אני תמיד עוזרת לה במידת האפשר.היא אם חד הורית,הבנים שלנו חברים,ואפשר לומר שגם אנחנו ידידות .הפרש הגילאים בינינו 10 שנים,אבל זה לא הנושא.
הבן שלה ילד נבון,חמוד אינטיליגנטי.אבל המון פעמים הוא מדבר בקול רם היסטרי,ומתווכח בקולניות.וזה נורא לא נעים לי.הבן שלי בן 5 והבן שלה בן 6,אני מחבבת את הילד .הבית שלנו תמיד שוקק ילדים.אבל לפעמים קשה לי לשמוע את הוכחנות.זה סוג של הצקה.הוא יכול לצעוק לא..אבל זה לא ככה...וכאילו לבכות וזה לא נפסק.ולפעמים בצעקות.ולפעמים אני חושבת שגם לבן שלי זה מפריע ולפעמים הוא גם אומר את זה.
קצת לא נעים לי שסירבתי לה ,זה היה חשוב לה.מצד שני תמיד במצבים אחרים אני עוזרת לה ,אבל לא אמרתי את האמת.אמרתי שאני מסיימת מאוחר קצת לעבוד.וזה לא נכון פשוט אני עייפה,רוצה אינטימיות היום עם הילדים,ולא דווקא כל פעם חברים.פשוט אני רוצה שגם הילדים ינוחו קצת מהמירוץ חברים,גינה,ימי הולדת.זמן של שקט ולא של צעקות.אני גם יודעת שפעם הבאה כשהיא תבקש אני אעזור לה.אבל אני לא מרגישה נוח שלא אמרתי את האמת.יש לי נטייה כזאת להגיד מעין שקרים.כאילו שלא יאוהבו אותי עם אני אסרב.
אני אשמח לשמוע מה דעתכן?
|
תוכן ההודעה:
|
