הבטחתי לספר אז הנה אני מוצאת רגע זמן למשהו שמתבשל בי כבר שלושה שבועות ואני עדיין נפעמת כשנאי חושבת על זה.
הלידה הראשונה אם לקרוא לך בכלל כך היתה לפני בדיוק 5 שנים. קצת צעירה משהו כמו 26 וחצי, מאד לא בשלה, רוצה את הילד אבל לא את ההריון היסטרית מכל דבר, מתעסקת עם ההריון בטירוף בכל רגע נתון מחכה לכל תסמין מרגישה בקיצור חולה. בוכה המון ומשתגעת בשקט בשקט. אנחנו עושים קורס הכנה של קופת חולים, המדריכה והנשימות נראות לנו דביליות,שום דבר לא ממש מכין למה שבאמת יקרה. בסוף שבוע 42 ירידת מים, היסטריים אנחנו פועלים לפי עצת חדר מיון נשים שאומר לנו להגיע בדחיפות, בקושי התקלחתי לפני כן. עוברים את הבקו"ם (ככה ראובן קורא לזה) בדיוק כמו בספר של ד"ר בר, בלי התחשבות, חוקן, עוקפים את כולם כי יש לי ירידת מים, שזה על פי בית החולים שם אותי בעמדת סיכון משהו משהו..ואז בדיקה וכלום/נאדה/גורנישט הרופא אומר אם להיות אופטימיים אז יש לך פתיחה 1 אם להיות ריאליים אז אפס. הצוואר סגור לחלוטין. ואז הוא שואל אם אני רוצה להמתין לצירים במחלקת נשים או זירוז. ובידוק לרגע הזה לא הכינו אותנו לא מסביר מה הסיכונים ומהם השיקולים, ככה בדקה החלטתי את טעות חיי, זירוז כאן ועכשיו, מה שסוף שבוע 42 עושה לשכל. מתמקמים בחדר, מפוחדים מכל מיילדת שנכנסת,מתחברים לאפידורל ולמוניטור נשכבת על המיטה וזהו לא יורדת ממנה 29 שעות של סיוט. מה היה שם רק אלוהים, הזכרון המבולבל שלי והשלמות של בעלי שזוכר קצת, האפידורל הרדים לי רק את חלק הגוף העליון שמשש השתתק לי, כל ציר הורגש לי בצוואר
קראתי לזה ציר צוואר. התחלפו לי שלוש מיילדות ובכל אחת תליתי את כל יהבי אבל זה לא היה ממש זה. כל שניה רציתי שיבדקו לי פתיחה וזה כאב תופת ולא התקדם. הפטוצין עשה לי צירים משוגעים והאפידורל כאמור לא עזר. שינוי במיקום של המחט לא עזר והוצאנו את האפידורל, ולאחר שכבר הייתי מעולפת אחרי 17 שעות של צירים סוחטים, קבלתי טשטוש וישנתי קצת. לא הרשו לראובן לתת לי מים והוא הסכים עם האיסור והפה שלי הפך לאדמה חרבה. בעקרון הזכרון הכי חזק שלי מהדבר הזה שקוראים לו לידת בתי הבכורה הוא הפה הנדבק שלי וטירוף החושים. כל מה שקרה לי שם לא היה בשליטתי, לא המתמחים שנכנסו לא המיילדת שהפשילה שרוולים ולא זו שכבר עשתה חישובי קיצין כי רצתה ללכת הביתה בגמר משמרת. התלות הנרואה, התחושה שאף אחד לא ממש מבין אותי אפילו לא בעלי ואמא שלי שבצעד נדיר הורשתה להיות איתי ביחד עמו.
מרוב טירוף לא הוצאנו את כדורי הטניס לא את הסוכריות, נראה שגם בעלי טושטש יחד עמי.
בסוף החוויה הנעימה ביותר ואני לא צוחקת היתה צירי הלחץ. שם דווקא ידעתי מה רוצים ממני, המטרה היתה ברורה והכאב תודה לאל היתה פחות נורא מצירים רגילים. ילדתי את יובל וכמיטב המסורת של המדוכאות סירבתי לשים אותה על בטני ורופאה מטומטמת בשם ד"ר נחום צעקה עלי: "מה קרה לך, זו הבת שלך, שימי אותה עליך, תגיד לה משהו" היא אמרה לבעלי ההמום.
אחר כך הם הלכו לקחו את יובל ואני נשארתי להתאושש בחדר הלידה, שוכבת כמו לאחר מלחמה, לא מחוברת לכלום אפילו לא לכאב שלי, ומרים המיילדת מביאה לי תה, שהיה הדבר הכי טעים בעולם פתאום.
אחר כך כמובן הבכי, ההלם ועוד שבועות רבים של בכי ולימוד ובסוף גם נחת..
אי אפשר להבין את סיפור הלידה השני בלי להבין את הראשון. חיכיתי חמש שנים ושוב הרינו, והפעם היתה בי כזו תחושה שאני חייבת אחרת. אבל איך לא ידענו?. הכל הלך בהדרגה. קודם הגענו לסמקנה שנטפס לסוף העולם אם צריך כדי שיהיה אחרת. אפילו אמא שלי אמרה שהיא תממן רופא פרטי העיקר שלא יקרה לי מה שכבר קרה. אבל לא הייתי בטוחה דווקא רופא פרטי זה העניין. זהו שלא ידעתי מה אנחנו צריכים לעשות בדיוק כדי שיהיה אחרת.
ואז הלכנו לסיור בבית חולים מאיר. עברנו בחדרים הטבעיים וקבלנו הסבר מתומכת לידה ממדיסין שעובדת שם ומן הצוות של בית החולים, והחדר הטבעי כל כך קסם לנו, המוסיקה, הכדור, הג'קוזי, אבל האמת נשמע כמו חלום ולי זה בטח לא יקרה אמרתי..
התחלנו להתקשר לתומכות לידה מהרשימה של מאיר. נפגשנו עם כמה, נפגשתי גם עם כמה שלא עובדות במאיר. אחת מצאה חן בעיני ולא בעיני ראובן ואחרת ההפך. כשכבר כמעט התייאשנו, הלכנו לקורס שישי שבת אצל אירית אלטר, ורצינו שהיא תיילד אותי, אבל אז משהו בכל זאת גרם לי להתקשר לגלי תומכת לידה מהרשימה, שקבלנו עליה המון המלצות, וזהו היה קליק.
נפגשנו עם גלי כמה פעמים לפני כן, פתאום הנשימות הפכו למשהו רציני, וכך גם התנועות והיית מוכנה להתאמן ולא לעושת מזה צחוק וגם ראובן ידע שהפעם זה רציני. עשינו עיסוי פירנאום, שתיתי תה פטל, והעיקר נדבקתי מעדי, חברה שלי שסיפור הלידה שלה נכתב כבר פה וגרם לי לבכי היסטרי במשך שעות טובות, ברצון לחשוב פוזיטיבי, כל הזמן אמרתי לה, איך אני ידע שלי זה יהיה כך, הרי אני פולניה נועדתי לסבול ואני לא כמוך בכל הקטע הטבעי הזה... והיא אמרה, אפרת את הפעם אחרת, וזה חייב להיות לך אחרת, לרצון יש כח יש אנרגיה, את זה גם ראובן אמר לי עוד לפני שהתחתנו.
ואז בחודש שביעי בערך גיליתי את האתר הזה, והכח שקיבלתי מכם הוא לא יאמן.
הפכתי באתר בכל החיפושים האפשריים קראתי כל מה שזז והאכפתיות של הבנות ובעיקר סיפורי הלידה המדהימים שקראתי השפיעו על שזה משהו.
כל סיפור לידה הוצאתי במדפסת, והקראתי לראובן במיטה מילה במילה. אני יודעת ששנינו חשבנו בסתר ליבנו שזה מדע בדיוני.. הסיפור של רותי עם הלידה באמבטיה, נשמע כמו סיפור קסום שלא יכול להיות שקרה למישהו, לא האמנתי שאני קוראת סיפורים של לידות, הרי לידה זה סיוט זה משהו שאני מדחיקה כבר חמש שנים, ופה בנות מתארות סיפורים ענוגים כאילו שמדובר באיזה התאהבות או סרט טוב..התחלנו לחשוב אפילו על לדיה אצל הכוהנת הגדולה אצל אילנה שמש, והעובדה שהיינו מוכנים לעושת זאת זה כבר משהו,,
תכננו סנריויים אפשריים בכל יום, מה נעשה אם ואם..אז נכון שפולניה נשארת פולניה ושכעברתי את השבוע ה- 40 התחלתי לשגע אתכן עם שיטות זירוז טבעיות והאמינו לי זה שיכולתי לעשות את כולן חוץ מהשמן קיק (והדגש על כל שיטות הזירוז הטבעיות...) זה כבר מראה שמשהו אצלי השתנה, אפילו בתפישת הגוף והעצמיות בהריון לעומת הפעם שעברה, שבה שנאתי את המראה שלי וכדומה..
ביום רביעי בערב הלכתי עם הגדולה לחוג התעמלות, עליתי על החמור ועזרתי לה לקפוץ ובשעה שלוש בלילה, הרגתשי משהו משונה, קמתי מהמיטה (לא מהשינה כמובן כי מי ישן) ואז התחילו לרדת לי המים. הערתי את ראובן שקם כמו חייל נאמן והתחיל להזכר שהוא הבטיח לא להיות היסטרי. נשטפתי וחשבתי שגם הפעם זה יהיה טפטוף קל, ופתאום התחיל לשצוף אותי גל אדיר של מים נקיים ומריחים בדיוק כמו בכל ספרי ההדרכה. שמתי מגבת בין הרגליים ונשכבתי במיטה. אבל אופס הפתעה, בניגוד גמור לפעם שעברה, היו לי גם כאבי מחזור קלים. להתקשר לגלי או לא. הדלקנו את המבאר עם שמן הלבנדר, והדלקנו מוסיקה.
הכאבים גברו, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה שזה, כי זה לא היה משהו. כשראובן אמר שזה צירים אמרתי לו מה פתאום, אם זה היה צירים הייתי יכולה להיות כאן "קולית" ובלי כאבים היסטריים נראה לך??
וכך המים ירדו והכאבים גברו. התחלנו לתכנן את ההמשך, חושבים שאפשר ממש לתכנן הכל. למרות ההחלטה המודעת מראש כי לא נלך לבית החולים למרות ירידת המים עד שלא יהיו צירים תכופים, היו לנו קשיים לעמוד בכך, שכן העצה של הרופא היתה שאנו מסתכנים בירידת מים אם לא הולכים לביה"ח.
בשעה 7:00 יובל קמה, ולמרות שניסיתי להסתיר את הצירים, היא שאלה למה אני נשענת על הקיר, ואמרתי לה שזה עוזר כשזה כואב, ואז היא שאלה "אם התינוקת תצא כמו פקס...?"
ואז נלחצתי שאשאר בבית לבד כשראובן הולך לקחת את יובל לגן, אז הזעקנו את דודה שלי, שהתחילה לקחת לי זמנים. ראיתי שהצירים לא סדירים, וגלי בהתייעצות טלפונית אמרה לי שאולי לא כדי לצאת עדיין לבית החולים.
וכשראובן חזר מהגן, כבר היו לי כאבים רציניים והבנתי שזה כנראה צירים של ממש. הורדנו את התיק והתחלנו קצת להיות נרגשים.ואז למטה בסאלון הרגשתי שהתינוקת נופלת, ראובן השכיב אותי על כורסת הטלויזיה פתח את הרגלים ואמר לי יש לך פתיחה 9. התקשרנו למד"א והזמנו אמבולנס. ואז נרגעתי קצת, משהו בתחושה שלי אמר לי שנסחפנו קצת ואני לא הוכלת לבוא באמבולנס עם זרים לבית החולים.
ביטלנו את האמבולנס, ויצאנו לדרך, נסיעה מהירה והיסטרית כי הצירים גברו.
התקבלנו בצ'יק כי גלי כבר חיכתה והמיילדות התחילו להתערב כמה פתיחה תהיה לי, אני הלכתי על 3 אצבעות והופתעתי כל כך לשמוע שקצת יותר מ- 4. משם זחלתי לחדר הטבעי. וראובן מיד הדליק שמנים, סידר את התיק, נתן לי החלוק הסיני. ראובן תלה את התמונה של יובל במקום השעון שהיה מול המיטה,ש אסתכל עליה בזמן הצירים, ואני זוכרת שבאמת גלי הפנתה אותי לשם וגם המיילדת ברגעים קשים אמרה, תראי מה יצא תראי כמה שווה וזה עוזר בנות,,כי הרי זה הצ'ופר האמיתי, אנחנו לא מתאמצות סתם, אבל אפשר לשכוח בין כל הסבל וחשוב שיהיה משהו מוחשי שיזכיר..נכנסתי לג'קוזי, וביליתי שם לפחות שעתיים, כשגלי עושה לי עם הטוש על הגב בכל ציר. אחר כך יצאתי הקאתי, כנראה מהתירוש שראובן החליט שאני חייבת לשתות, וניסיתי כמה תנוחות שלא עזרו לי. פתאום הרגשתי ממש צורך לקקי..אבל הדברים לא הסתדרו, הרי כמה זמן אני בחדר. המיילדת המדהימה שקראה את תוכנית הלידה שלי ועוד הספיקה להגיד לי שממש יפה מצידי שאני מבקשת בלי חתך, כי גם אם הייתי רוצה חתך, היא לא הייתה מסכימה, שכנעה אותי אחרי כמה צירים כואבים שבהם נשענתי על ראובן עשיתי תנועות סיבוביות באגן שעזרו מאד, וגלי עשתה מס'ג בכל ציר, לנסות ולעלות על המיטה שהפכה לכסא ובדקנו פתיחה, ואז הלא יאומן קרה היתה לי פתיחה שבע, והסכמתי שהמיילדת תעשה לי טריק, ואל תשאלו איך, זה קצת כאב, והיתה לי פתיחה 9 עם צירי לחץ משוגעים וכל האזהרות שאמרו לי שאסור ללחוץ לפני שמרשים, לא היו קיימות עם המיילדת הזאת היא הרשתה הכל, , ולא האמנתי שאני כבר בצירי לחץ. אז נכון היו שני משברים, בג'קוזי שביקשתי אפידורל, וגלי שעשתה את עצמה לוקחת אותי ברצינות ואמרה שבעוד ציר אחליט והיא תלך אחרי מה שאגיד.. ומי בכלל התכוון לכך, אבל להגיד מותר לא? והעובד שאני זוכרת כל מה שאמרתי זה הכיף הכי גדול. אני גם זוכרת שאמרתי שאני מתה, פעמיים אפילו, ואתן ידועת מה זהב לא נורא שאמרתי את זה, זה כנראה חלק מכל לידה נורמלית הרי הכבאים באמת גורמים לחשוב שזהו הסוף מגיע, אבל זה שנאי זוכרת שאמרתי, ואני אפילו זוכרת כל ציר, והיפאה עמדתי ומה עישתי, הועקיר עשיתי משהו, לא שכבתי כמו פוסטמה מחכה לכאב שיבוא ויקח אותי אל הקץ.. אבל הקצב המתפתח שינה את כל התפישה והפך אותי לחיה רעה..שמוכנה להתאמץ העיקר שזה יגמר בטוב. ואז צירי הלחץ, וגלי שבכל ציר עושה קסמים, וראובן ששם כי בלעדיו אי אפשר, והריח של השמן והבדיחות של המיילדת, הכל אני זוכרת. וזהו בקושי עברו שלוש שעות והקטנה היתה בחוץ, כשאני מסכימה לשים אותה עלי, מיד ולא חותכים מדי את חבל הטבור, וגוזרים חתיכה מהשיליה למיצוי שיליה, וגלי שמה את הפה הקטן שלה על הציצי, והכל כמו בסרטים בנות, כמו שתכננתי, להאמין שאפשר גם לידה לתכנן. ולחשוב שעשרים דקות אחרי זה אני כבר יושבת עם גלי על הכורסה מנתחות מה שקרה, לא מאמינה, הרי מה יותר אידאלי מלדבר עם אישה אחרת שחוותה איתך את הרגעים הקסומים האלו, כבר אחרי זה ולא לשכב רצוצה ושבורה בחברת יולדות זרות..
לא רציתי אפילו להודיע לאף אחד, רציתי שהרגעים האלו לא יגמרו אף פעם, ומיד התחברתי לקטנה לכל מה שרצינו שיהיה הפעם אחרת גם בשבילה, שראובן יהיה בתינוקיה כשמחסנים ובודקים, שיקח אותה מיד אלי, והכל כשקצת רוצים עובד, והאמת שגם לא נתקלנו בהתנגדות מי יודע מה, רצינו לצאת מיד הביתה אבל שכנעו אותנו להשאר ללילה, נשארנו, בדיעבד זו היתה טעות ומיד למחרת עפנו משם אל עבר האושר..סתם אל עבר חוסר שעות שינה בדיוק כמו כולכם, אבל הראש,הראש הוא שונה וזה משנה את כל התמונה. והשוויץ בקול של ראובן כשהוא מספר שילדתי כמו פעם:"בלי כלום.." ולדעת ש- 85 אחוזים יולדות עם אפידורל ואני לא, זה כמו לכבוש את העולם הפ0רטי שלי, זה לדעת שהחוויה הזו היתה באמת קסומה, ששקד נולדה לאמא שיודעת מה היא רוצה, לחויה מתוקנת עד כמה שאפשר והכי חשוב, שראובן שלי שבקושי הסכים לעוד אחד, אומר שהלידה הזו פשוט עושה טעם של עוד..
|
תוכן ההודעה:
|
