אני חשה צורך עז כבר 5 שבועות, מאז הלידה, לשתף אתכן/ם בסיפור הלידה של בני. ביליתי בשוטטות באתר הזה שעות ארוכות לפני הלידה וגם אחריה. שליתי מכאן פניני ידע שערכן לא יסולא בפז, הן עזרו לי להתגבש ולדעת טוב יותר מה טוב לי לקראת הלידה הזו. אני מרגישה שכולכן/ם, על אף שאתם עבורי "רק" ישויות וירטואליות, שותפים במידה זו או אחרת לחוויה הכל כך חיובית שעברתי. המון המון תודה.
--------
קודם כל אני רוצה לספר בקצרה את סיפור הלידה של בתי הבכורה.
זה היה במשגב לדך לפני ארבע שנים. עשרה ימים אחרי התאריך בחצות הלילה פקעו המים. נסענו לבית החולים ושם אושפזתי במח' הריון בסיכון בהמתנה לצירים. לאחר 18 שעות המתנה בהן לא קרה כלום הוחלט שאקבל פיטוצין. הזירוז עבד יפה והצירים הגיעו, אך ככל שהתחזקו העוברית הגיבה בירידת דפק. כשכמות הפיטוצין הורדה – הדפק שב ועלה. מצאנו את עצמינו בחדר לידה, מחוברים למוניטור ולאינפוזיה בלי יכולת לזוז ובלי יכולת לעשות כלום. ביקשנו להמתין עד שהמצב ישתנה. עברו חלפו שעות שבהן חשתי צירים – לא ממש כואבים – אבל הלידה לא התקדמה. צוותי המילדות עברו מולינו וכל אחד מהן אמר לנו להתכונן לניתוח מפני ששום דבר לא זז. סירבנו וביקשנו להמשיך להמתין. מי יודע לאן זה היה מוביל לולא הופיעה ג'ויס ואבחנה שאני בעצמי עוצרת את הלידה ושכדאי לי לקחת טישטוש – כדי לאפשר לגוף לעבוד ולקדם את הלידה. קיבלתי את עצתה בזרועות פתוחות – הייתי מוכנה לנסות כל דבר כדי להמנע מניתוח – ואכן הפטידין קיים את ההבטחה. טושטשתי והגוף החל לעבוד. בשלב הדחיפות חוברתי למסכת חמצן, ולמעשה לא נכחתי באירוע. ישנתי ובעלי שעמד לצידי צפה באדיקות במוניטור והעיר אותי בכל פעם שהגיע ציר, עודד אותי לדחוף ונתן לי להרדם שוב עד שיגיע הציר הבא. העוברית נולדה בעזרת ואקום ואותי חתכו חתך לא קטן. לאחר שיצאה התברר שחבל הטבור היה כרוך 3 פעמים סביב צוארה, אבל לא היו לה שום בעיות מיוחדות אחרות. נשארנו במשגב לדך במתכונת ביות מלא בלי שום הנחות כ 3 ימים ושבנו הביתה כשאנו חשים ברי מזל: התינוקת שלנו בריאה ושלמה, ואני לא עברתי ניתוח וילדתי לידה נרתיקית כמו שרציתי. שנינו חשבנו שלו היינו יולדים בבית יולדות אחר סביר להניח שהמצב היה מוביל לניתוח.
ועכשיו ללידה שהתרחשה בתחילת פברואר (כזכור, אנחנו באנגליה):
ביום חמישי, 7 בפברואר, בפגישת מעקב הריון אצל לינדה המילדת, בדקנו וראינו שאנחנו כבר בשמונה ימי "איחור". הבטן כבדה ונמוכה, ומדי פעם יש צירונים קטנים, אבל אין התקדמות ממשית. לינדה אומרת שפה מקובל לתת זירוז ביום העשירי אחרי התאריך ה"קובע", אבל אפשר לבקש להמתין שבועיים, וקובעת לנו תור לפגישה עם רופא בבית היולדות למחרת, כדי לבצע מעקב מוניטור ולשמוע מה יש לו לומר.
ביום שישי בבקר התיצבנו בבית היולדות (שנמצא בתוך בית חולים) ונפגשנו עם הרופא שהסביר את האפשרויות השונות. הוא ממש לא המליץ להמתין עם הזירוז. לדעתו המתנה מגבירה את הסיכוי לסיבוכים כמו לידת עובר גדול או עם קשיי נשימה, ויש גם את ענין הזדקנות השיליה. הוא שמע גם את סיפור הלידה הקודמת שלנו, ואמר שלאור ההסטוריה אין טעם לחכות. החלטנו להסכים לזירוז, קבענו תור למחרת בתשע וחצי בבקר לקבלת ג'ל פרוסטגלנדינים. הרופא תיאר התפתחות כללית של מהלך הענינים: אם לא מתפתחים צירים – נותנים עוד מנה של ג'ל אחרי שש שעות וממשיכים להמתין. אם מתפתחים צירים – מחכים לפתיחה של 3 ס"מ ופוקעים את המים. כמובן שאין לעזוב את בית החולים אחרי שמקבלים את המנה הראשונה של הג'ל. באסה אבל זה מה יש. חזרנו הביתה ואני מחליטה לקבל את הג'ל אבל לסרב בכל מקרה לפקיעת המים.
ביום שבת בבקר התיצבנו שנית, לאחר שהפקדנו את הילדה אצל חברים, מצוידים בכל מה שדרוש ללידה וכל מה שחשבנו שנצטרך: מוזיקה, ספרים, מאמרים של רותי מהאתר, מכשיר טנס, רסקיו וקלנדולה. קיבלתי ד' אמות שהכילו מיטה, כורסה, ארונית ושולחן ממיטב מיכשור בית החולים, והכל מוקף בוילון צבעוני. אבל אנחנו אנשים סבלנים ואמרנו: יהיה בסדר. ואכן היה.
האחיות המקסימות והידידותיות חיברו אותי למוניטור ולאחר עשרים דקות של מוניטור תקין קיבלתי את הזירוז בצורת ג'ל הישר לפתח צואר הרחם. לא נורא. המשכתי להיות מחוברת למוניטור שהראה מיידית התפתחות של צירים. מכיון שהכל היה בסדר נותקתי מהחגורות. בעלי ואני נסגרנו לנו מאחורי הוילון הפרטי ועשינו תרגולי הרפיה ורגיעה עם המאמרים של רותי מהאתר. רותי – תודה!
אחרי צהרים בעלי נסע הביתה לילדה ואני נשארתי עם האחיות החמודות, שכל אחת מהן טרחה לעודד אותי ולשמח אותי ולומר לי כמה יפה אני מתקדמת בכל פעם שראו אותי. הצירים המשיכו להגיע בצורה סדירה אך עדין לא כאבו, ואני שמעתי מוזיקה ורקדתי, קראתי, אכלתי ואפילו הצלחתי קצת לישון. בשש בערב הצירים הורגשו היטב. היה צורך להחליט אם לתת לי מנה שניה של ג'ל זירוז ולכן היה צורך לבצע בדיקת מוניטור נוספת. שאלתי אם אהיה חייבת לשכב בזמן הבדיקה, והופתעתי לגלות שלא – מבחינתם מותר לי להיות בכל תנוחה שתהיה לי נוחה. העדפתי לעמוד כדי שאוכל לנוע בזמן שיש ציר, וככה העברתי בדיקת מוניטור נעימה. אני לא יודעת אם ככה זה גם בארץ, אבל פה ביקשו ממני ללחוץ על כפתור בכל פעם שאני מרגישה את תנועות העובר, וגם הלחיצות שלי נרשמו על המוניטור. אני חיבת לומר שזו דרך מצוינת לגרום לך להרגיש שותפה לבדיקה (ולא כאובייקט סתם), וכל ההתעסקות מהווה הסחת דעת מצוינת מהכאב. בשלב זה באו בעלי והקטנה לביקור, דבר ששימח אותי מאוד. הוחלט לא לתת לי עוד מנה אלא להמשיך לחכות מפני שנראה שהכל עובד כמו שצריך.
בערב הצירים גברו ואחת האחיות עזרה לי להתחבר לטנס. אח אח אח! איזה מכשיר!! באמת אין לי מספיק מילים להלל, לשבח, לפאר ולרומם את מי שהמציא אותו. אין כמוהו. הייתי מחוברת לזימזומים שלו משך כל הלידה.
בשלב זה ד' האמות והוילון כבר לא הספיקו לי, רציתי לזוז, ומכיון שממילא הכל היה שקט וכולם כבר ישנו, פסעתי לי במסדרונות המחלקה מחוברת לטנס הפלאים ומצאתי לי את הדרך להתמודד עם כל ציר כשלעצמו. היו לי קירות, מעקות, דלתות גדולות וקטנות, אסלות ואמבטיות לאין מספר, כסאות וסיפורי לידה שזכרתי ושמהם החכמתי ולמדתי מה לעשות. וכל הזמן המשפטים ששיננתי לי בחודשים האחרונים, מול המסך בבית, חוזרים ומהדהדים לי, ואני חושבת על הנשים שילדו וסיפרו מה עברו בשבילי, כדי שאוכל ללמוד מהנסיון שלהן, שלכן, כדי שתהיה לי לידה טובה. והפנים המחיכות של האחיות שעוברות מולי: את בסדר? את מתמודדת נהדר. את מתקדמת מצוין. את תלדי הלילה!
בחצות בדקו אותי שוב בדיקה פנימית וקבעו שעדין הפתיחה ללא שינוי (3). הכאבים גברו אבל אני הייתי גיבורה ואמרתי לבעלי בטלפון שאין צורך שיבוא. הוא צלצל שוב כחמש דקות אחרי שגמרנו לדבר והופיע באחת בלילה, בדיוק בזמן מבחינתי. בשלב זה הצירים כבר כאבו ממש, אבל דוקא אז תקף אותי פחד שהתסריט של הלידה הקודמת חוזר על עצמו, כלומר שאני שוב אעצור את עצמי מללדת... פחדתי שהצירים ייעלמו, שכל התהליך יקפא, שאני לא אוכל לעשות את זה לבד. כל פעם שציר עבר חיכיתי בחרדה לבא אחריו. לא האמנתי שהוא יגיע עד שהוא בא.
התיעצנו עם האחיות שהתלבטו – כמונו – איך לנהוג במצב החדש. בעלי אמר פתאום "קחי רסקיו" ואני – איך לא חשבתי על זה בעצמי? – מיד לקחתי. בו זמנית הופיע האחות עם משקה מר בצבע תפוז (אין לי מושג מה זה היה) ואמרה שזה יעזור. בלעתי. המשכנו לטייל במסדרונות, אני נתלית על כל מעקה מזדמן ועל כתפי בעלי, מתנדנדת, מתמודדת, אני מרגישה שאני שוקעת לתוך איזושהי עשיה גופנית שלשכל שלי אין ממש שייכות אליה... האחות (ג'ני) אומרת שנראה שממש כואב כבר ושכדאי שתבדוק אותי שוב. היא מחברת אותי למוניטור שמאפשר לי להמשיך להיות מחוברת לטנס, והיא מגלגלת לקראתי בלון עם גז צחוק, וכך אני עומדת/רוקדת/יושבת/מתנדנת, ביד אחת הכפתור של מכשיר המוניטור (ללחוץ כשהעובר זז) וביד השניה הכפתור של הטנס (ללחוץ כשבא ציר), והגז שאני שואפת בכל ציר ונותן לי את המרחב והזמן להתרכז במה שעובר עלי ולשקוע במה שהגוף אומר לי לעשות. עכשיו אני מרגישה כל ציר וכבר לא פוחדת שהם ילכו ולא יחזרו. אני נשענת על הצירים (כנראה לא סתם קוראים להם ככה) ומרגישה שהם מקרבים אותנו, אותי ואת בני, זה לזו.
ג'ני חוזרת ומתנצלת על כך שהיא צריכה לבדוק אותי שוב בדיקה פנימית, היא מחכה שאשכב ושאסמן לה כשנגמר ציר, בשיא העדינות היא בודקת והפנים המאירות שלה חודרות להכרה שלי: יש לך פתיחה של 5! הולכים לחדר לידה!.
שלוש בלילה, עברנו לחדר לידה, קארן ממתינה שם כבר עם סינר שקוף ואני רואה שהיא מתנועעת בחדר די מהר, מעבירה דברים ממקום למקום, מתכוננת – יש לי עוד המון זמן, מה הלחץ? אני נושמת שוב, לא, מתברר שכבר ארבע בבקר, ויש לי כבר פתיחה של 10. הצירים מגיעים מאיזור המותן השמאלי, הם מצטיירים לי כמו גלים סגולים שעוברים את הרחם שלי ויוצאים מצד ימין למעלה, מתחת לבית השחי ומשאירים אחריהם אדוות שחורות שמרגיעות אותי מפני שאני יודעת שהם יחזרו, והלידה לא תפסיק, והגוף שלי לא יכזיב אותי, ואז אני מרגישה צורך ללחוץ, ואני נושמת, וקארן שואלת "את רוצה לדחוף? תדחפי!". אני מנסה לעשות מה שקראתי שצריך, כי אני לא זוכרת איך לדחוף מהלידה הקודמת, הרי בכלל לא הייתי שם, ואני זוכרת את המאמר של רותי (לא לקחת אויר, לחשוב על להקיא), ואני אוחזת בברזלים שבראש המיטה ונושמת חזק שיוצאת לי צעקה, אולי צרחה? קריאה? יוצא לי קול של כוח ואני דוחפת. קארן מנחה אותי לדחוף יותר מפעם אחת בכל ציר, ובעלי מעודד אותי מימיני, משום מקום מופיעות עוד שתי מילדות ועוזרות לי למשוך את הרגלים לכיוון החזה, והן ובעלי מעודדים אותי, ואני שם, אני מרגישה קיימת, אני ישני, עם הקצב של הצירים והכאב והתחושה שאני עושה.
קארן שואלת אם אני מרשה לפקוע את המים, היא אומרת שזה יחיש את הלידה, אבל אני מסרבת – הם פוקעים לבד אחרי שתי לחיצות... קצת לפני הסוף המוניטור הראה שהדפק של העובר ירד וקארן החליטה לקרא לרופא, אולי יהיה צורך בואקום. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאם קוראים לרופא זה לא טוב, ושאני לא רוצה שהוא יחליף את קארן, וכשהוא נכנס התמלאתי חששות. אבל הוא רק עמד בצד וחיכה להוראות מקארן, ונרגעתי.
אני זוכרת שבטעות העירו רופא נוסף שנכנס, הלום שינה, ונשלח מיד חזרה למיטה תוך קולות צחוק והתבדחויות של המילדות ושל בעלי, וגם אני באחורי המוח שלי הצלחתי לחייך.
וברבע לחמש הן אמרו לי שרואים את הראש, ועוד קצת, והוא יוצא.
ואז הראש יצא, והיה רגע שקט, ובא עוד ציר, ואני דחפתי ונשמתי.
והרגשתי התרוקנות. ונעלם הכאב. והתגעגעתי לעוד ציר אבל פקחתי עינים וקיבלתי אלי יצור חמים, רטוב, עצום עינים. אמרתי לו שהתגעגענו אליו כל כך, שאנחנו כל כך שמחים שהוא כאן, שיש לו אחות גדולה מקסימה שנורא רוצה לראות אותו כבר... ואז לקחו אותו – רק לרגע – כדי לנקות את דרכי האויר, ומיד החזירו אותו אלי. הוא שכב עלי ומיד התחיל לזחול לכיוון הציצי, מצא אותו וינק. והתאהבתי בו.
ואחרי כמה דקות היה ציר פרידה – ואני חיבקתי אותו ממש, כל כך שמחתי לחוש שוב את ההרגשה הזו – והשליה יצאה. קארן הראתה לי אותה מקרוב, והסבירה איפה היה העובר (איזה דבר מדהים זה השליה!). היא אמרה שיש קרע קטן שאין צורך לתפור משום שהוא יירפא לבד, שהכל בסדר ושאחרי שרופא יבדוק אותי ואת התינוק, על פי מדיניות בית החולים אנחנו יכולים ללכת הביתה 4 שעות אחרי הלידה. אז אחרי שהתקלחתי בעלי נסע להביא את הילדה, ובתשע בבקר היינו משפחה חדשה בת ארבע נפשות בבית. איזה אושר.
|
תוכן ההודעה:
|
