ההריון היה נפלא, לכל אורכו (למעט כאבי גב מטורפים וגרירת רגל במשך חודש שלישי שלם שטופלו בהצלחה ע"י מושיע ייחודי). עבדתי מעט, למדתי קצת ובעיקר הייתי בהריון,מלווה בבעל מקסים שתומך, מעמיד במקום מרגיע או נעלם בהתאם לצרכי ההריונית. התכוננתי ללידה, בעיקר בראש דימינתי לידה טבעית, כואבת אבל נסבלת, כשאיחלו לי "לידה קלה,(מחודש 7) קלה?? יהיה כייף. עשיתי יוגה, הלכתי הרבה ברגל ועברנו מרתון הכנה בדרך אם(בזמנו נראה לי מיותר משהו).בשבוע 40 בעלי ביקש שאתחיל להסכים להפרד מהבלעדיות שלי על האפרוח, אני ידעתי שאני מוכנה,לא היה אכפת לי להמשיך לסחוב אותה אבל פחדתי שתתמהמה ותזורז. יום שני היה יום קסום, בצהרים רציתי חומוס, אז הלכנו ברגל ליפו(לאורך הטיילת), הגענו ב2 וכבר נגמר, אז לקחנו מונית למנטריי ונשנשנו מזטים, ואז המשכנו על הטיילת חזרה, הגענו לאופרה וראינו סרט מרגש עד דמעות(מהסוג שהתנגדתי לראות במהלך ההריון)יצאנו בתחושת התרוממות וחזרנו הביתה. מקלחת, מעט סקס מספק ויצאנו לארוחת ערב אצל חברים. בדרך.... הרגשתי כאבי בטן מחזוריים, אבל, כבר ראינו כאלה בעבר, זה לא עבר כל ההליכה. שהגענו ואכלנו התעורר חשדי, לא אכלתי כתמול שלשום,בדיקה קצרה בשרותים גילתה כתם דם, בחנתי אותו,זה זה,זה לא זה, לא יודעת, לא רוצה להלחיץ. חיכיתי עד 2400 כבר כאבה לי הבטן מאד, צעדנו חזרה הביתה, אישי הבין ש"זה" מתחיל, אני עוד לא. הגענו הביתה.המקסים נכנס מיד לפעןלה, עמעם אורות, הדליק נרות, תנורים וקטורת ומילא לי אמבטיה. שכבתי לי שם מבחינה שהכאב בא והולך, מחכה שילך ופוחדת שלא יחזור. וכאן אני חוזרת לקורס הכנה, איריס הציעה תרגילי קול לזמן הצירים מלווים בדמיון מודרך ל"פתיחת הצינור" (פה, קנה, צואר רחם, נרתיק), בקורס הייתי די צינית 10 זוגות פוערים פיות ומזמרים הברות, מוציאים קול ואיריס מדרבנת, "יותר בעוצמה יותר גדול" אני גיכחתי. את 7 השעות הבאות העברתי בשירה רמה. איריס תודה, תודה תודה. הסתובבתי בבית, מהאמבטיה, למיטה, לסלון, מסאג' וחןזר חלילה, וחוזר חלילה כשהמקסים אחרי, והאהבה והביטחון שלו מלווים מורגשים כל כך בבית כולו.ב300 הוא התחיל למדוד צירים, דחופים וארוכים אבל לא סדירים, חכי הוא אמר עוד קצת, ב400 צילצלנו למיילד עם תעוד הצירים, "תגיעו ותתקשרו". טלפון לאמא ויצאנו לתל השומר. בדרך אני מסתכלת על השעון, בודקת שהצירים דחופים וארוכים פוחדת שייעלמו, אולי זה לא זה? התקבלנו בפתיחה של 5-6 ועברתי לחדר לידה. מקלחת חמה וטובה, לא יכולה לשבת, בקושי לעמוד כל הזמן הולכת ושרה הולכת ושרה, משה מבקש מוניטור ואני מתחברת על הכדור, חבל שלא יכולה לצרף תמונה על הכדור, כשמשה מאחורי מעסה את הגב והירכיים. עד 800 מקלחת, סיבוב, מוניטור, כדור, עיסוי וחוזר חלילה, וחוזר חלילה. אמא עומדת בצד, מחזחקת, משה משאיר אותנו לבד והמלאך מעסה, מחזק (אני כבר בקושי יכלתי לדבר, כאב, כאב מאד, מאד מאד)לא חושבת על אפידורל אפילו לרגע. ב800 ביקור רופאים, בוקר טוב, "תעלי על המיטה בבקשה, בדיקת פתיחה ומוניטור" הסכמתי, בקושי התישבתי.והרופאה מכריזה 9 אצבעות, אני כבר העדפתי להשאר על המיטה. רציתי קקי, למרות שידעתי... משה החל בעיסוי, המלאך שופך לו שמן והוא מעסה, רגל אחת עליו ואחת על משה, אני דוחפת עם כל ציר,"עכשיו לא שרים" מסביר משה, למי היה כח שיר?? מחזיקה אוויר בפנים ודוחפת, נושפת ודוחפת וחוזר חלילה, וחוזר חלילה. הם אומרים שהם רואים אותה ואני לא מאמינה, לא מרגישה, משה לקח את היד שלי ושם בין הרגליים, אני מרגישה משהו רך שעיר ונעים אבל זה לא אני.. דוחפת ודוחפת עם כוון הציר, ואז משה אומר לדחוף ואני אומרת שלא, אין ציר. "יעלי, ציר לא ציר, עכשיו יולדים עוד שתי דחיפות" הוא כמעט דייק,חמש דחיפות ושמעתי אותה, עוד דחיפה ועוד אחת והתחושה הנפלאה ביותר, שמשהו משתרברב מתוכי בתחושה חמימה ובאותה נשימה מונח על הבטן שלי, שתי לחיים ענקיות ובינהם פה צורח,(הבכי היחיד שעוד אין רצון להפסיקו). ותחושת התעלות הציפה את כולי, יראת כבוד מלווה בהקלה, קסם הבריאה ואני עשיתי את זה בדיוק כמו שראינו את זה. ללא שום התערבות רפואית,באווירה רגועה, משמש עברה את חווית הלידה לה התכוננו שלושתנו, ב9:15 במשקל 3.700 במזל טוב הגיחה משמש לעולם, והביאה איתה יופי ורכות איןקץ. תודה לאהובי ולמשה שעזרו לי ללדת כמו שאני יודעת ורוצה. אושר אור ואהבה לכולכם יעל
|
תוכן ההודעה:
|