פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

20/2/2008 6:33 רוית ב' מאת: סיפור הלידה הראשון! כותרת: מוזר לחזור לזה פתאום, כשילדתי בפעם השלישית לפני 4 חודשים. אבל הבכורה חגגה 5 שנים להיוולדה וקלטתי שסיפורה לא סופר. הנהו לפניכם: בהתחלה היא היתה רק רעיון מופשט, בלי צורה או ממשות. מעין מחשבה רחוקה. מהרגע הראשון שנוצרה בתוכי התאמנו זו לזו: הגוף שלי קיבל אותה בברכה ובקלות: לבחילות ולהקאות שכולן מדברות עליהן לא היה זכר, ורק עייפות עזה השתלטה על גופי שהקדיש את כל כוחותיו להתפתחות החיים החדשים. החששות הילדותיים מפני עלייה לא מבוקרת במשקל התבדו: היה לי כוח רצון, ולא כל כך הרבה תיאבון. רק הבטן הלכה והתעגלה, והוציאה החוצה תחושות חדשות של נשיות ושל השלמה. ועדיין לא הבנתי כלום. עד החודש השביעי לא היתה לי בכלל סבלנות להתכונן לקראת הלידה: לא קניתי שום דבר, לא התעניינתי, אפילו לא היה לי כוח לשיחות על הלידה עם נשים אחרות שכבר עברו את החוויה. החיים שלי היו עדיין שייכים רק לי, בלי תוספות, חוץ מתנועה מקרית ונעימה של תזוזה בבטן, ערטילאית, לא מוכרת. בסוף ההריון נכנסתי לפתע לאמביציה: לסדר חדר, לארגן את כל הדרוש, במינימום הוצאות. ופתאום חדר הארונות המבולגן שלנו הפך לחדר חמוד להפליא, עם מיטת תינוקת, וילונות מצוירים וכורסה הכי נוחה בעולם של איקאה. את הלידה סירבתי לתכנן. בלי קורסי הכנה, בלי קריאת ספרי הדרכה, לא ידעתי למה לצפות ולא רציתי לנחש. החלטנו להיעזר בשירותי מיילדת פרטית שבזכות נסיונה הרב תדע איך לנווט את התהליך בגיבוי של רופאנו הנאמן. בחמש בבוקר כאבה לי הבטן. כאב חד שהעיר אותי, וחשבתי שאולי אכלתי משהו מקולקל. בכל החודש התשיעי סבלתי קצת מקשיי עיכול, ולא שיערתי שהנה הגיע הרגע האמיתי. אחרי עוד כמה גלי כאב, הסתכלתי בשעון וגיליתי שחולפות בערך 10 דקות בין גל לגל. אין ספק, הצירים החלו. איזו התרגשות, היום זה יקרה, ממש עוד מעט. ובכל זאת נשמר בי איזה שקט פנימי, בלי פחדים, בלי אימה. רק שקט שהמתין להתרחשות הגדולה. בשש וחצי הזוג התעורר מאנחת כאב שניסיתי להחניק. עד אחת בצהריים המשכנו למדוד עם סטופר, בלי להגיע לתוצאה מסודרת: פעם חמש דקות, פעם שבע. הבנתי שהדרך הטובה ביותר לעבור את הציר הייתה דווקא בעמידה תוך הישענות בשתי הידיים על גבו של הזוג ואז התחלנו לעשות סיבובים בגינה. בשתיים וחצי יצאנו לבית החולים, אחרי המקלחת הכי טובה שהיתה לי בחיים, חמה ומשחררת. בחדר הלידה קיבל אותנו מוישלה הבלתי נשכח, שחיבר אותי למוניטור, וגילה, לראשונה, את לחץ הדם הגבוה מידי. בבדיקה הפנימית נמצאה פתיחה של ארבעה סנטימטר, לידה פעילה, אמיתית לגמרי, וסוזי המיילדת הוזעקה מביתה. הנה הנה, תיכף יחברו אותי לאפידורל, גנחתי, כי אחרי עשר שעות של צירים התחיל להיות כבר כואב מדי: רוצה אלחוש, עכשיו, די אין כוח יותר. הרופא המרדים האדיב והמיומן הביא להקלה כמעט מיידית, וסוזי השאירה אותנו להרגע קצת בחדר המרווח, באורות מעומעמים. כשהפתיחה תגיע לעשרה סנטימטר אפשר יהיה להוציא את הילדה. בינתיים צריך לחכות. אז מחכים. ההתקדמות לא היתה לשביעות רצונה של סוזי שטפטפה לי כמה טיפות של חומר מזרז לעירוי, ותוך כשעתיים הגענו לעשרת הסנטימטרים המיוחלים: עכשיו זה קורה באמת: צריך לדחוף וללחוץ, ואני לא מבינה מה דוחפים ועל מה לוחצים. שום הסבר או דימוי שקיבלתי לא הבהירו לי באמת מה עלי לעשות. מן שרשרת של ניסוי וטעייה, פעם נכון ופעם לא. יופי יופי מצוינת, שואגת סוזי כשאני לוחצת טוב, עוד עוד, היא קוראת כשלא הייתי בכיוון, והעסק מעייף, לא מובן, ואני מתחילה לקלוט את גודל האחריות המוטלת עלי. בין כל המיילדות והרופאות, פתאום הכל תלוי בי. כאן אין מקום לויתורים או כשלונות, אין דרך חזרה. אני צריכה מאה אחוזי הצלחה. סוזי הציעה להפחית את טפטוף האפידורל, בתקווה שהתחושה תקל עלי ללחוץ ברגע הנכון. נבהלתי, אבל בסוף הסכמתי אחרי שנשבעו לי שאין בעיה להחזיר את האלחוש ברגע שאבקש, ובפרט שהרופאות כבר החלו להכין את מכשירי הואקום והמלקחיים המאיימים. אחרי כשעה וחצי נוספות של לחיצות, הגיע השלב הסופי, שבו הרגשתי קצת כמו שמשון הגיבור: מאמץ אדירים שיהיה אולי מעבר לכוחותיי, העיקר לא לחשוף את התינוקת החדשה שלי למגע המתכת המחריד הזה. השלב ההוליוודי אני קוראת לו, שלב השאגות מהסרטים. והיא הלכה ובצבצה עד שבבת אחת, מתוך הכאב והצעקה, הרגשתי אותה יוצאת לי מהגוף, כבתוך סרט מדע בדיוני. וכמעט באותה השנייה שמעתי אותה בפעם הראשונה: החיבור הקסום של תחושה וקול: יצאה לאויר העולם ומייד השמיעה עצמה. חשתי בעיקר הקלה עצומה והכרת תודה שהצלחנו להוציא את התינוקת בלא פגע. אימת המלקחיים ריחפה מעלי עד הרגע האחרון, והידיעה שעשיתי זאת, הצלתי את בתי במו גופי, מילאה אותי בטחון - עכשיו אני מוכנה להכול. ואז הרמתי את עיני ושם היה בן הזוג שלי, פניו קרובות לשלי, עיניו מלאות דמעות, שזלגו וזלגו על שתי לחייו והוא אינו מסוגל לדבר. קינאתי בו באותו רגע על יכולתו לבכות, והייתי גם מלאת גאווה על האבא הטרי הזה, שמהרגע הראשון ידע איך. סוזי הניחה עלי את התינוקת הצורחת, ועזרה להכניס את פטמת השד לתוך פיה. פלא הפלאים קרה, והתינוקת ינקה ללא קול, ואני עדיין המומה, לא מעכלת דבר ממה שמתרחש סביבי, ורק אוחזת אותה בחוזקה שלא תחליק, והחולשה והתשישות משתלטות עלי, נראה לי שאני עומדת להתעלף אני אומרת, וסוזי חוטפת מעלי את הילדה ובתוך דקות מניחה אותה עטופה כולה בסד לבן בחיק אביה. לחץ הדם ההפכפך שלי צנח בבת אחת ואני הייתי לבנה כסיד, והרופא נעים ההליכות תופר אותי במקומות שלא האמנתי, ואני עדיין רק רוצה להתעלף. הזוג עשה דרכו לתינוקייה כשהיא אחוזה בידיו. לא יודעת מה קרה בין שניהם במהלך הצעדה הארוכה הזו במסדרונות בית החולים, אבל הוא חזר מוקסם כולו ושם, כבר באותו לילה, התחיל הקשר ההורי שלו. אני עדיין הייתי חלשה מכדי לתפקד, והחזיקו אותי בחדר התאוששות כארבע שעות, אחריהן הובלתי למחלקה בלי יכולת ללכת או אפילו לרדת מהמיטה. בחמש וחצי יביאו לי את התינוקת, התבשרתי, וכשהאחיות החלו לזרום עם אמבטיות הפלסטיק השקופות, ידעתי שזהו, תיכף אפגוש בה, למעשה כאילו בפעם הראשונה, רק היא ואני. והתחלתי לבכות, בכי ארוך שלא עצר, גם כשהובאה והונחה בחיקי, כשלא ממש ידעתי איך לאחוז בה, והמשכתי לבכות עוד ועוד מהתרגשות עצומה שלא שככה. היום, בדיוק חצי שנה אחרי, הילדה שלי מסתכלת עלי, מחייכת, צוחקת, משחקת, מהמהמת ומגרגרת. היא מתהפכת וקצת זוחלת, ולועסת ויונקת ומוצצת. ואני לא חושבת שידעתי צער מאז הולדתה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 20/2/2008  9:56 רויתוש... - ניקי 20/2/2008  11:11 גם לי הייתה סצינה הוליוודית ... אהבתי - myalinea 20/2/2008  17:9 איך שאני מזדהה איתך.... - דפלול 20/2/2008  17:39 איזה סיפור מופלא!! - מיכל פ 21/2/2008  9:16 סיפור מרגש והתחושות מתוארותבאופן כל כך מדויק. - איה שמיידלר חג'ג' 21/2/2008  18:38 רויתוש איזה מרגשת את. סיפור מקסים.רק שימשיך כך מאושר שמח ובריא לכולכם. (ל"ת) - רונה 21/2/2008  20:13 תודה לכן. חמודות! (ל"ת) - רוית ב' 21/2/2008  21:39 רווית - גילי אבישי 21/2/2008  22:6 תודה גילי. כיף לקבל פידבקים על משהו כל כך אישי... (ל"ת) - רוית ב' 24/2/2008  20:39 רוית, המון מזל טוב! אבל קצת התבלבלתי... - נלי 24/2/2008  22:0 כן נלי- של הבכורה - רוית ב'

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש