סוף שבוע 41, יום שישי אחר הצהרים, אצל ההורים שלי. גיא שולח אותי לעלות לנוח. אני מתחילה את המנוחה מהעולם בעמידה על ארבע, הבילוי התלת יומי שלי מזה כמה שבועות, שנעשה בתקווה לסובב את העוברית שלי ממצב של עורף אל הגב שלי (POSTERIOR) למצב הרגיל, עורף אל העולם. מצפה לי חצי שעה כזו, ובמהלכה נדמה לי שאני מרגישה משהו. הכאבים בגב שונים מתמיד, כי הם מתגברים ונחלשים, כמו גל. אני מתחילה לתזמן, נכנסת למיטה ומנסה לעקוב. נדמה לי שיש משהו כל רבע שעה, או 12 דקות. אני מבינה שהלידה קרובה, ובמקום לפחד, מרגישה שהכל ברור. אני "במשימה". יש מה לעשות. לתזמן. לחזור הביתה. להחליט אם להשאיר את יואבי אצל ההורים שלי, או, כמתוכנן, לשלוח אותו אל ההורים של גיא.
מצטרפים אליי אמא שלי, גיא ויואבי (בן שנתיים ושמונה). הם מוצאים אותי עם שעון קטן במיטה, שואלים מה זה, ולא מבינים. אני לא מספרת כלום, מחשש לאזעקת שווא (בתחילת שבוע 36 הודעתי לכולם, כולל החמות, שאני מרגישה שאני תכף יולדת. אז החלטתי להשאר שקטה עד שאהיה בטוחה...). חוצמזה אני רוצה שלא יבלבלו אותי. להיות עם עצמי עוד קצת. אני משחקת עם יואבי במבוך, סצינה נחמדה של כולנו יחד במיטה, בין המשחקים. אחר כך מתחילה לעשות קולות של "הביתה", עדיין לא משתפת את גיא בהתלבטות אם להשאיר את יואבי שם. מחליטה לבד שחוזרים הביתה כולם.
עברה כשעה, אולי. לוח הזמנים לא ברור לי. הגענו הביתה, ודי מהר הצלחתי להגיד לגיא שכנראה שיש משהו. הוא נכנס להילוך מהיר, וזה ההילוך שבו כל הלידה מתרחשת. הכל דוהר, ואני בתוך זה, כמו בחלום, בזמן משלי. גיא מתחיל לשטוף כלים, חושב איתי איך ומה צריך לעשות, אבל אני כבר מנותקת, לא מצליחה לעקוב אחרי המשפטים.
אני מכינה ליואבי ארוחת ערב, שמה לו מוזיקה, מנסה לתזמן את הצירים כדי להודיע לאילנה משהו מובן, אבל הפעילות עם יואבי מטשטשת את הכאב הקל ממילא, והרישום מסתבך לי. עדיין כל רבע שעה, מדי פעם צירון באמצע, כלומר כל שבע דקות. מתקשרת לאילנה, היא תחזור אליי בעוד שעה לראות מה קורה.
אני מתכננת להתחבר לטנס, כדי שיספיק להשפיע, ולהתקלח, כדי להיות נקייה לכבוד הארוע... את המקלחת הארוכה, זו שתקל על הכאבים, אני מתכננת לשמור לשלב קשה יותר, פתיחה של חמישה ס"מ לפחות, בעצתה של אילנה.
בינתיים אנחנו אומרים ליואבי שהתינוקת רוצה לצאת, והוא נוסע לסבים, תסריט שחזרנו ושיננו, אבל עכשיו הוא לא רוצה. חשוב לי שהוא לא יעזוב לא מרוצה, אבל הטנס.... וכך אנחנו נכנסים שלושתנו, הפעם אל המיטה בבית שלנו, יואבי וגיא מחברים לי לגב את הטנס (אני מסבירה ליואבי שזה עושה לי מסז' נעים). ואז, רגועה יותר, אני מסבירה לו יחד עם גיא שכשהוא יחזור תחכה לו התינוקת, שהוא מצפה לה בכזו התרגשות כל כך הרבה זמן.
הוא פתאום שמח, קם, עוזר לגיא להכין את התיק, הוא רוצה את העוגיות החדשות שלו, ואת הכדור החדש, שמחר, לפני שיחזור לראות את התינוקת, עוד יספיק לנסוע עם הסבא למלא בו אוויר בתחנת דלק. סבא הגיע וכמתוכנן לא עלה, אלא פגש את גיא ויואבי בחנייה. יואבי נפרד ממני בקלות.
שוב חזרתי לתנוחת "על ארבע", הפעם ל-45 דקות, כי קראתי ואישרתי עם אילנה, שכדאי בתחילת הלידה לנסות שוב לסובב את העוברית (שאולי בכלל לא הייתה הפוכה). עכשיו גיא, אחרי שכבר גמר לשטוף כלים ולסדר את הבית (כי למי יהיה זמן אחר כך), מתחיל לנסות להרכיב את בריכת הלידה שהשכרנו. אני על ארבע על השטיח בסלון, רואה חלקי פעולה שלו, כל מיני מוטות שלא מתחברים לו, שומעת אותו מודיע שאין זמן, ומנסה לרשום את זמני הצירים. בתחילת כל ציר אני עומדת בפני משימה מבלבלת של רישום הזמן, כולל שניות, והמחוגים קופצים לי מול העיניים, לחיצה על כפתור במכשיר הטנס ששולח זרם חזק יותר ורציף, ותחילת נשימה... הידיים מסתבכות לי בין הרישום ללחיצה, ובסוף כל ציר- שוב הכל, הפוך... כל הפעילות הזו מעבירה את הזמן, ובין ציר לציר אני מדברת שוב עם אילנה, שמודיעה שהיא יוצאת לדרך, שומעת שהצירים מצטופפים לכל ארבע דקות, נדמה לי, ואומרת - מוזר.
אני בינתיים מתחילה לפתח תסריט של לידת POSTERIOR קשה וארוכה (מה שלא צריך להיות! קראתי על מישהי שבלידתה הרביעית החליטה ללדת בבית לבד, בלי מיילדת אפילו, בארה"ב, ואל העובדה שהעובר שלה ב-POSTERIOR התייחסה בביטול. ואכן, הלידה שלה הייתה ללא עיכובים. גם אילנה ילדה בבית עוברית שהייתה POSTERIOR, ואפילו פגשתי נשים, כמה ימים לפני הלידה, שסיפרו שגם הן ילדו כך, לידות טובות ורגילות). אבל מה לעשות, אני דואגת, לא מצליחה לגרש את הדאגה הזו, שמלווה אותי עד לציר הלחץ הראשון, רק אז אני מוכנה להאמין שהלידה לא מתעכבת, אלא קרובה. אבל היא כנראה לא גדולה מדי, הדאגה, ולא מצליחה לעצור את הדהרה הזו, הלידה הטובה הזו...
ארבעים וחמש הדקות מתקרבות לסיומן, הצירים הופכים קשים יותר בפוזה הזו, וגיא מצטרף אליי על ארבע לנשימות- באורח פלא זה עוזר. אני מוותרת על כמה דקות וקמה, הצירים פחות קשים עכשיו, מחבקת את גיא בציר, והוא ממשיך לרשום עוד כמה, עד שהוא מודיע שלא צריך לרשום יותר, הלידה מתקדמת, זה ברור... החיבוק עוזר מאוד, ואני גם נזכרת שקראתי בסיפור לידה שגיא מצא באינטרנט, שמישהי גילתה שמבט למעלה גרם לצירים לא לכאוב. אני מביטה למעלה, זה כן כואב, אבל באמת משפר, ומכאן ועד סוף הלידה, שבאותם רגעים אין לי מושג כמה שהיא קרובה, אני מרימה מבט לתקרה בכל ציר. ההקלה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש- כמה צירים פחות כואבים מקודמיהם כשאני מוצאת תנוחה טובה, או משנה שיטת נשימה.
מהר מאוד אני נכנסת למקלחת, מסבירה לעצמי שאילנה תגיע ותמצא פתיחה של 2 ס"מ ותוציא אותי מכאן, מזכירה לעצמי לשמור אותה לחלק הקשה...מי היה מאמין שאני כל כך קרובה... במקלחת מחכה לי טוש קסמים (החלפנו בעצתה של אילנה), זרם חזק של מסז' לגב הכואב, מבט למעלה מגלה כתם קטן ידידותי על התקרה, יד פנוייה למעלה (עוד הקלה), ונשימות, עכשיו אני כבר ב"יונתן הקטן", 2 ס"מ או לא.
גיא ממשיך להתרוצץ, נכנס להציץ לרגע, מסתכל עליי ואומר- "מדהימה שלי", ואוי, כמה שזה עוזר. אני מרגישה סיפוק, כמו חיה- שקטה בין הצירים, רגועה בצורה מפתיעה, נחה כמו שאיימי הבטיחה שאוכל, ומרוכזת.
שומעת את אילנה נכנסת, היא רק מציצה בי בפוזת היד למעלה-ראש למעלה-נשימות ומצטרפת למרוץ: מכינה את מה שהיא צריכה, מוציאה את מה שקנינו מהשקיות, מחברת עירוי אנטיביוטיקה שאני צריכה לקבל מספיק זמן לפני הלידה. גיא, מתנצל, מוציא אותי מהמקלחת. אני מובלת לחדר השינה, המגבת נשארת עליי לכמה שניות ונושרת בציר הבא. הם צפופים מאוד עכשיו, ואני לא מסכימה לשבת בשביל העירוי. בציר אחד ישבתי והוא היה נורא.
אילנה בודקת פתיחה ואומרת שהיא ענקית- 6 או 7 ס"מ, ואני מספיקה להתלונן-"רציתי 8 או 9" אני אומרת, מרגישה כמו ילדה קטנה שמתפנקת, ואילנה אומרת- "אבל זה מתקדם מהר".
היא בודקת לי את הוריד, לא מרוצה, הוא מפותל, אבל אני לא מצטרפת לדאגות שלה- יש לי תכף ציר, היא כבר תסתדר. היא פונה לסדר משהו, מזמזמת לעצמה- אני נרגעת. היא באמת מצליחה, תולה את שקית האינפוזיה על מסמר של תמונה, אני מחוברת.
גיא מתייעץ איתה בקשר לבריכה, הוא חיבר את צינור האמבטיה והתחיל למלא אותה במים חמים. אילנה אומרת שיקח לה זמן להתמלא, ואני מקבלת את הדין. בסוף לא הספקתי להכנס אליה בכלל. אני אלד תוך כמה דקות, אבל כמובן שאין לי מושג שזה המצב. אילנה סוחטת את שקית האינפוזיה, מהר, שהאנטיביוטיקה תספיק להשפיע, וגיא שואל אם לעזור לי במסז'. כן- אני מנסה להסביר לו בדיוק איך ואיפה ללחוץ, מסבירה טוב יותר בהפסקה בין הצירים, אבל בציר הבא אני כבר רוצה משהו אחר לגמרי...
אנחנו עומדים שנינו, בין המיטה לקיר, אני תופסת את החולצה שלו חזק, מנסה להרפות, להצעתו, ומיד חוזרת לתפוס. הוא מציע להביא לי שרפרף, לבדוק מה קורה עם הבריכה, אבל אני מיד מודיעה "אל תלך". הוא מנסה לנשום איתי, אבל אני מסרבת בניפנופי ידיים. כן, זה עזר קודם, אבל עכשיו אני ב"יונתן הקטן" ואין לי זמן להסביר לו...
הצירים עכשיו צפופים נורא. אני מקטרת להם "אני לא יכולה יותר" אחד, סמלי... מודיעה שאני רוצה לנסות "שיטה" חדשה, ומתחילה עם הציר הבא ב"טי-טה, טי-טה", אבל כשגיא מצטרף אני אומרת- "לא רוצה טי-טה", נשמעת לעצמי שוב אותה ילדה מתפנקת...
אחרי הציר הבא אני אומרת לאילנה שאני מרגישה לחץ לכיוון הטוסיק. היא מחייכת. אני, כזכור, עדיין בטוחה שאני עוד "אתקע", ומחכה להכנס לבריכה המתמלאת בסלון ללא משגיח... עכשיו אני לא נושמת יונתן ולא טי-טה, אלא מתחילה לנהום. ציר נוסף, והלחץ נעשה אדיר. אני מדממת והירכיים שלי נצבעות אדום. לרגע אחד אני נאחזת בגיא בכל הכח, שיקח ממני את הכאב, אבל כמו אז, בלידה של יואבי, הטראומטית, רגע לפני האפידורל- הוא לא יכול להתמודד במקומי. הכאב הופך לגדול מדי, אני מאבדת שליטה. אבל הפעם, אני מיד מחזירה את ההתמודדות לעצמי, את האחריות, הכאב הופך לכזה שניתן להתמודד איתו, והחיבוק של גיא פתאום נותן המון כח. הוא יולד איתי ממש.
ציר נוסף והמים פוקעים. איזו הרגשה! עוד אחד או שניים, ופתאום הרגליים מרגישות כמו גומי, אני נשכבת על המיטה, בהתחלה על הצד, גיא ואילנה מתארגנים, ומיד אני עוברת בתלונות רמות לארבע. הנהמה מתגברת, והופכת מעצמה לצרחה אדירה בצירים הבאים, אבל ביניהם שתיקה צייתנית ורגועה.
אני תופסת את גיא בצוואר, מולי, מושכת אותו חזק... אני מרגישה את התינוקת מתקדמת, בציר אחד ממושך היא פשוט נורית החוצה. הראש כמעט בחוץ, אילנה נותנת הוראה "עכשיו לא ללחוץ" ואני מתחילה לנשום, מנסה לעצור את הכוח האדיר הזה, כועסת על אילנה, על ההוראה הזו, יודעת שהיא חוסכת לי קרעים... ואז היא מרשה, והופ, הראש בחוץ. שקט. הראש מכחכח שיעולים קטנים... אילנה מציעה לי לגעת בו, אבל זה רחוק, אני אומרת, אני יודעת שהיא בסדר.
בציר הבא הגוף מחליק החוצה. אני מוכנה לחכות, אחרי הלידה של יואבי חיכיתי חצי שעה עד שקיבלתי אותו, אבל אילנה מיד מעבירה אליי תינוקת פיצפונת, רטובה מוורניקס, בין הרגליים שלי אל הידיים. אני מתיישבת, אילנה וגיא מרפדים את המיטה בסדיניות, התינוקת שלי מחוברת אליי, בידיים שלי. "שלום לך", ו-"אל תשאלי איזה אח מדהים יש לך". עדיין לא הבנתי שאני באמת בלידה- והיא כבר כאן. אני לא מפסיקה למלמל שאני בשוק.
היפיפייה שלי מתחילה לצרוח, עוברות כמה דקות בנסיון להתחבר לציצי, אחר כך גיא חותך את חבל הטבור, אני יולדת את השילייה, מתאהבת ביצור המטריף הזה, ובזמן שגיא יוצא לעשות ספונג'ה (כן, הבריכה הציפה את הסלון...), ואילנה שותה כוס קפה סוף סוף, אני מחזיקה את המתנה שלי ואומרת לה תודה.
|
תוכן ההודעה:
|
