כתבתי את הדברים כתרגיל ביני לבין עצמי לאחר שילדתי את בתי האחרונה בבית, כדי לסדר את מחשבותי. היום שלושה חדשים לאחר לידתה הנפלאה של אלה, אשמח לחלוק עמכן את חוויותי, ואת הדרך שעברתי עד הלום.
יש נשים, שברור להן מלכתחילה כיצד היו רוצות ללדת. אחרות מסתפקות בחוויה לא מספקת אחת כדי לשנות. לצערי, לי נדרשו שלוש לידות כדי להבין שלא זו הדרך. הריתי את בתי הראשונה לאחר ניתוח שבעלי עבר, בגין ספירת זרע נמוכה, וטיפולי פוריות מעטים. ההריון התנהל פחות או יותר כשורה, להוציא מעט צירים מוקדמים. הגעתי ללידה בעקבות דימום חזק מאוד, וביליתי ארבעה ימים באשפוז כשמתוכם יומיים בחדר לידה. קיבלתי מספר זירוזים, בעקבותם התפתחו צירים, אך פתיחה אין. לאחר יום עם צירים כל חמש דקות וללא פתיחה, החלו לשוחח עמי על אפשרות לניתוח קיסרי. המוניטור היה תקין, הרגשתי את תנועותיה היטב לכן פשוט סירבתי. אני מניחה שפחדתי מניתוח יותר מכאבי הצירים, והאיומים כי יגרם נזק לבתי. בסופו של דבר דניאל נולדה בזמנה בריאה ושלמה. זכור לי כי אז לא עלה על דעתי כי ניתן ללדת גם בלידה ראשונה ללא חתך, וקיבלתי זאת כעובדה שיש להשלים עמה. עם העובדה שלקחו אותה מיד ונתנו לי להביט בה רק לשניה, לא הצלחתי להשלים, וזכורות לי המריבות והבכי שיתנו לי לראות אותה ולא לחכות 6 שעות עד למפגש המיוחל. בסופו של דבר ראיתי אותה רק לאחר 4 שעות, ולא נתנו לי לשהות עמה בין ההנקות. כך שמצאתי עצמי יושבת לבד מחוץ לחדר התינוקות בוכה, ומחכה שיפתחו את הדלתות ויתנו לי לגשת אליה בזמני ההנקה. זה היה לפני 8.5 שנים. לפני 5.5 שנים ילדתי את בני יונתן בבית חולים אחר. החליטו לילד אותי בשבוע 35 בגלל עליה בלחץ הדם, למרות שלא סבלתי מרעלת הריון. הפעילו לידה באמצעות בלון. דרך זו כפי שיודעות אלו שהתנסו בה גורמת לצירים חזקים ותכופים מההתחלה, תענוג בהחלט מפוקפק, אך לימד אותי המון על הדרך בה גופי מתנהג בזמן צירים, גיליתי כי בעמידה ובהליכה כאבי הצירים הרבה יותר נסבלים מאשר בשכיבה. לחדר הלידה נכנסתי עם פתיחה של 7 ס"מ, וקיבלתי טשטוש – לחלוטין לא מומלץ. לא עזר לכאב, וייתכן שהיווה גם את אחת הסיבות להפסקות הנשימה מהן סבל ילדי לאחר מכן. לפני 4 שנים נולדה בתי השנייה טליה לאחר הריון לא קל. סבלתי מצירים מוקדמים שהחלו בשבוע 18. הייתי מרותקת למיטה בשמירת הריון. הרופא שלי המליץ על הפלה, היות ולא חשב כי יש סיכוי. בעלי, לזכותו יאמר, לא ניסה להתעמת איתי למרות, שלא רצה בהריון הזה מלכתחילה. לשמחתי הגעתי לשבוע 34. אבל אז אושפזתי בגלל עליה חדה בלחץ הדם, וקיבלתי מגנזיום בעירוי. כל מה שקרה אחר כך נראה כלקוח מתוך סרט אימה. איבדתי הכרה לכ- 6 שעות, בעלי מספר כי ההיסטריה סביב חגגה, רופאים נכנסו ויצאו. אחד מהם זרק לבעלי שעמד חסר אונים, כי המדובר כנראה בארוע מוחי, והנזק הוא בלתי הפיך. המסכן, איבד כמה שנים טובות מחייו, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה, כשחזרתי בהדרגה להכרה בכניסה ל – C.T.. בבוקר למחרת הודיעו לי כי החליטו לסיים את ההריון, ושוב הופעלה לידה באמצעות בלון. היום בדיעבד אני לא מבינה מדוע פעלו הפוך על הפוך. אחרי המגנזיום, לחץ הדם חזר לנורמה, הצירים פסקו, והמוניטור היה תקין. כדי לקצר אספר רק כי הלידה לא התקדמה לשביעות רצונם היות ונתקעתי בפתיחה של 5 ס"מ. קיבלתי כמה וכמה מנות של זירוזים, ואפידורל שהרדים רק צד אחד של הגוף. לבסוף אחת המילדות שראתה את תשישותו של בעלי שלחה אותו הביתה לישון, תוך שהיא מבטיחה לו כי עד הבוקר למחרת לא תיהיה שום התקדמות. כך מצאתי את עצמי לבד בחדר הלידה, מחוברת לעירוי, אפידורל וחמצן. דקות אלו היו דקות החסד המועטות בפרשה זו. סוף סוף לבד, בלי התכנסויות של רופאים מעלי כשכל אחד בתורו מכניס יד ובודק, ומילדות שונות שנכנסו כל אחת בתורה לבדוק ולראות את "המפלצת המוזרה" . הרגשתי מושפלת כואבת ובודדה. מהרגע שהניחו לי לנפשי, תוך דקות בודדות החלו צירי לחץ. לא היה לי כוח לקרוא למילדת, וכפתור המצוקה היה ממוקם על הקיר במקום אליו לא יכולתי להגיע. במזל כשהרגשתי את הראש מתחיל לצאת, נכנסה המילדת ועזרה לטליה להיוולד. בעלי כמובן פיספס את הלידה. רק שנים מאוחר יותר הגעתי לתובנה שהגוף שלי יודע ללדת אם רק יתנו לו את ההזדמנות והכבוד הראוי. לצערי, לא התחברתי לתינוקת הקטנה שלי, הייתי בודדה מותשת ועצובה, כך שבהיותה בת פחות משלשה חדשים הכנסתי אותה למעון וחזרתי במרץ לעבודה. עבדתי בטירוף, לפעמים עד שעות מאוחרות. הרגשתי איזשהו ערך עצמי רק בהצלחותי בעבודה, וכישלון כאישה וכאם. לפני שנתיים החל איזשהו מפנה, בעקבות חיטוטים אישיים, שלא כאן המקום לפרטם, ושיחה שניהלתי עם בתי הגדולה שהיתה אז בת 6. הגעתי לקחתה מהצהרון, באחד מימי החסד בהם סיימתי את יום עבודתי מוקדם ב 17:00. שאלתי לשלומה, והתשובה היתה "בסדר" לקוני וכעוס. שאלתי איך היה היום בגן ושוב "בסדר". זה כל מה שיש לך לומר, התרעמתי, והיא בכעס שטפה אותי ואמרה: "מה את חושבת לעצמך, את אף פעם לא נמצאת כשאני צריכה אותך, הרבה פעמים קורים דברים בגן ואת אף פעם לא שם, ואם אני רוצה לדבר איתך, אני צריכה לחכות עד סוף השבוע כי אין לך זמן, אז אני מגיעה לצהרון ומספרת למיקי ואביטל, וכשאת מואילה בטובך להגיע אז כן הכל בסדר, תודה רבה, אני מסתדרת לבד." המילים שלה חרטו חריץ עמוק ומדמם בליבי. בתחילה נורא נעלבתי, אחר כך ריחמתי על עצמי, ולבסוף הגעתי למסקנה שהיא צודקת. פקחתי עיניים והתבוננתי בשני ילדי האחרים. יונתן התנהג מוזר, התנהגות שהובחנה לבסוף כ – PDD (אוטיזם קל), ולא הצליח לתקשר ולהסתדר במעון. טליה הקטנה כבר נואשה ממני, ואפילו כבר לא בכתה כשהשארתי אותה במעון, רק הביטה בי במין מבט אטום ומיואש. הגעתי למסקנה, שעבורי אמהות וקריירה לא הולכים יד ביד, ובחרתי באמהות. התפטרתי מהעבודה, צעד שהתקבל בביקורת גדולה מאוד מכל הסובבים, להוציא את בעלי שתמך בהחלטה. הוצאתי את הקטנים מהמעון והחלטתי לגדלם בבית ולטפל בבני בהסתמך על האינטואיציה שלי בלבד. כך מצאתי את עצמי הרה בפעם הרביעית. הריון זה לא התקבל בברכה. בעלי התנגד ודרש שאפיל. הוא העלה הרבה מאוד טיעונים "הגיוניים", כמו יכולתנו לכלכל ארבעה ילדים כשהוא המפרנס היחידי, מצבו של בננו הדורש המון אנרגיות, טיפול והתעסקות יומיומית, ההסטוריה ההריונית שלי וכו'. כמובן שהוא לא פסק מלצעוק כי הוא לא רוצה בילד נוסף וכי אני כופה עליו הריון לא רצוי. הקשבתי, הבנתי, אך לא קיבלתי. מבחינתי הוא חייב היה להבין כי עליו לכבד את זכותי על גופי, וכי אין להמית אף עובר, לדעתי אלו הם חיים בהתהוותם, כשלצורך הדיון אין זה משנה כלל מהו מספר התאים באותו זמן. החלטתי להמשיך את ההריון, כשהמילה גירושין עולה השכם וערב. לבסוף הוא הודיע לי כי היות ואני מתעקשת להמשיך הריון כהחלטה יחידה ולא זוגית, אני רשאית להמשיך את ההריון לבד, ואל לי לצפות לתמיכה ממנו לא בהריון לא בלידה ולא בגידולו של הילד העתיד להיוולד. התקופה הקרובה לא היתה קלה. כעסו של בעלי היה רב. הוא נמנע מלעזור לי בכל עבודות הבית לרבות הטיפול בילדים, קניות, ניקיון וכו'. אני השתדלתי להמשיך בסדר יום נורמלי ככל האפשר, על מנת לחשוף אותם מעט ככל הניתן למתח הנורא בינינו, כשברקע הבחילות, והעייפות של חודשי ההריון הראשונים. שוב, מעז יצא מתוק, וככל תקופה קשה המאלצת אותנו ללמוד שיעור, לעיתים בעל כורחנו, נאלצתי להתמודד עם שאלות לגבי עצמי, רצונותי, תחושותי, לאן מועדות פני, ומהי הדרך הנכונה לצעוד בה. לשמחתי, נתקלתי בכמה נשמות טובות, כמו גילה רונאל, שהציעה תמיכה ואהבה ללא סייג, ועזרה לי לסדר את מחשבותי, ולהציג בפני את האופציות העומדות לרשותי ללידה. בתמיכתה יצרתי קשר עם שיין ברגנר, והתחלתי ללמוד את נושא לידת הבית. מיד בפגישה הראשונה שלי עם שיין, הרגשתי שזהו זה. כך אני רוצה ללדת. להפתעתי ההריון, שלא כצפוי לדעת רופא הנשים שלי, התנהל באורך תקין לחלוטין (ולמגינת ליבו של בעלי שאיחל למותו של העובר), עובדה שאיפשרה לי לחשוב באופן ראלי על לידת בית. לפני שפגשתי את שיין ידעתי איך אני לא רוצה ללדת. לא רציתי להתקל שוב ביחס של – עשית את שלך לפני תשעה חדשים, עכשיו שבי בשקט ואל תפריעי לנו לשלוף את העובר מכרסך, כך שישבננו יהיה מכוסה ולא תהיה לך שום עילה לתביעה רפואית נגדנו בעתיד, כשרגשותיך, רצונותיך, וכבוד גופך לא בראש סולם העדיפויות. לא יכולתי לחשוב שוב על לידה בה עשרות ידיים זרות ופולשניות מחטטות בגופי, כשאני נמצאת על פס ייצור ללידת תינוקות, יעיל ומהיר שמטרתו הנפקת תינוק ואם חיים כשכל השאר נתון לחסד אנושיותו המזדמנת והאקראית של הרופא התורן או המיילדת התורנית, בתקווה שלא אפול על חילופי משמרות רחמנא ליצלן. והחשוב ביותר לא רציתי להפרד מהעוברית שלי, ולו לחמש דקות. החיבור שלי לשיין היה מיידי. העדינות, הכבוד והחום האנושי. ידעתי שאיתה אוכל ללדת בפעם הראשונה בחיי. לא שיילדו אותי אלא ללדת בעצמי. סמכתי במאת האחוזים על מקצועיותה, וידעתי שהיא לא תיקח סיכון מיותר. נותר רק לשכנע את בעלי. החלטתי שאם הוא יביע איזושהי נכונות להשתתף בלידה אך יתנגד ללידת בית, הושיט לו יד ואעזור לו לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, גם במחיר לידה בבי"ח. רצו הדברים להתגלגל כך, שהוא נזקק לתמיכתי ואהבתי בתקופה לא קלה שעבר, אהבה שכמובן ניתנה מיד ללא סייג, וללא כוונת רווח בצידה, כששמנו בצד את כל חילוקי הדעות בינינו. ארועים אלו הביאו בחסד לתפנית, ובעלי החליט לקבל את ההריון, ולשתף עמי פעולה בדרך הלידה בה חפצתי. כך הגענו בסוף השבוע ה 39 ללידה. יומיים לפני הלידה החלו צירונים, לא חזקים מאוד, ולא סדירים, אך ארוכים. שיין היתה עימי בקשר מתמיד, עד כי הרגשתי לא בנוח עם העובדה שהנה אני בלידה הרביעית ולא ממש יודעת מה קורה. היא כמובן הסבירה לי בסבלנות כי לידה טבעית שונה לחלוטין מלידות המתחילות עם זירוז, והצירים מתהווים בהדרגה. לאחר יומיים בהם הצירים באו ונעלמו, התעוררתי ב – 3 לפנות בוקר עם שינוי באופי הצירים שינוי שלא יכולתי ממש לאפיינו במילים אך היתה בו הרגשה שזה זה. ב- 7 בוקר התקשרתי לשיין וקבענו כי היא נשארת באזור, ונמשיך להיות בקשר. הבוקר המשיך כמעט כרגיל. בעלי נכנס ליתר קדחתנות בחיפושיו אחר רכב חדש שיכיל את משפחתנו העתידה להתרחב בעתיד המאוד קרוב. אני בתחושת קינון הולכת ומתגברת, ניקיתי סידרתי ובישלתי. בצהריים בעלי לקח את הילדים לאימו, וכשהצירים כבר היו בתדירות שלא עולה על 5 דקות אך עדיין לא סדירים, שיין הגיעה, מלווה בנורית (מיילדת מתלמדת שפגשתי מכבר והוחלט שתהיה נוכחת בלידה). שיין בדקה אותי וקבעה כי יש פתיחה של 3 ס"מ. התקנו את הבריכה בסלון, ישבנו לארוחת צהריים, ובילינו בפטפטת את שעות הצהריים. ב 17:30 שיין שלחה אותנו לסיבוב רגלי במטרה לזרז את העניינים. כך מצאנו את עצמנו צועדים לבד בשדות. בטיול הרגלי הזה בשעות בין הערביים, בשקט של יום שישי, גילינו מחדש האחד את השנייה. טיול שגרם לנו להזכר בדיוק מדוע אנו ביחד, ועד כמה שכחנו והזנחנו את הזוגיות שלנו. קטפנו חרציות, הגדרנו כמה פרחים, והצירים כבר היו כל 3 דקות ונמשכו מעל לדקה. הכאב כבר חייב אותי להפסיק את שטף הדיבור בכל ציר ולעמוד מלכת. בעלי לחץ כי נשים פעמינו בחזרה הביתה, בפרט לאור העובדה כי התרחקנו כבר קרוב ל 2 ק"מ מהבית. חזרנו קרוב לשעה 19:30. התברר כי המים החמים בדוד נגמרו וכי המים בבריכה קרים מידי והתחלנו להרתיח מים בסירים על הכיריים. בין לבין שיין עיסתה את גבי הכואב, והאוירה היתה נעימה ומשעשעת למדי. הפתיחה התקדמה ל 5 ס"מ. לאחר כשעה נכנסתי לבריכה. ההקלה היתה מיידית. צירי הגב נעלמו לחלוטין. בשלב זה כבר התכנסתי לתוך עצמי. אני זוכרת כי שיין התעקשה להדליק נרות, ואני ביקשתי להניח דיסק של יצירות קלאסיות לכינור. מעבר לזה כבר לא הייתי ערה להם, עצמתי את עיניי ונתתי לכל ציר לסחוף אותי עמו. לרגע אחד פקחתי את עיניי וראיתי את שיין כורעת מולי ומחייכת. חיוכה מילא אותי אושר ובטחון. התפללתי בתוכי, ושקעתי בנושא ההתבוננות שלי (מדיטציה). בשלב מסוים כבר לא היה הבדל ביני לבין הצירים. אני הייתי הצירים. הכאב היה אני, ואני הייתי אך ורק הכאב, עד כי בנקודה מסוימת ולשבריר של רגע הרגשתי גל חום ממלא אותי ואושר ואהבה מציפים אותי, שלווה מופלאה שאין לתארה במילים, וכל מילה רק גורעת מעוצמת התחושה. תחושה שבכל פעם שאני נזכרת בה דמעות ממלאות את עיניי ואני כמהה לה בכל מאודי. בשלב מסוים החלו צירי הלחץ, הם נמשכו דקות בודדות, אני הייתי שקועה בעולמי, כשברקע שיין אומרת לי לנוח בין הצירים, וברגע מסוים שמעתי אותה קוראת בשמי ואומרת לי איריס! לא ללחוץ, עכשיו לא ללחוץ! תוך כמה דקות הגיחה בעזרתה של שיין, בתי הקטנה אלה, לתוך מי הבריכה. שיין הוציאה אותה בעדינות מן המים והניחה אותה בין ידיי. מדהים איך שהכאב האבסולוטי של הצירים נעלם מיד, כאילו יד נעלמה גדעה אותו בפתאומיות, והיה כלא היה. הקטנה נשמה מיד בכוחות עצמה, וחבל הטבור הפסיק לפעום תוך שניות מרגע הלידה. הרגשת אושר עצום הציפה אותי, ופליאה על כי היצור הקטן והשלם הזה, היה אך לפני דקות ספורות בתוך רחמי. בעלי חתך את חבל הטבור, ולאחר שהשיליה יצאה ושיין בדקה אותה, יצאנו מן המים. שכבנו על הספה בסלון, לאור הנרות, ומבחינתי העולם פסק מלכת, והיינו בו רק שתינו. לאט לאט ובקצב של אלה היא החלה לינוק. הפסיקה לכמה דקות וביקשה לינוק שוב. לאחר שסיימה, שיין לקחה אותה, בדקה הלבישה ושקלה. בשלב זה עברה הקטנה לאביה, ואני קמתי להתקלח, כששיין מסייעת בידי, עומדת מחוץ לחדר האמבטיה, ושואלת תדיר אם הכל בסדר. כשסיימתי להתקלח, היא בקשה לבדוק אותי, באומרה כי כשביקשה ממני לא ללחוץ הרגישה קריעה. היא דאגה להבטיח לי כי לא תכאיב לי, וכל פעולה שתעשה היא תיידע אותי מראש. לשמחתי, התברר, כי היו מספר שריטות בעור בלבד שלא חייבו תפירה. כך בעודי מקבלת לידי בחזרה את בתי שביקשה לינוק שוב, הקשבנו להסבריה על העתיד לבוא בשעות הקרובות, וכללי התנהגות ל 24 השעות הבאות. כך נפרדנו ממנה ומנורית, והלכנו לישון במיטתנו כשאלה ישנה לבטח בינינו. למחרת נגשנו להירשם בבי"ח, כדי לקבל לידינו את מענק הלידה. ההליך היה סוריאליסטי לחלוטין, כשאני מתאשפזת פורמלית בלבד, בחדר לידה. כך מצאתי את עצמי באחד מחדרי הלידה, בעוד בעלי מסדר את ענייני הרישום, יושבת לבושה בבגדי כשאלה בין זרועותי ושומעת את צעקות היולדת בחדר הלידה הסמוך. נרשמנו ו"שוחררנו" מחדר הלידה, כשאנו שמים פעמינו לחדר התינוקות על מנת ל"שחרר את אלה". לאחר כ – 3 שעות היינו מחוץ לביה"ח בדרכנו הביתה. אני מאוד מקווה כי יבוא יום, ובו כל אישה תהיה רשאית לבחור את הדרך המתאימה לה ללידה, ותוכל להשתמש בכספים המשולמים מכספי משלם המיסים לבית החולים, בגין כל לידה, למימון הלידה בה בחרה, ולא תאלץ לעבור הליך ביורוקרטי מיותר כדי לקבל את דמי מענק הלידה המגיעים לה בזכות. אסיים ואומר כי הלידה של אלה, היתה חוויה נפלאה ומתקנת, ועליה תודתי העמוקה לשיין, לנורית, לגילה לדניאלה ולבעלי שמצא בליבו את האומץ והחסד לחזור הביתה. בזמן שישבתי וכתבתי את השתלשלותם של הדברים ומהלך הלידות הקודמות שלי עד ללידתה של אלה, אני מגיעה לתובנה כי בסופו של דבר הכל קורה רק לטובה.
|
תוכן ההודעה:
|