ציפיות לקראת הלידה ולא לתכנן תכניות, דווקא אני נפלתי בפח של עצמי.
בלידה הראשונה לא ידעתי מה מחכה לי והייתי פתוחה לכל החוויה בשלמותה. מה שיבוא יתקבל בהבנה ובשמחה. הקשיים הכאבים ההתרגשות, הבלתי נודע בהתגלמותו.
הלידה השניה היתה הרבה יותר קלה, ממש תענוג צרוף.
ואז הגיעה השלישית. נכון שכולם אומרים שזה יהיה הכי קל? אם השנייה הייתה כל כך מהנה השלישית תהיה ממש תענוג צרוף. אז זהו, שלא ממש.
התחילו בחמש בבוקר צירים משונים, כל 3 דקות, אבל לא כואבים. רופאי המסור אמר לי שאם אני מצליחה לדבר איתו בכזו שלווה תוך כדי ציר כנראה שאנחנו בשלב המאוד לטנטי. ולחכות. בצהרים אני מתקשת שוב, במבוכה. אני הרי מנוסה ואמורה לזהות מתי יש לי צירי לידה ומתי סתם צירים-מעבירי-זמן. אבל אני לא מזהה ומאוד מבולבלת וחסרת ביטחון.
אולי אני משלה את עצמי כי אני רוצה כל כך כבר ללדת?
בשתיים הם מתחילים ממש לכאוב, כאב מתגבר והולך ואני מביטה בזוגי ואומרת קדימה בוא ניסע לבית היולדות, מקסימום ישלחו אותנו הביתה.
בשעה שלוש הגענו. בקבלה בודק אותי המיילד העדין אבל לא מצליח להגיע לצוואר הרחם. הוא מאוד אחורי, כך הוא מבשר לי, ואני לא יודע אם יש פתיחה. כנראה שאין אם הוא אחורי כל כך, מסיקה גם המיילדת המנוסה יותר, לאחר שהיא מפשפשת ומפשפשת. אז מחכים לבדיקת הרופאה, ובינתיים מתחברים למוניטור, והצירים כואבים- יותר, ויותר, ויותר. כשהגעתי אליה הרופאה המקסימה הכריזה מייד בחיוך רחב ש"בטח- לפחות ארבע או חמש".
ואז תפסה את כולם הקדחתנות. פתאום הם הבינו שאין לנו הרבה זמן, ומייד פושטים את הבגדים ועוברים אל החלוק, מחדירים עירוי ומזעיקים את המיילדת הפרטית, שהתמהמהה מאוד ובינתיים נצמדה אלי מישהי אחרת, נפלאה לא פחות.
בשש בערב הגיע המרדים. מכל הצוות המופלא והרגיש בלט אחד לרעה- המרדים שלא עמד בסטנדרטים הרפואיים והאנושיים של כל השאר, אנטיפאת, וגם לא סיפק את הסחורה. זריקת האפידורל שנתן לי לא פגעה. היא טשטשה את שלא היה נחוץ והותירה את האזור הכואב חשוף לגמרי. זכיתי להקלה קצרה למשך כעשרים דקות, בהן הצירים כאבו, אבל קצת פחות, וזהו.
כשהמיילדת קלטה שהאפידורל החטיא את מטרתו שקלה להציע לי סיבוב נוסף, אך לאחר שבדקה גילתה כי במהירות הבזק הגענו לפתיחה של 10. (הגענו- אני והתינוקת שלי ביחד).
בעתה אחזה אותי. איך אעמוד בלידה טבעית, בלי אילחוש, הרי אני לא באמת מסוגלת לעשות זאת, אבל אין איש שיכול לעשות זאת במקומי.
מאותו רגע זה לקח 10 דקות, אולי רבע שעה. צירי לחץ שפילחו אותי, ובתוך הכאב התפרצו מי השפיר. "מקוניאלים סמיכים" מודיעה המיילדת ומזעיקה רופאת יילודים לחדר. אני שומעת ונתפסת לבהלה גדולה עוד יותר.
ואז- הדקות האחרונות, שתיים שלוש דקות של טירוף. אני מתקשה להאמין גם עכשיו למה שעברתי. כאב רותח, שורף, בוער, וצרחות שבוקעות ממני ואני שומעת ולא מאמינה.
ובבת אחת הראש יוצא, ועוד כאב אחרון, והנה היא- בידי הרופאה שמוודאת שלא שאפה מקוניום לריאות, וכבר מחזירים לי אותה, מוכתמת, מקסימה, מונחת עלי ומביטה בי בשקט.
ואחרי 10 דקות יונקת.
ורגועה
ומדהימה.
איזו אהבה.
|
תוכן ההודעה:
|
