נכנסה אלי בובה לחדר. ילדה בת שנתיים, יפה כבובת חרסינה. שיער בלונדי אסוף בצמותיים שתיים, עיני תכלת גדולות ופעורות. ולחיים ורדרדות. פשוט בובה. ,אין זו הפעם הראשונה, שבובה אילנה נכנסת לחדרי. לצערי, אילנה שברה את שינה בצורה קשה. כבר סיפרתי עליה פעם. ליבם של ההורים של אילנה, לא עומד בצורך לטפל בשן המסכנה. הם מגיעים לביקורת, לקבלת מרשם לאנטיביוטיקה, בשל הזיהום שנוצר, אבל לטיפול שורש, לא הגיעו.
אמא ואבא עזרו אומץ אחרי מספר חודשים. אבא נשלח לבדו למערכה, ללוות את אילנה לטיפול. אינני יודעת מי היה עצוב ומתוח יותר: אילנה הקטנטנה, או אביה.
הבטחתי לאבא, שהטיפול יהיה די זריז, אין צורך באילחוש (השן מתה), ואני אהיה זהירה מאד. איך אפשר לא להזהר, שמטפלים בחרסינה מעודנת כזו? העזתי להתנבא, שאילנה תצעק בטיפול, ולא מכאב.
אילנה הושבה על הכיסא ופרצה בצעקות כצפוי. בלי שהתחלתי בכלל בטיפול. אבא בחן את ידי בריכוז רב. אילנה המשיכה לצעוק, אבל אבא נרגע לאט לאט. הוא פשוט נוכח, כי הצעקות לא היו קשורות לטיפול בכלל. לצערי, ההמתנה הארוכה להחלטה לטפל, גרמה לדלקת להיות אימתנית. דימום רציני, חשד לתחילת ספיגת שורש.סיכויי ההצלחה בטיפול, פחתו.
תוך פחות מעשר דקות, נצבה אילנה על הריצפה, בעודה בוחרת מתנה. בשינה תרופה וסתימה זמנית. אבא התחיל לנשום וחזר לו הצבע. בעוד כחודש יחזרו. אני מקווה שהפעם יחששו פחות, ואולי נצליח להציל את השן, ולהחזיר ליפה הזו את החיוך המושלם שהיה.
|
תוכן ההודעה:
|
