|
20/5/2002 22:39
|
לולי
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי
|
כותרת:
|
אחרי שנהנתי כל כך להשתתף בחוויות של יולדות אחרות החלטתי לחלוק איתכן את החוויה הפרטית שלי, של בעלי ושל ביתנו - נועם. הכל התחיל בהריון שהצריך שמירת הריון של 4 חודשים (שבמהלכה הצלחתי להעלות ברב כישרון 30 קג!)כך שבחודש התשיעי כשקיבלתי "שחרור" משמירת ההריון הייתי כל כך עסוקה בלהספיק את כל הסידורים והבילויים שלא יכולתי לעשות במהלך השמירה שהחודש התשיעי טס חלף לו. תאריך היעד שלי היה יום שלישי 11.12. אחה"צ של יום שני התחלתי לחוש כאבים קלים באזור הגב התחתון. במהלך הלילה הכאבים התגברו ואני מידי פעם קמתי מן המיטה, נשמתי נשימות ועשיתי סיבובים על הכדור הפיזיותרפי הזכור לטוב. מאחר והכאבים היו נסבלים ולאור העובדה שהיו לי עוד המון דברים להספיק ושבאפי נו הגעתי רק לשבעה ס"מ, הצלחתי לשכנע את עצמי שמדובר בכאבים רגילים של הריון ואפילו לא טרחתי להעיר את בעלי. למחרת, מאחר וזה היה "יום היעד" נסעתי לבית החולים ליס (איכילוב) למוניטור שגרתי. מנגון ההכחשה העצמית עבד כל כך חזק, שלמרות הכאבים,אפילו לא טרחתי לקחת איתי את התיק המוכן לחדר לידה מאחר והיה לי ברור שאני ממשיכה משם לעבודה. עם סיום הבדיקות שמחו להודיע לי בחדר המיון כי אני נמצאת כבר ב"לידה פעילה" מבחינתם עם פתיחה של 3 ס"מ ושאני עולה לחדר לידה. כמובן שהתרגשתי עד דמעות, הזעקתי את בעלי ובערך בעשר בבוקר נכנסו לחדר לידה. שאפתי לעבור לידה ללא אפידורל, אבל היה לי ברור שאם אחוש שאיני עומדת בכאב אבקש את הזריקה. מייד התחברתי למכשיר הטנס (מטרניטי יוניט)והתחלנו להעביר את הזמן: סיבובים על הכדור, ריקוד, נשיפות קצרות שיעזרו לעוברית לרדת למטה, התעסקות עם מכשיר הטנס בכל פעם שחשתי ציר מתקרב, מקלחת עם הבעל (דאגתי להביא לו בגד ים). מצב הרוח היה מרומם והרגשתי שאני מתמודדת יפה עם הכאבים. הלידה התקדמה בקצב איטי. בשלב מסויים בעת חילופי המשמרות אחראית המשמרת הכניסה את המיילדות להראות להן את היולדת האמיצה שמתמודדת כל כך יפה עם מכאובי הלידה הטבעית. אם היתה רואה אותי כמה שעות מאוחר יותר אני לא בטוחה שהיתה כל כך משבחת אותי...! המשבר הראשון היה כאשר נכנס רופא צעיר ושחצן והודיע לי שצריך לפקוע את מי השפיר כי הלידה מתקדמת לאט מידי. לאור כל החומר שקראתי ידעתי שאין כל הצדקה רפואית להתערבות זו ובזווית העין ראיתי שהמיילדת מעקמת פרצוף. הודעתי לרופא שכרגע אינני מעוניינת בהתערבות זאת ואז הרופא החל לצעוק לדבר אלי בגסות ולאיים שאני גורמת נזק לעצמי ולעובר. השעה היתה כבר עשר בלילה (12 שעות בחדר לידה)שבהן אני מתמודדת עם הכאבים והצעקות האלו כמובן גרמו לפרץ של דמעות. למרות הכל (ובעידודה הנסתר של המיילדת)החלטנו לחכות עם פקיעת המים. לאחר כשעה נוספת כאשר ראינו שאכן אין כל התקדמות בלידה החלטנו לפקוע את המים. לאחר פקיעת המים החלו צירים חזקים ואני חשתי שאולי בכל זאת כדאי לקחת אפידורל אולם כל הצוות בחדר הלידה צחק ואמר שממילא אני עוד חמש דקות אלד ולכן כבר אין טעם ולאור ההכרזה הזאת החלטתי להתאפק. אותן "חמש דקות" הפכו לשש שעות של צירי לחץ שאני זוכרת אותן כשעות קשות מאד בהן כבר לא הייתי כל כך "אמיצה". זה הזמן להלל את המיילדת שליוותה אותי בכל השעות האלו, טניה, שפשוט הצילה אותי. טניה דאגה לעסות לי את הגב ואיפשרה לי להתקלח ולהסתובב גם לאחר פקיעת המים, מה שהקל על הכאבים. בשלב זה נכחו בחדר לידה אמא שלי ובעלי. המיילדת ביקשה שאלחץ ללא הפסקה אולם אני התעקשתי לפי הוראות המדריכה בקורס הכנה ללידה ולפי מה שקראתי בדפים באתר ללחוץ רק יחד עם הציר. כשקראתי כאן את סיפורי הלידה הטבעית יצאתי בתחושה שכל המספרות היו רגועות וחזקות. אני מתוודה שבמהלך שש השעות של צירי הלחץ רציתי רק שיוציאו את התינוקת ולא משנה איך! אמנם לא צעקתי אבל התחננתי למיילדת שתעזור לי ותפסיק את הכאב הזה. אחרי שש שעות הודיעה המיילדת כי במידה והתינוקת לא תצא היא תאלץ ליילד אותה עם ואקום. מדהים אילו כוחות את מגלה בעצמך ברגעים כאלו. אני זוכרת את עצמי לוחצת ולוחצת ולוחצת, לחיצה שנראתה כמו נצח נצחים ואז בבת אחת הכאב פסק והמיילדת הניחה את נועם על בטני. את הרגש הזה אי אפשר לתאר במילים. בעלי, אמא שלי ואני בכינו מאושר. נועם נולדה שקטה, ללא בכי בשעה חמש לפנות בוקר ביום 12.12.01 וגם היום היא ילדה שנדיר לשמוע אותה בוכה. מאותו הרגע היא נשארה צמודה אלי במסגרת ביות מלא (מומלץ ביותר). כנראה שבזכות האפי נו החתך היה קטן ביותר ובכלל לא הורגש אחרי הלידה. שלושת השבועות הראשונים אחרי הלידה הם סיפור בפני עצמו (הנקה שלא הסתדרה, מצבי רוח)אבל האושר שהילדה הזו גורמת לנו הוא אינסופי. מאחלת לידות קלות לכולכן ולמרות הכל גם הלידה הבאה כנראה תהיה בלי אפידורל...!
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
