פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

29/5/2008 6:39 annat מאת: סיפור הלידה של גלי, מוקדש לכל היולדות באשר הן כותרת: ישנם הרבה פרטים בלידה של גלי שאינני זוכרת, אבל ישנם הרבה דברים שמזכירים לי אותה: אור של שעת בין ערביים שנכנס בשקט של שבת מהחלונות הגדולים בסלון, צלילים של מוסיקה אהובה; הלידה של גלי מדברת בכל החושים, יש לה ריח של הבית שלי, צבע אדום וכתום מואר באור רך של נרות, יש לה מגע רך של נשים ומים, יש לה טעם של לָבּנה תוצרת בית ופלפלים קלויים על לחם אגוזים וצימוקים טרי ושל עוגיות טחינה, יש לה צליל של אווה קאסידי, צ'אט בייקר וסגול כהה, ובעיקר של דיסק אחד, פרטי, שנקרא שירים מהבטן, שמתנגן עכשיו ברקע, כשאני כותבת את סיפור הלידה. *** סיפורי לידה של ילד שני מתחילים הרבה פעמים בלידה של הילד הראשון. סיפור הלידה של גלי מתחיל הרבה קודם, אולי כשאני נולדתי, אולי כשאמא שלי נולדה, איפשהו בראשית תולדות ההורות שלי לבת, אבל לא אלך עד שם. בהריון הראשון, רצינו בת. כלומר, זוגי, אב לבן, רצה, ואני קצת נשמתי לרווחה בסקירת המערכות כשהרופא הכריז על הזוכה המאושר. נכון, כבר לא הייתי במקום שאומר "בשום פנים ואופן לא בנות" ושמבטיח למסור אותן לאימוץ, כמו שהיה כשהייתי צעירה וסוערת ובעיצומה של מערכת היחסים המורכבת עם אמא שלי, אבל הוקל לי שעיקר הניסוי והטעיה באמהות ייעשה על מישהו ממין אחר. את אלעד ילדתי בלניאדו, עם אביגיל הנפלאה. כשיצאנו מהשיעור הרלוונטי בקורס ההכנה ללידה, כשגילה דיברה על התערבויות, חתכים וזריקות אפידורל, זוגי – ירוק להפליא – הציע שאולי נעשה את זה בבית. הבטחתי שננסה קודם בבית חולים, ואם ילך בסדר, הפעם הבאה בבית. אפשר להגיד שהלך בסדר, אפילו שכאב נורא (חוץ מאשר במקלחת, שהיתה אז במיון יולדות, אבל אני הייתי מוכנה לעבור לגור בה), אפילו שנתקעתי חמש שעות בפתיחה של שמונה, שצירי הלחץ היו קצרים מדי ולא מספיק אפקטיביים, נמשכו כשעתיים והסתיימו בחתך, ושהודעתי לאבא שלי, שנכנס נרגש לחדר הלידה כשפסקו הצרחות: תסתכל עליו טוב, זה הנכד האחרון שלך. בהבטחה האחרונה לא עמדתי, וכשאלעד היה בערך בן שלוש, החלטנו שמנסים, ורצוי עכשיו בת. למרות שגילי המתקדם החל לתת את אותותיו ושדוקטור קרלוס הדף אותי מעליו ושלח אותי למרפאת פריון, נכנסתי להריון ממש מהר. התל"מ היה יום לפני יום הולדתי הארבעים, ובתוך תוכי ידעתי שזו בת. לסקירת המערכות שתאשר זאת לא הגענו: בשבוע 15, בעיצומה של הופעה של ברוס ספרינגסטין בארנה בוורונה, איטליה,ירדו לי המים. את ההפלה ביצע בבית החולים צוות מקסים דובר כמעט אך ורק איטלקית, ולמחרת חזרנו לחווה הקסומה שבה התגוררנו, להמשך החופשה הקצרה שהפכה עתה אפילו עוד יותר אינטימית, וכעבור יומיים חזרנו ארצה, עצובים. הרופא אמר שאפשר לנסות שוב מייד, אבל הגוף סירב לחזור לעצמו: המחזור לא הופיע. הרופאים פסקו להתחיל מייד בהזרקות והזרעות; בכל זאת, הגיל עושה את שלו. אני, לעומת זאת, גייסתי לצידי ארסנל של אלטרנטיבות, החלפתי את המטפל שלי עד אז במטפלת ובשיטת טיפול מופלאה (אנמה אמפוקו) ובעקבות פגישת תקשור מכוננת עם אפרת החלטתי להתפייס עם הגוף שלי ולהאמין בו באמונה שלמה. על לוח המודעות שמול המחשב בחדר העבודה שלי נעצתי תמונה של אלעד, בן יום: כזה אני רוצה. את מרפאת הפוריות החלטתי לדחות, בינתיים. התחלתי גם במסעות הריפוי השאמאניים בכרמל, בהם טופלה ההפלה, ועימה פחדים קמאיים אחרים. בתוך שבועות ספורים הייתי שוב בהריון. התל"מ, באופן מצמרר, היה יום הולדתי ה-41. הרבה מסעות אחר כך ציפור, המטפלת, תגיד שלא בכדי: בלידה הזו אני עומדת ללדת את עצמי מחדש. זה היה מפחיד, להיות בהריון. לא סיפרנו לאף אחד כמעט, והשתדלתי מאוד לצלוח את הימים הארוכים שעד יום ההפלה ההיא, בדיוק שנה לפני. גם הפעם, ידעתי שזו בת, אפילו חלקתי על המדקר שלי שהודיע לי "80% שזה בן", ואחרי הסקירה שאישרה זאת, והעלתה חיוך רחב ומטופש על פני האב הגאה, שחררנו לאט לאט את הבשורה. המשכתי לשמור על ההריון לכל אורכו בטיפולים תומכים. עשיתי יוגה להריון, עשיתי כושר. העבודה החדשה שקיבלתי במהלכו גרמה לי לשחרר עבודה ישנה, כדי להפחית לחצים, ומדי פעם חזרתי והזכרתי לעצמי מה הכי חשוב. שריינתי מייד את אביגיל, אבל במקביל, עלה שוב נושא לידת הבית. ענת תל-אורן היתה האפשרות הראשונה, בעקבות שלל הסופרלטיבים שחלקו לה חברות, וקבענו פגישה. היו המון תהיות: האיש חשש שיידרש למעורבות יתר (אבל הרגעתי אותו, שריינתי את מירי, חברתי האהובה ואלופת השיאצו מבעוד עוד מועד), אני לא ידעתי מה נעשה עם הילדים (היה ברור שלהורים שלנו לא מספרים בשום פנים ואופן), וגם, למרות שלא הודיתי בזה ביני לביני, מה אם משהו ישתבש, הריון יקר כל כך... הפגישה עם ענת פוגגה באחת את כל הספקות. יצאנו ממנה, ולא הצלחנו לחשוב על סיבה אחת לא ללדת בבית. אפילו היה ברור לי שנסתדר עם לאפסן את הילדים בלי להסתבך ביותר מדי שקרים. פתאום זה נראה המהלך הטבעי ביותר. חילקנו משימות: הוא דואג לבריכה ולמוסיקה, אני להריון. התחלתי מעקב הריון כפול, רשמי כזה אצל הגניקולוג, ונעים כזה, על הספה בבית, עם ענת. אפילו אלעד נכח באחת הפגישות, שמע את הדופק של אחותו בדופלר ועיניו נצצו. ההמתנה ללידה היתה נעימה, אופטימית, היה למה לחכות. ענת צפתה שלא אמשוך עד סוף שבוע 42 כמו בפעם הקודמת, שהמשקל יהיה נמוך יותר (מ-3.875) ושהלידה תהיה קצרה יותר (מ-12 שעות בחדר לידה).בכל מקרה, לכל המועדים לפורענות (הורים, בעיקר) אנחנו מספרים שאני עומדת ללדת שוב בלניאדו. הבריכה היתה משימה מאתגרת: אזלו הבריכות. איך זה, בחורף?? שאל האיש את היבואן. "אתה לא מאמין", ענה לו היבואן, "יש עכשיו כל מיני משוגעות שיולדות בבית, גמרו את כל הבריכות". בסוף נמצאה איזו בריכה, אמנם קצת גדולה מהמקובל (שני מטר אורך), ומן הסתם קצת יקרה מהמקובל, אבל בלי בריכה אי אפשר. המוסיקה התעכבה. ללידה של אלעד האיש צרב לי שני אוספים: דיסק בנים, שירים נפלאים של זמרים שהוא בחר, ודיסק בנות, שירים נפלאים של זמרות שאני בחרתי. את הדיסק של הבנים שמענו בחדר הלידה, בניגוד לדעת רוב אלה שאמרו – נדמה לך שתצליחי לשמוע את הדיסקים שהכנת בחדר הלידה. לדיסק של הבנות באמת לא הגענו. אחרי הלידה ערכתי אותו מחדש, יעלה עיצבה לו עטיפה, קראתי לו "שירים מהבטן" ובמהלך השנים שמאז נתתי אותו מתנה לכמה חברות יקרות במעגלי הלידה שלהן. המקור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, לא עזרו החיפושים. לקראת הלידה פניתי לכל היולדות לשעבר, כולל אחת שברחה לבוסטון, כדי להשיג את הדיסק ולצרוב אותו מחדש, וראה זה פלא - אף אחת לא מוצאת אותו. המוסיקה התעכבה. אמרתי, טוב, נכין לפחות ערימה של הדיסקים האהובים עלי, שיהיו בסביבה, אותם דיסקים שפעם הכנסתי לאוגדן ירוק לאיזו נסיעה. אבל גם האוגדן הירוק נעלם ואיננו. האיש הציע שיצרוב את השירים שפעם העלה על ה-MP3, אבל גם זה נדחה ונדחה. כעבור שבועות ספורים נוספה דאגה נוספת: העוזרת פרשה, איך לומר, בשיא. איך יולדים בבית בלי עוזרת??? במקביל נערכתי לחופשת הלידה המתקרבת והכנתי חומרים לעבודה מראש. כל מיני חלקי צינורות ופריטי ציוד העיקו עלי גם הם, ומסיבת פורים והכנת תחפושות.... בשבוע 39 יצאתי למסע האחרון ביער. בדיוק במקום בו בחרתי שנתמקם מצאנו פרפר שכנפו שבורה. בשלב הזה, שבו אני אמורה להתעופף, קלה כפרפר, משהו מקרקע אותי לאדמה. בו במקום ערכנו רשימה של כל מה שמעיק ומטריד, ובראשה, כמובן, העוזרת. כשנכנסתי בחזרה לאוטו והפעלתי את טלפון הנייד, חיכתה לי הודעה ובה טלפון של עוזרת. חזרתי הביתה וביטלתי את כל פגישות העבודה שלי לשבוע 40 ואילך. השלמתי את החפיפה עם המחליפה שלי, והשלמתי עם העובדה שיש לי מחליפה. התל"מ – השניים באפריל - התקרב והלך. הודעתי לכולם שאין לי שום כוונה ללדת לפני אפריל, משיקולי ביטוח לאומי, ושגם בתל"מ היא לא תגיע, תשאיר לאמא את יום ההולדת שלה, ותבחר יום הולדת אחר. שבוע לפני התל"מ התברכנו בסופשבוע נטול ילדים, ועשינו חזרה גנרלית: חיברנו את הצינור, ניפחנו קצת את הבריכה (לא לגמרי, בכל זאת תופסת חצי סלון והילדים צריכים לחזור הביתה). זה היה הזמן לארגן גם את המוסיקה, אלא שבמהלך הנסיון להעתיק אותו לדיסק, הצליח זוגי למחוק את כל השירים שעל ה-MP3. כשזחל אל מאחורי המחשב כדי למצוא את החלק שצריך לקלל, מצא דווקא את האוגדן הירוק... ההכנות בעיצומן. מתאמנת באפי נו, בהמלצת ענת נוכח התפרים בלידה הקודמת, ושוב מגיעה לקוטר מאכזב של ששה סנטימטר ונתקעת. מכבסת בגדים זעירים של תינוקות, מגבות. קניתי לי חלוק מגבת לבן ורך. יש משהו כל כך נעים בלחכות ללידת בית. כשחושבים על איך זה יתחיל, לא צריך לחשוב על מה מתוך הדברים שצריכים להיות בתיק יישכח בבית, על הצירים תוך כדי נסיעה, על הפקקים, על מיון יולדות ואלפי טפסים, על חדר לידה שיתפנה, על זרים בחדר ההמתנה, על אורות ניאון, על המולת בית חולים. חושבים: כשזה יתחיל, ואני אדע שהגיע הזמן, אני אדליק את הדוד, ואסדר קצת את הבית. אחר כך, כשיתקדם, ננפח את הבריכה. אחר כך אתקשר למירי, אחר כך אתקשר לענת, והן יבואו לעזור לי ללדת. ממש ברגע האחרון, בעקבות ראיון שערכתי עם עדי חברתי,נזכרתי בעוד הבטחה שהבטחתי לעצמי: דמיון מודרך. לא יודעת למה נתקעתי בלידה הקודמת, אבל ביקשתי כלים עדי להמנע מכך, כדי להתמודד בלידה הנוכחית. בהמלצת עדי, שאמרה שאפילו שתי פגישות יכולות להועיל, קבעתי פגישה עם מנחת דמיון מודרך קל"ב לשבוע ההוא שפיניתי לי, אבל כשחניתי ליד ביתה היא התקשרה, כולה התנצלויות: משום מה לא היתה רשומה ביומנה פגישה אחרת שנקבעה זה מכבר. דחינו לשבוע הבא, לשניים באפריל... הלידה כמה ימים לפני התל"מ התחיל שיעול טורדני ומעצבן. יום לפני היומולדת, השתעלתי החוצה את הפקק הרירי, אבל עדיין עמדתי באופטימיותי. למעשה, כבר הודעתי לקטנה מתי הכי נוח: היומולדת שלי יצא ביום רביעי, מיום חמישי ואילך היא מוזמנת (עדיפות ליום שישי לפנות בוקר, משום מה היה לי ברור שאלד בלילה, וככה גם ייצא תאריך זוגי ויפה): אלעד אצל אבא שלי בחמישי (ואצל ההורים של זוגי בשישי, אם יהיה צורך) כך שלא נצטרך למצוא סידור ולשקר לאף אחד, למירי יש סופשבוע נטול ילדים, לענת לא יהיו פקקים בדרך. בבוקר יום הולדתי מימשתי את מפגש הדמיון המודרך, שהיה למעשה הרפיה עמוקה ומבורכת. אפילו השיעול נעלם ואיננו במהלך ההרפיה. בסופה ביקשתי בכל זאת, כלי מעשי לרגע האמת. אהובה המנחה שיתפה אותי במה שעזר לה בלידות שלה: עם כל ציר, אמרה, דמייני את התינוקת נדחפת הלאה, למטה, החוצה. כל ציר מקדם אותה עוד. בערב חגגתי בבית עם כמה חברים קרובים. לאבא שלי הבטחתי שנחגוג עם המשפחה בשבת, נזמין מקום באיזו מסעדה. בתוך תוכי חשבתי: או שלא... בחמישי בערב היו קצת צירים, אבל עברו כלעומת שבאו (בעזרתה האדיבה של חצי כוס יין ששתיתי בעצתה של ענת). בשישי בצהרים, עדיין בצירים, נפגשתי עם אפרת חברתי בבית הקפה הקבוע שלנו. אפרת הכינה לנו צידה ללידה: כלי טאפרוור ובהם לבנה, פלפלים קלויים, סלט שומר ועוגיות טחינה ואגוזים. סימסתי לאיש שיקנה לחם אגוזים וצימוקים. בדרך חזרה הביתה עברתי בחנות הפרחים החביבה עלי בגבעתיים. סיפרתי להם שהיה לי יום הולדת ותכף יש לי עוד אחד (אפילו סיפרתי להם שאני עומדת ללדת בבית), והם הסכימו למכור לי זר ורוד מקסים שעמד שם וחיכה לי, למרות שחיכה למישהו אחר, וליוו אותי באיחולי הצלחה נרגשים. הצירים הלכו והתגברו. בחמש אחר הצהרים שלחתי את הבנים, מוקדם מהרגיל, לסבא וסבתא, עם הנחיות להשאיר את הילדים לישון שם (יצא ממש מוצלח, כי גם בני הדודים שלהם היו שם, והשמחה היתה רבה) ונשארתי לבדי עם הכאב הנעים. חיפשתי בין הדיסקים שלי אחר מוסיקה נעימה להעביר איתה את הזמן, ופתאום ראיתי אותו: הדיסק שלי, הנעלם, חזר בדיוק בזמן ללידה. קראתי את הברכות המרגשות שכתבו לי חברותי בשני מעגלי הלידה שערכו לי, סידרתי קצת את הבית, ישבתי לי בבית שלי, עם הפרחים שלי, פיזרתי בסלון את המתנות שקיבלתי במעגלי הלידה, פלקט ענק עם צילומים באדום וכתום שצילמה מהבטן איריס גוב האהובה. המתנתי, באחר צהרים שקט ואביבי של יום שישי, מדווחת רק לענת ולמירי ולעוד כמה חברות קרובות. כשזה יהיה זה, ענת אמרה, את תדעי. לקראת עשר דיווחתי שפסקו הצירים, ולירוני הסבירה לי שהם לא פסקו, הם בהפסקה, נותנים לי את הזמן לנוח, לישון ולהתחזק. אל תחכי להם, היא אמרה, הם יבואו. שמעתי בקולה, וכשזוגי הגיע נטול ילדים, נכנסנו למיטה, וגם הלכנו לישון בסוף... ואכן, בבוקר הם הגיעו. בחמש וחצי התעוררתי עם צירים לא סדירים אבל כואבים בהחלט. הדלקתי את הדוד, שאמור היה לעמוד במשימה הבלתי אפשרית של מילוי 800 ליטרים מים, קיפצתי קצת על הכדור, נענעתי את האגן בכל ציר וחייכתי לעצמי ואליה. זה עומד לקרות. זוגי ונסע לפזר את הגדול לאמא שלו. שריינתי מקום אצל חברה בשביל הקטן שתכף יהיה גדול גם הוא, אבל האיש הודיע שהוא בחר להשאר אצל סבאסבתא עם בני הדודים. בשירותים התגלה דם בתחתונים. התחלתי לנפח את הבריכה. התקשרתי למירי ולענת, ושתיהן אמרו שיבואו, מירי אולי כדי להסדיר את הצירים, ענת כדי לבדוק את פשר הדימום. הן הגיעו ביחד, והצירים, שכבר נראו כאילו תופסים כיוון, שבו ונחלשו. "את לגמרי לא בלידה", פסקה ענת, "זה יכול לקחת אפילו עוד שבוע", והמליצה לשחרר את ההחלטה ללדת בסופהשבוע הזה. מירי אמרה, שכיון שכבר הגיעה, תנצל את ההזדמנות לעשות לי נעים. בינתיים הגיע האיש, שוב נטול ילדים, והתבשר שיש לו עוד שבת זוגית לנצל לפני התרחבות המשפחה. "אולי נלך לסרט", אמרתי, והתיישבתי כדי לקבל ממירי את מה שהיא יודעת כל כך טוב לתת. כשמירי הלכה, בערך ב-12:30, כבר ידעתי שלסרט לא אוכל ללכת, הצירים כאבו מדי, אבל החלטתי באמת לשחרר, וליהנות מהשבת. בדיעבד התברר שמירי לחצה על כמה נקודות, שאם זה הדבר האמיתי יקדמוהו, ואם לא, לא. בדיעבד התברר גם שזה הדבר האמיתי. הצירים התפתחו במהירות, כואבים יותר, ארוכים יותר וצפופים יותר, ובשעה שתיים כבר הזעקתי אותה חזרה, מסמסת לענת על ההתפתחות. מירי מגיעה וניגשת למלאכה, שכוללת לחיצות אבל גם המון תמיכה בכל ציר כואב, ואלה מגיעים בגלים. אני מוצאת את המנורה העומדת שלי, שתכננתי בעצמי וידעתי שהיא יציבה להפליא, כדי להתלות עליה ולנענע את האגן. מירי מלמדת אותי לנשוף סססססססס ארוך לתוך הציר, מה שמאפשר להתמקד בכאב התמקדות כירורגית ממש, שהקלה מאוד. כשענת מתקשרת מירי עונה לה, ואומרת שבהחלט נראה שאני בלידה. ענת מאשרת למלא את הבריכה, אבל מזהירה לא להכנס למים עד שתגיע. הצירים ארוכים, צפופים וכו-א-בים... בחמש ענת מגיעה, בודקת פתיחה – 3.5 ס"מ – ומאשרת לקפוץ למים. פוווווווווו.... איזו הקלה. המים, חמימים ונעימים, לוקחים את הכאב, ומפזרים אותו לגלים טובים. הצירים מתרחקים זה מזה, ובמקביל מתארכים ומתעצמים. בין לבין אני שוחה בבריכה, רגועה, נינוחה, מפטפטת עם מירי וענת, ברקע מוסיקה נעימה לי כל כך, מדי פעם שותה מים או נוגסת בעוגיית טחינה. האישלי קורא ספר בחדר השינה, אחרי שמתברר שאלעד רוצה להשאר לילה נוסף אצל סבאסבתא. הוא מגיע מדי פעם להחליף דיסק או לעזור לשפוך סיר עם מים חמים לתוך הבריכה, וחוזר לחדר. בערך בעשר וחצי כשחברה מתקשרת הוא מעדכן אותה ש"עוד לא נורא כואב לה...". בחוץ שקט של שבת. אור של בין ערביים מחלף באור נרות. עם כל ציר אני מתרוממת על ברך וכף רגל, נוהמת, מדמיינת את התינוקת שלי יורדת למטה, החוצה. מישהי מעסה את הגב התחתון, מישהי מביאה כוס מים, מישהי מעמידה עוד סיר על הגז, מישהי מכינה תה, מישהי אוכלת סלט שומר... שלוש נשים במין ריקוד מתוזמן היטב, נעים כל כך, נכון כל כך, עונג שבת. אני רוצה כבר ללדת שוב. אחרי כל ציר ענת בודקת דופק. התינוקת מפליאה לעשות. מדי כמה זמן היא בודקת פתיחה, ובכל פעם מופתעת מחדש: ההתקדמות איטית ממה שנראה, עוד סנטימטר ועוד סנטימטר, היא מעודדת אבל ממליצה להחליף תנוחה. בשלב כלשהו בא לי ללכת למקלחת. אני נכנסת למקלחת, הדוד שהנחנו לנפשו בשלב הסירים מספק מים חמים חמים על הבטן. אני שרה לי בין הצירים ונוהמת בתוכם. ענת או מירי באות מדי פעם לבדוק שהכל בסדר. הכל נפלא. כמה זמן הייתי שם אינני יודעת. כשאני חוזרת לבריכה יש עוד התקדמות, אבל קטנה, עוד לא פתיחה מלאה, רק כמעט. ענת מדברת על לצאת מהבריכה. אני לא מסוגלת להעלות זאת על דעתי. הצירים בחוץ , נגיד כשיצאתי לעשות פיפי (למרות שענת אמרה שאפשר בבריכה...), קשים וכואבים. החלום שלי ללדת במים הולך ונגוז. ענת אומרת שנוכח ההתקדמות האיטית לא נוכל לשלוט בטמפרטורה של המים, ושלא תוכל למנוע ממני להיקרע במים, בגלל הצלקת מהלידה הקודמת. אני מפחדת מהכאב בחוץ, מבקשת שוב ללכת למקלחת. ענת מהססת ומסכימה, אומרת לי לקרוא לה כשארגיש לחץ בטוסיק. כואב, נורא כואב, אני נכנסת למקלחת ונושמת לרווחה. אני לא רוצה לצאת, אבל מתחיל לחץ בטוסיק. אני קוראת, הן באות ועוזרות לי להגיע לסלון, הבריכה מחוץ לתחום, ענת ממקמת אותי על מין שרפרף מיוחד, בכריעה. כואב נורא. אני מפחדת, אני לא מסוגלת. ענת שואלת אם אני רוצה לבית חולים, היא צוחקת? האיש שלי בינתיים התמקם בסלון, פנים למחשב, הוא על המוסיקה. מתישהו בהמשך הוא שם את Anthem של סגול כהה, ואני בדמעות מודה לו, הוא שם אותו שוב. ענת בודקת, פתיחה מלאה, אבל חצי צוואר לא מופשל לגמרי, תקוע שם. ענת מורה לי לשכב על הצד. כואב נורא, כואב נורא. אני צורחת, צרחות גדולות ועמוקות מהבטן ענת ואומרת ללחוץ. אני לוחצת אבל הצירים שוב קצרים מדי! עם כל ציר אני צורחת, צרחות איומות (השכנים, כך התברר אחר כך, היו בסין. רק שם לא שמעו אותי), וממשיכה לשאוג גם אחרי שהוא נגמר, ממשיכה ללחוץ אותה החוצה. ענת מעודדת אותי, אני חושבת, לא שומעת כלום חוץ מהצרחות האיומות האלה, זה כל כך כל כך כל כך כואב! "היא נכנסת חזרה פנימה!" אני צורחת בסוף ציר קצר מדי. "זה נדמה לך, היא תכף בחוץ!" ענת אומרת, ואני לא כל כך מאמינה לה. זה נמשך נצח, ואולי פחות משעה, אני לוחצת וצורחת. ובסוף הכאב הנורא מתארך והופך רצוף ומשהו גדול מאוד עובר דרך ארוכה מאוד ויוצא ממני החוצה, ואני בוכה וכבר מאושרת וענת שמה אותה עלינו וכבר אומרת שהיא יפהפיה והאיש כבר לידנו ונדמה לי שגם מירי בוכה ואני מחזיקה את התינוקת שלי והיא כל כך קטנה ואהובה, ואחרי שמנתקים את חבל הטבור היא מתחילה לינוק. היא נולדה בשעה 00:22, ב-6.4.08, ואני חושבת אחר כך שלקחה עד הסוף את הבקשה שלי עם מספרים זוגיים, ולי זה עלה בעוד עשרים ושתים דקות כואבות... אחרי שהשיליה יוצאת במלואה ומונחת בתוך קערת מטבח, אני לובשת את החלוק הלבן שלי (כתמים) ומתיישבת על הספה הבהירה (כתמים), מאושרת כל כך. ברקע מתנגן שיר סיום Such a perfect day, I'm glad I spent it with you… אני שולחת סמס לאבא שלי, ואחרי כמה דקות מחליטה להתקשר, מקסימום אעיר אותו. הוא עונה, היה שקוע בסרט ובכלל לא שמע את צליל הסמס. מזל טוב, אני אומרת לו, יש לך נכדה חדשה. מתי נסעתם? הוא שואל, הבייביסיטר שהיה בסטנד ביי. לא נסענו, אני אומרת לו, ילדתי בבית. הוא שותק לרגע ואומר: אני בא. באחת ומשהו הוא מגיע, כולו מרוגש, שומע את הסיפור המקוצר ומודה לנו על שלא סיפרנו קודם. אבל את הנכדה שלו לא היה זוכה בשומצב אחר להחזיק באחת וחצי בלילה... ענת מוודאת שהתינוקת יונקת טוב, מנקה מסביב ומתחילה לארוז. מירי הולכת, תכף צריכה לקום לעבודה. אני יושבת על הספה עם התינוקת, שמסתכלת בעניין רב בתמונה הגדולה שעל הקיר, שעד היום אהובה עליה במיוחד, היא מסוגלת לבהות בה שעות. ענת מקבלת טלפון: לידה נוספת מתחילה לה.... בשתיים וחצי אני נורא רעבה, אוכלת לחם אגוזים וצימוקים עם לבנה ופלפלים קלויים, והולכת לישון במיטה שלי, עם ריח של שום ועם תינוקת חדשה. *** עוד מחשבות: * אני רוצה להסתובב בעולם ולצעוק שככה צריך ללדת. שאפשר וצריך אחרת. הלוואי שיכולתי לעשות את זה שוב (והפעם לשדרג וגם ללדת במים...). מי ששומע שילדתי בבית אומר לי: "איזו אמיצה", ואני חושבת כמה אומץ צריך כדי ללכת ללדת בבית חולים זר ומנוכר, ללכת אל הלא נודע. הלידה שלנו צריכה להיות *שלנו*,צריכה להיות *בשבילנו*, כשאנחנו במרכז וסביבנו נשים תומכות. אני שמחה שהבת שלי נולדה כך. * "את יולדת כמו שאת חיה", מתברר, הוא שיבוש של המשפט המקורי. תודה לעדי חברתי שהעמידה אותי על טעותי וגילתה את אוזני; המשפט הנכון, המקורי, הוא – אשה יולדת תוך כדי שהיא חיה. אני שמחה שהבת שלי נולדה כך. * לפני הלידה, בתכתובת מיילים, איחלה לי רותי ק.ה. מכל הלב לידה טובה ואנאסיסטד. כשחשבתי על זה אחר כך, מאוד אהבתי להיות אסיסטד, נתמכת בידי שתי נשים מכילות שהיו שם בשבילי בכזו שלמות, ונעזרת במעגלים נוספים, הולכים ומתרחבים של נשים, לאורך כך הדרך, כאורח חיים כבר. זה בכלל לא טריוויאלי בשבילי להיות אסיסטד, לבקש מים או עוגיה, למסור את עצמי עד תום בידי אחרים, להאמין כל כך, לסמוך כל כך, לאפשר. אני שמחה שהבת שלי נולדה כך. אלה רק חלק מהדברים שגיליתי בלידה הזו, דברים שמצטרפים להמון דברים שגיליתי בהריון הזה, ובוודאי להמון דברים שעוד אגלה, וזו אחת הסיבות שגלי נקראת גלי (ותודה להללי (-:...). גלי היא תינוקת יפהפיה, דומה כמו שתי טיפות מים לאחיה, נעימה וחקרנית לא קטנה בעצמה, אבל כשמשהו מפריע לה היא צורחת: צרחות חזקות ומדוייקות, שמזכירות לי את הצרחות ההן, הצלילים הראשונים ששמעו אזניה... *** אני אסירת תודה לענת, מיילדת חכמה ומופלאה, ולמירי שלי האהובה כל כך, הטובה כל כך, שהיו שם בשבילי כצוות מיומן, שאפשר לי את לידת החלומות שלי. אני אסירת תודה לאישי, שעשה בדיוק מה שצריך, ושמכיר אותי כל כך. לאפרת חברתי, שהיתה שם בשבילי מהרגע הראשון ועד הביס האחרון וגם אחר כך, ולכל החברות שלי, המעגל העצום של החברות שלי, שבלעדיהן לא הייתי בכלל מי שאני היום. אני מודה במיוחד לבורא עולם ששמר עלינו בלידה הזו, ולגלי, שבחרה בי כאמא שלה. ענת תוכן ההודעה: תגובות נוספות 29/5/2008  6:41 אה, וזהירות, זה נורא ארוך. סימנתי שם איפה מתחילה הלידה עצמה, למי שרוצה לקצר... (ל"ת) - annat 29/5/2008  8:35 איזה יופי, ענת! - 4 ב-3 29/5/2008  8:49 עננתי - רונה 29/5/2008  9:18 מזל טוב - אני עם דמעות - אמא של איתמר ורוני 29/5/2008  9:24 וואו - סמדר 29/5/2008  9:37 את מדהימה - שירי 29/5/2008  9:53 ענת נפלאה, כולי בוכיה פה עכשיו - מאמוש 29/5/2008  10:24 ענת.. - הללי 29/5/2008  11:11 לעננת - אמא של פיצי 29/5/2008  11:29 קודם, מזל טוב! לקרוא מרחוק ולהרגיש ממש קרוב, וואוו!!! (ל"ת) - פלוניתה 29/5/2008  11:36 עננת - ריש 29/5/2008  12:6 מזל טוב!! לא ידעתי שאפשר לכתוב כל כך הרבה :-) (ל"ת) - דפלול 29/5/2008  13:11 אין לי מילים מעוצמת ההתרגשות שאני חשה... - ג'ול 29/5/2008  13:54 ו ו א ו ! !(באותיות גדולות מודגשות,של שבת) - יפיופית 29/5/2008  14:46 מרגש כלכך, פשוט מושלם. ונדמה לי, רק נדמה לי, שעלינו פה על סטארט אפ? "די ג'יי לידות"? :) (ל"ת) - נלי 29/5/2008  17:26 read it just now... - daflul 29/5/2008  18:22 שם מקסים, גלי. לידה מיוחדת לאישה מיוחדת. - טלי תקומי 29/5/2008  22:11 כמה יפה. כמה יפה הסיפור, והכתיבה - עופרי 30/5/2008  7:42 תודה יקירותי - annat 30/5/2008  14:41 איזה נחת (אייקון של חיבוק ונשיקה) - אורנית 15/6/2008  0:15 איזה יופי, עננת, רק עכשיו קראתי. המון מזל טוב. ובאמת אין כמו לידת בית. (ל"ת) - ענבר

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש