פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

26/4/2002 23:56 mommy מאת: סיפור הלידה שלי - קצת באיחור (ארוך מאוד) כותרת: סיפור הלידה שלי לקח לי חמישה חודשים למצוא את הזמן והחשק לשבת ולכתוב את סיפור הלידה שלי, וזאת מכיוון שאני לא אוהבת לכתוב ולא טובה כל כך בלבטא את עצמי בכתב. הכל התחיל ביום שבת 24.11.01 אני הייתי בשבוע 40+4 לאחר שהחל משבוע 36 הייתי בטוחה שכל יום אני אמורה ללדת. אני אקדים ואומר שלפני ובמהלך ההריון עסקתי בספורט לפחות 3 פעמים בשבוע (ריצה אירובי חדר כושר אופניים טניס ...) ולכן אמרו לי שאצל ספורטאיות הלידה בד"כ מקדימה במספר שבועות (עוד נאמר לי שאצל ספורטאיות הלידה קלה יותר מה שהתברר כלא נכון אצלי ...) השעה הייתה 18:00 ואישי ואני כבכל יום שבת תכננו מה הולכים לעשות בערב (זוג עם קוצים בתחת) לפתע הרגשתי מין טפטוף קל בין הרגליים כמו שאני הפסקתי לדבר ורצתי לשירותים, אישי רץ אחרי ושאל מה קרה אמרתי לו נראה לי שירדו לי המים אבל אני לא בטוחה. שמתי תחבושת ותוך מספר דקות היא התמלאה ואז היה לנו די ברור שזוהי ירידת מים. האמת די התבאסתי כי כבר תכננתי איך את ההתחלה של הצירים אני מעבירה בבית ורק כשזה יהיה בלתי נסבל ניסע לבית חולים, והנה הקטנטנה שינתה לי את התוכניות ... אמרתי לאישי נחכה קצת ואז ניסע. בשעה 20:00 נסענו לאחותי כי היינו צריכים לקחת משהו שלא הספקנו לקחת ממנה ( יש לציין שלא סיפרנו לה או לאף אחד אחר מהמשפחה שאנחנו בדרך לבית החולים). ואז התחילו להגיע הצירים הראשונים שהיו די קלילים ואני חשתי הקלה שיש צירים ושאני לא אצטרך לקבל זירוז (כמה טעיתי ...) הגענו לבית החולים, שם בדקו אותי ואישרו שזו ירידת מים ולכן קיבלו אותי לחדר לידה. בשעה 21:00 נכנסנו לחדר לידה. אני כל הזמן חשבתי לעצמי ושיתפתי את אישי שכנראה מחר בבוקר כבר נהיה עם התינוקת המקסימה שלנו, כי הרי אני ספורטאית ואמורה להיות לי לידה מהירה וקלה (כמה טעיתי ...) חיברו אותי קצת למוניטור וראינו שהצירים סדירים אבל כל 7 דקות בערך ולא חזקים כל כך. בשעה 22:00 טלפון מאמא שלי : מה קורה איפה אתם? אישי מכר לה איזה סיפור שהוא מחכה לי למטה אצל איזה חברה שלי ואני אתקשר אליה אח"כ ... אבל מה יש לנו כלב חמוד בבית (בוקסר קטן ...) וצריך להוציא אותו ... התקשרנו להורים של אישי וסיפרנו להם וביקשנו שיוציאו את הכלב, אישי השביע אותם שהם לא מגיעים לבית החולים ... ב-24:00 הם התייצבו ... יצאתי אליהם דיברנו קצת ואז שלחנו אותם הביתה. כל זה התנהל תוך כדי כך שאני בצירים קלים עם ירידת מים ... בשעה 1:00 אמרתי לאישי שנראה לי שזה יקח עוד מספר שעות ולכן כדאי שהוא ינמנם קצת .. אבל לא רציתי שהוא ילך לאוטו אז הוא הביא פוף שהיה בחדר הלידה (רעיון מצוין) וישן לידי עד השעה 06:00. אני לא יכולתי להירדם גם מהכאב של הצירים וגם מההתרגשות, אז עד השעה 06:00 הלכתי להתקלח פעמיים הלכתי לשירותים עוד כמה פעמים קפצתי קצת על הכדור ועשיתי כל שניתן כדי להעביר את הזמן ואת הכאבים. בשעה 06:00 נכנסה המיילדת ושאלה לשלומי והאם אני רוצה משהו לכאבים (אפידורל,טשטוש ...) אמרתי שלא כי יכולתי להתמודד עם הכאבים בדרכים אחרות. ואז היא בדקה אותי לראות אם יש פתיחה, אני כבר הייתי בטוחה שיש לי לפחות 5-6 אצבעות ואוטוטו הלידה מתקרבת (כבר ויתרתי על החלום שבבוקר מוקדם נהיה כבר עם התינוקת ...). לאחר הבדיקה המיילדת בישרה לי שיש לי פתיחה של אצבע אחת !!!!! ו-90% מחיקה, אני לא יכולה לתאר את האכזבה ... אישי כבר קם (בדיעבד השינה הזו היתה במקום כי הוא נזקק לאחר מכן לכל כוחותיו ...) ובישרתי לו את הבשורה. לאחר כשעתיים בערך ב-8:00 נכנסו הרופאים של משמרת הבוקר ואמרו לי שבד"כ לאחר 12 שעות מירידת מים נהוג לתת זירוז, אני רק שמעתי את המילה הזאת ונכנסתי לעיוותים (שמעתי שזה דבר נוראי וצדקתי) ביקשתי לחכות עוד קצת לפני שמתערבים בלידה והם הסכימו. שוב שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל וסירבתי בנימוס (היה לי את הפחד שיתנו לי לפני הזמן ואז הלידה שלי תתקע ואני אגמור בקיסרי, ומכיוון שהייתי עם ירידת מים לא בדקו לי פתיחה לעיתים קרובות אז החלטתי לא לבקש אפידורל). השעות חלפו להן ובינתיים הלכתי שוב לעשות מקלחת ושוב לשירותים ושום דבר לא זז. האמת היא שבשלב הזה גם אישי וגם אני כבר היינו קצרי רוח (כבר הזכרתי שיש לנו קוצים בתחת?) ומסביב כל הזמן שמענו צווחות של נשים ולאחר מכן בכי של תינוקות שרק נולדו, וזה היה פשוט מתסכל... בשעה 12:00 שוב הגיע ביקור של רופאים שבדקו מה הפתיחה,אני כבר הייתי בטוחה שיש לי לפחות כמה אצבעות אך לצערי הרב לא הייתה שום התקדמות פתיחה של אצבע אחת ...ואז אמרו לנו שעומדות בפנינו 2 אפשרויות או שנחכה עד 24 שעות מירידת מים או שניקח זירוז תוך כדי ציון העובדה שכדאי לקחת זירוז ולגמור עם זה אחת שתיים... החלטנו לקחת זירוז ואז החל הסיוט ... תוך דקות ספורות מהרגע שקיבלתי את הזירוז התחילו לי צירי תחת מטורפים ומשום מה מאותו רגע הפסיקו לשאול אותי אם אני רוצה אפידורל ... הרגשתי שאוטוטו אני עומדת ללדת אבל הזמן עבר ושום דבר , עברה שעה שעתיים וכל הזמן הזה הייתי שרויה במין ציר אחד ארוך כואב בטירוף ומתמשך עם הפוגות של אולי כמה שניות ... אישי היקר עמל בכוח על הגב התחתון והישבן שלי עם אגרופים חזקים כי פשוט העדפתי להרגיש את הכאב של אגרופיו על פני הכאב של צירי התחת, מה שנקרא למהול כאב בכאב, וככה התמודדתי עם הכאבים. לא נתתי לאישי להפסיק עם האגרופים אפילו לדקה. השעות עברו והשעה היתה כבר 15:30 , בינתיים בחוץ כבר הגיעה כל המשפחה כולל אמא שלי שנכנסה בשעה 16:00 להחליף את אישי אך לאחר מספר דקות היא קראה לו חזרה, היא אמנם עברה 4 לידות אבל כנראה שלא הייתה מסוגלת לראות אותי סובלת כל כך. המיילדת נכנסה ובדקה אותי בשלב זה אני חושבת שהייתי כבר בפתיחה של 9 או 10 אצבעות. המיילדת החליטה לנסות לילד אותי. תפסה רגל מצד אחד אישי מצד שני ואני לוחצת ולוחצת עם כל הכאב פשוט רציתי כבר לגמור עם זה, לאחר 10 דקות של ניסיונות המיילדת אמרה שיקח עוד קצת זמן. אני כבר הייתי מיואשת ואפילו אמרתי לאישי באיזשהוא שלב שנראה לי שאני לא יוצאת משם ... ביקשתי המיילדת שינתקו אותי מהזירוז ושאני אלך להתקלח היא אמרה שזה לא נהוג אבל לאחר התייעצות עם אחד הרופאים ניתקו אותי והלכתי למקלחת. ישבתי מתחת למים הזורמים בערך חצי שעה עם כל כאבי התופת, המים הצליחו להקל ממש במעט אבל גם זה היה משהו ... בסביבות השעה 17:00 חזרתי למיטה כולי רטובה שערי מפוזר, ביקשתי מאישי שיאסוף לי את השיער והוא אסף לי אותו במין גוש לא ברור שלקח לי אחר כך הרבה זמן לפתוח .... ואז הגיעה שוב רופאה והם החליטו שעכשיו מיילדים אותי. שוב התחלנו עם הלחיצות אני בשלב הזה הייתי מנותקת לגמרי מהכאבים שלי פשוט הייתי מין צופה מבחוץ ... ניסינו וניסינו ופשוט לא הלך. הבעיה שהתעוררה בשלב הזה הייתה שבכל לחיצה שלי המוניטור של הילדה היה לא תקין וזה קצת הלחיץ את הרופאה ... אז קראו לעוד שתי מיילדות ושמעתי את הרופאה אומרת שאין ברירה חייבים לעשות ואקום!!!! אני שמעתי את המילה ואקום ונתקפתי חרדה, אבל מה הייתי כל כך מיואשת שכבר לא היה איכפת לי רציתי רק לראות את התינוקת הזאת בחוץ. הרופאה ביקשה יפה מאישי לעזוב את החדר (שתי מיילדות ליוו אותו החוצה ונשארו אתו שם). בחדר הלידה נשארו איתי שלוש מיילדות ורופאה. הרופאה החלה בהליך שלפתע היא שמה לב שאני בלי אפידורל, ואז היא לחשה למיילדת השנייה "למה היא בלי אפידורל,איך אני אעשה לה ואקום בלי אפידורל?" אני כמובן שמעתי את זה אבל כפי שציינתי קודם פשוט הייתי צופה מבחוץ ... הרופאה ביצעה חתך שאפילו לא הרגשתי אותו ואז הכניסה את הואקום וניסתה להתלבש על הראש של התינוקת. אני בשלב הזה כנראה השתוללתי מאוד כי האינפוזיה ניתקה לי מהיד ושלוש מיילדות החזיקו אותי, וכל הזמן שמעתי ברקע את הרופאה "אני לא מצליחה להתלבש על הראש, למה האישה הזאת בלי אפידורל,איך אני יכולה לעשות ואקום בלי אפידורל ..." ואני רק חשבתי לעצמי שתצליח כבר להתלבש על הראש רק חסר לי עכשיו שהיא תגיד שצריך לעשות קיסרי, אחרי שחתכו אותי אחרי כל הסבל לא הייתי מוכנה לסיים את זה בניתוח. לאחר מספר דקות של מאמץ היא הצליחה להתלבש על הראש ואז היא משכה ובבת אחת התינוקת הייתה בחוץ ועל הבטן שלי. מה אני אגיד הרגשתי תחושה בלתי ניתנת לתיאור כאילו פינצ'רו אותי מין תחושה עצומה של הקלה ולפתע הבטן הגדולה והמתוחה שהייתה לי פשוט נעלמה... בשעה 17:35 הקטנה שלנו הייתה באוויר העולם ... מאותו רגע כבר לא היה חשוב לי שום דבר, הקטנה הייתה על הבטן שלי, הרופאה נאבקה עם השיליה שלי שהייתה כנראה צמודה חזק לדופן הרחם (הדבר די כאב אבל מי הרגיש ...) לאחר מכן הרופאה תפרה אותי בצורה מאוד יסודית כפי שהיא ציינה, ואז נכנס אישי לחדר כולו שטוף דמעות רץ אלי וחיבק אותי (לפי הצעקות שהוא שמע מבחוץ הוא היה בטוח ששוחטים אותי, מה שהיה נכון במידה מסוימת) ונישק אותי ואת הילדה וזהו הכל נגמר היה מאחורי ונשכח ... לאחר מכן העבירו אותי לחדר אחר והביאו אלי את הקטנה (לפי בקשתי) והיא התחברה אלי וינקה בערך שעה ... ואני רק שכבתי במיטה הסתכלתי עליה ולא כאב לי כלום (זה נשמע לא אמין אבל זו הייתה ההרגשה ...) מאוחר יותר הועברתי למחלקת יולדות שם חיכתה לי כל המשפחה לאחל מזל טוב ובשעה טובה! כשעשיתי את המקלחת הראשונה נזכרתי שסיפרו לי שזה מאוד מאוד כואב בגלל התפרים אבל אצלי למרבה הפלא התפרים לא כאבו, לעומת זאת הגב התחתון והישבן שרפו בטירוף ולא הבנתי מה זה ... אחר כך שיצאתי מהמקלחת והסתכלתי בראי הבנתי שכל הגב שלי והישבן ממש פצועים מרוב שאישי עשה לי מסאזים במשך 5.5 שעות העור שלי ממש התקלף (מיותר לציין שהשרירים שלו היו תפוסים ביום שלמחרת ...) זהו התפרים עברו די מהר וההתאוששות מהלידה הקשה הייתה מהירה למדי וכמה שנשמע שהלידה הייתה מאוד קשה אני היום מתקשה לזכור את הכאבים שעברתי, זהו כנראה איזשהו מנגנון שיש אצלנו הנשים בגוף שהרי אם היינו זוכרות את הכאב היו בעולם משפחות עם ילדים בודדים ... לסיכום אני יכולה לאמור שחוויית הלידה שלי הייתה קשה אך לא טראומטית כמו שהיא נשמעת והמתנה שקיבלתי בסופה הייתה שווה כל רגע של כאב ... ולכל ההריוניות שנשארו עד כאן בסיפור אני מאחלת לידה טובה, ופשוט תזרמו עם הקלפים שקיבלתן, כי לא הכל מתנהל לפי התוכניות וכמו שהיינו רוצות, מי כמוני יודעת ... תוכן ההודעה: תגובות נוספות 27/4/2002  0:17 mommy, כל הכבוד, את גיבורה !!! לזרום עם הקלפים שחולקו לנו - איזו עצה טובה... מז"ט ורק אושר. לת - זהר 27/4/2002  3:19 תודה על השיתוף, אכן הרבה הפתעות מחכות לנו עד ליציאת הפיציק/ית - ריש 27/4/2002  4:30 אוי מאמי מה עשית לי - עידית 27/4/2002  8:0 גיבורה - מיכל ג. 27/4/2002  9:52 אכן גיבורה. ותודה ששיתפת אותנו. אגב, באיזה בי"ח ילדת? לת - טלי ג 27/4/2002  10:21 ראשית מזל-טוב - נטע 27/4/2002  10:48 מז"ט (באיחור) לאמא הגיבורה ולמשפוח'ה! ל"ת - כרמית 27/4/2002  11:3 קודם כל מזל טוב. ובקשה לנטע: אנא הוסיפי תו זיהוי כלשהו לשמך, על מנת שיבדילו בינינו, כי גם אני נטע. ל"ת - נטע הותיקה 27/4/2002  14:54 המון מזל טוב! ממש כל הכבוד לך! (ל"ת) - סאלוש 27/4/2002  18:18 תודה לכולן על התגובות ... - mommy 27/4/2002  18:35 מזל טוב mommy, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא - ענת ב 27/4/2002  22:22 מזל טוב, רק אושר לשלושתכם ל"ת - תותשדה 27/4/2002  23:19 סיפור מצמרר אבל סוף נהדר - עדי 28/4/2002  0:48 מזל"ט ושמחה, סחה על השלווה והשקט הפנימי (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ 28/4/2002  8:19 עשית לי צמרמורות. בחיים לא הייתי מצליחה להיות כ"כ גיבורה! כנראה שהחוויה היתה שווה. מזל"ט.ל"ת - האמא'של אביגיל 28/4/2002  9:4 כבר שלשום כתבתי איחולי מזל טוב, אבל רק עכשיו ראיתי שלא נקלט. אז באמת המון מזל טוב ורק אושר. ל"ת - אור2 28/4/2002  9:48 גם אני הצטמררתי לגמרי, את אמצה מאוד! המון מזל-טוב ומעכשיו שיהיה הכל בקלות! ל"ת - דנה 28/4/2002  13:44 Thanks again, answer to anat.b regarding sport ... - mommy

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש