|
6/6/2002 18:50
|
שרונה
|
מאת:
|
לאחר חודש וחצי.. סיפור הלידה שלי
|
כותרת:
|
סיפור הלידה שלי ( ארוך .....מייאש.....חושפני. עד הסוף הנהדר).
האמת כשמדובר בלידה ובלידה ראשונה בפרט אין כל כך למי להשוות. שמעתי באיכילוב גם על מישהי שילדה תוך שלוש שעות, לידה ראשונה ונפלאה. אני שואלת אתכן בנות, יש דבר כזה יולדת מפונקת? ואם אין , אז למה מרגישים באוויר שככה חושבות עלינו המיילדות, אפילו הרופאים מראים יחס יותר נורמלי, בייחוד שאנחנו סובלות בשקט, ורוצות כבר לראות את הילד הקטן שלנו בחוץ. סתם אני תוהה למה נשים לא כל כך מבינות נשים.אז הנה הסיפור שלי. ובסיכומו של דבר למרות הכל , אני כן ממליצה על איכילוב.נתחיל מזה שהיה לי הריון נוראי, באמת נוראי. בחילות והקאות כל ההריון.ועוד הרבה דברים, הריון נפלא זה משהו שרחוק ממני. אבל הנה הסיפור...
בשבוע 41 וארבעה ימים. קיבלה אותי רופאה צעירה באיכילוב שהזכירה לי מכית בצבא, לא כך כך הפגינה רגישות , בטון הדיבור, בהתנהגות, איך שנכנסה לחדר ויצאה לשנייה, אמרתי לבעלי היא ממש נראית לא סימפטית., אח"כ הוא גם הסכים איתי.. הייתי במעקב כל יומיים באיכילוב, בגלל שבוע הריון מתקדם. היא אמרה שהיא רוצה לעבור על כל החומר הרפואי שלי. לפני כן באיכילוב אף אחד לא ביקש ממני כלום,כי לא היה משהו ממשי שיכול להעיד על סיכון.אבל אין בעייה. הבאנו לה את כל החומר, היא ראתה שהלחץ דם שלי לא קבוע. לפעמים גבוה , לפעמים נמוך. הסברתי לה שדווקא כשאני באה לאיכילוב הוא יורד כשמחברים אותי למוניטור , ושזה מעייפות,בתוכי האמנתי שכל הסיפור אם הלחץ דם הוא קצת יותר גבוהה כי זה פשוט ככה ואין קשר לרעלת הריון.. היא אמרה לי שכבר הרבה זמן את עייפה. העמסת סוכר של 100 גר' לא הצלחתי לעשות פעמיים כי היקאתי . אז עשו לי עקומת סוכר בבית חולים , באישפוז. הערכים היו תקינים. הרופאה אמרה שזה לא משנה מבחינתה זה חשד לסכרת. בהתייעצות עם עוד רופא , הומלץ לא לשחרר אותי, וכך נרשם בטופס השחרור. אני ישבתי בחוץ עם בטן ענקית, ועם בעל אוהב ואמרתי לו לא,איך אני יכולה באופן מלאכותי להוציא את הילד שלי , ואם הוא יושב שם כל כך רגוע ומבסוט ומחכה לרגע הנכון? זה פשוט שבר לי את הלב, איפה התמונה שתמיד בסרטים מראים של אישה שמקבלת צירים, כל כך רציתי את הסימן הזה. הרופא אמר המוניטור תקין, כמות מים תקינה, שילייה :"זקנה ",אבל זה הגיוני בשלב זה של ההריון..אז למה להתערב בתהליך טבעי? למחרת באתי שוב לאיכילוב. אותו דבר.הכל תקין , אבל לא ממליצים לשחרר. שוב התבאסתי. חזרתי הבייתה, לא הייתי שלמה עם הזירוז.,הרופאים מבחינתם צודקים אולי בכך שהם לא רוצים לקחת סיכון,זה הנוהל. אבל אני משכתי עוד יומיים ובשבוע 41 ושישה ימים. אמרתי לילד שלי, זהו .עוד יום אחד כבר לא ישנה , כי מחר שבוע 42.דרך אגב אני זוכרת את המשפט של נירית שאמרה שרופאים לא מאמינים ביכולת של האישה ללדת בזמן הנכון. זה המשפט שהדהד לי בראש כמו מנטרה וגרם לי לחכות עוד יומיים. ,וגם כל הבנות שכתבו לי על זירוזים, הכל כל כך תרם להחלטה הסופית שלי שזה פשוט נהדר. ( הייתי מחכה עוד תאמינו לי,אם לא היו מפחידים אותי שיש סכנה לעובר אחרי שבוע 42 ). ולכן אני מודה לנירית על המשפט הזה שהיא כתבה תזכרו אותו בנות.
בבוקר הגעתי לזירוז. לא ידעתי שישר יעלו אותי לחדר לידה,כי אמרו לי קודם שייקח זמן. נכנסתי לשם די בהלם כי זה היה מיידי לגמרי. הובילה אותי המיילדת נתנה לי כותונת. ועליתי כמו ילדה טובה למיטה. לא היו לי שום סימני לידה, צוואר סגור.התחלה מאפס מוחלט. בעלי נכנס ואני הסתובבתי בחדר כאילו הגעתי לאיזה בית מלון.מחפשת איפה לשים את הדברים שלי מרוב התרגשות. התחלנו מאפס.עכשיו היו צריכים לשים לי את הבלון שגורם לפתיחה קטנה .בלון איזי,ממש איזי. למזלי הרע , אותה רופאה צעירה הייתה שם והיא הייתה אמורה לעשות את זה. אותה אחת שיומיים לפני רצתה שאני אעשה סטריפינג,. והסתכלה עליי כאילו אני עוף מוזר כי אני לא רוצה לעשות ( דרך אגב במחלקה אחרי הלידה , היא ראתה אותי ושאלה אותי נו איך היה? אמרתי לה אל תשאלי, והיא אמרה לי , את רואה אמרתי לך לעשות סטריפינג). ראיתי רופאה אחרת עם גישה עדינה ,דתייה צעירה ונחמדה ואמרתי לבעלי. אני רוצה שהיא תכניס את הבלון אם זה אפשרי. ואכן הוא הלך לקרוא לה והיא עשתה. הכניסו לי את הבלון. כאבי תופת. אבל איפשהו ידעתי שהמבוכה והכאב היו יכולים להיות גדולים יותר עם הרופאה השנייה שלא ממש הפגינה עדינות,כי יום לפני היא בדקה אותי וגינילית וראיתי שהיא לא ממש עדינה.(אני כמובן לא אומרת שהיא לא רופאה טובה.) זהו הבלון היה בתוכי.,בעלי היה קצת בשוק מהצרחות שלי, גם אני הייתי בשוק. אבל זה ממש כאב לי.הרבה יותר מציר כלשהו. אותה רופאה צעירה גם רצתה שאני אוכל עם בלון. היציעו לפני הכנסת הבלון לאכול.משהו קל. ושמעתי אותה אומרת למיילדת. אז מה, אפשר לאכול גם עם בלון. זאת אומרת לא הייתה שום סבלנות ,שקודם אני אוכל ואח"כ ישימו לי את הבלון. הרי לא היו לי גם ככה שום סימנים , אנחנו מתחילים מאפס למה למהר.? כמובן אכלתי לפני. כי לא הייתה סיבה למהר.אבל הרגשתי שדוחקים בי .
אחרי כמה זמן הרגשתי המון מים יורדים. אמרו לי שיש לזה ריח של זרע ושירדו לי המים. בשלב יותר מאוחר התברר לי שהם בכלל לא היו בטוחים ואולי זה המים של הבלון. עד היום אני לא בטוחה. הייתה שם מתלמדת או משהו כזה שאני לא זוכרת את שמה. אבל היא הייתה מקסימה מאוד ותמכה בי, וכל הזמן שאלתי אותה שאלות . מה קורה הלאה, ומתי ייתנו לי אפידורל וכל מיני דברים קטנים .ואפילו צחקנו אני ובעלי והיא. והיא באמת נתנה לי הרבה כוח.ותחושה טובה.עוד כמה ימים לפני כן ראיתי אותה ואת פנייה המחייכות במיון יולדות כשבאתי לביקורת וזה עשה לי ממש טוב. כי ראיתי שהיא בן אדם.
אחר כך שמו לי פיטוצין. התחילו הצירים. הרגשתי כמו ילדה קטנה בחדר לידה התחיל לכאוב מאוד וזה בא בגלים , וזה היה הרבה זמן..כמו שציר אמור להיות. התחילו להחדיר לי אצבעות כל הזמן,ובדקו את הפתיחה וכמו בכל לידה בדרך כלל ועוד ראשונה זה נמשך שעות. אמרו שיש פתיחה של אחד וחצי ס"מ. אחרי כמה שעות אמרו שיש פתיחה של שתיים וחצי בשלב הזה . כבר רציתי מאוד אפידורל התעייפתי מהכאבים כל כך כאב , כבר לא היה לי כוח. אמרו לי שרק מארבעה ס"מ נותנים ומישהי אחרת אמרה לי שזה בכלל לא קשור לס"מ..אלא לתנאי הצוואר . בכל אופן התעודדתי. למרות שבהתחלה אמרו לי משלוש ס"מ ואח"כ אמרו לי ארבע. מרגע שהגעתי לחדר לידה השעה הייתה 12:00. במשך כל השעות היציעו לי טשטוש אני סרבתי. פשוט לא נראה לי הגיוני שאם לבן אדם כואב הוא צריך להיות מטושטש, למה שלא יהיה עירני? אני טיפוס של אפידורל. וגם חברה אמרה לי לא לקחת טשטוש. כי לא מסוגלים לדווח שכואב. ולכן הייתי נחושה, אולי זאת הייתה טעות, אבל אני שלמה אם עצמי. אמרו לי באיזשהו שלב שמי שאמר שיש לי פתיחה של 2.5 טעה ושבכלל יש לי אחד וחצי.הייתי מיואשת כי כבר התחלתי להריח את האפידורל, זירוז זה לא דבר סימפטי. זאת אומרת המיילדת טעתה והטעו אותי.וזה אחרי שעות של כאבים שבאים בתדירות ענקית. הצירים לא ממש היו טבעיים. בשלב הזה הייתי באמת מיואשת. הנה אני עוד יותר רחוקה מאפידורל וכואב לי כל כך, הם פשוט טעו. שאלתי אותם באיזשהו שלב עד מתי זה יימשך? אמרו לי תקחי טשטוש , ננסה עד אחד עשרה בלילה. הייתי בשוק כאב לי כבר כל כך,והצירים ממשיכים וממשיכים וכלום וכלום. בתדירות נוראית. אפילו חשבו לנתק אותי ולהמשיך מחר זה היה נראה לי כמו סיוט שאני לא יודעת איך נכנסתי אליו.איך אפשר להמשיך לידה מחר? מצד שני אמרו לי תשמעי יכול להיות שלא תגיעי ל4 ס"מ.ואז מה תעשי, יכולים לנתק אותך מן הפיטוצים והצירים ימשיכו , מה לא תקחי טשטוש, זה יכול להימשך שעות. הרופא נכנס ואמר שאם זה לא יתקדם ננסה מחר. שוב. כמובן שלא פסלו שייתפתחו צירים טבעיים. ואני בתוקף לא לקחת טשטוש. מתוך כאב צעקתי על בעלי שאני לא לוקחת טשטוש. אח"כ כבר הבנתי שיש לי כבר ארבעה ס"מ והמרדים מתעכב .אמא שלי גם הייתה בחדר, היא כל הזמן בדקה את המוניטור ודיברה בלי סוף , כל פעם שבא ציר אמרתי לה שקט, די תפסיקו לדבר. הייתי רוב הלידה אם עיניים עצומות. התחלתי להתחנן שהמרדים כבר יבוא.ממש להתחנן. אמרו לי כל הזמן , הוא יבוא עוד מעט.המיילדות שהתחלפו במשמרות, היו כמובן גם בלידות אחרות ולא ממש היו בחדר, וזה חלק גם קשה. כי זה כל כך מרגיע שנמצאים איתך ומעודדים אותך, אבל זה כמעט לא קרה פרט לסימה המיילדת, שהייתה מקסימה. אבל גם הרגשתי שרופאה אחת יושבת לה על הראש והיא לא ממש יכולה להחליט.ולכן לא קיבלתי תשובות ברורות.אח"כ הוא היגיע וכמו שכתבו בכתבות הוא היה פשוט מגעיל,אבל פה אין שום ויכוח. הוא דיבר בצורה מגעילה , אני בקושי יכלתי לקמר את הגב. כאב לי כל כך אחרי תשע שעות של צירים ללא שום שיכוך כאבים. ביקשתי עזרה להתהפך על הצד. שאלתי אם על צד שמאל.. המרדים דיבר אליי בטון כועס וחזק,ומהיר כאילו אין זמן,אין יחס מינימלי, ואני ממש לא מעניינת אותו. וכל הזמן אמר גברת אי אפשר ככה.. ואני לא הבנתי מה לא בסדר. למה היא אפשר להתייחס אליי קצת יותר בהבנה כי כואב לי נורא,וטיפה בקצב יותר איטי. אמרתי לו שאני מצטערת מתוך איזשהו בכי כזה של ייאוש, הוא אמר שזה לא מעניין אותו שאני מצטערת.(זה מצחיק אבל לא היה לי על מה להצטער ,פשוט רציתי שיעשה את העבודה בצורה רגועה). בעלי לא היה נוכח במתן האפידורל, ישר זרקו אותו החוצה.אני עצמי ממוצא רוסי, ולכן אני מציינת את זה ,כדי שלא תחשבו שאני גזענית, אבל אם תיתקלו במרדים רוסי מגעיל באיכילוב, ראו הוזהרתם. דרך אגב אני לא מטילה ספק במקצועיות שלו.הבעייה היא היחס המסריח שלו. סליחה על המילה. אז למעשה רק בתשע בערב האפידורל ניתן. ההקלה היגיעה תוך עשר דקות. הרגשתי הקלה מין הכאב אבל...האפידורל עשה לי לא כל כך טוב. הרגשתי את הירידה בלחץ דם,ממש תחושה לא נעימה של מין חולשה והתעלפות.נתנו לי חמצן כי הדופק של הילדון ירד. החמצן עשה לי טוב. הרגליים נרדמו קצת אבל לא לגמרי. בקושי עברו 5 דקות. ופתאום אמרו שיש לי פתיחה של תשע ס"מ ,זה נורא מוזר.שזה היה כל כך מהיר, כי כל הזמן אמרו לי אין לך פתיחה מספיקה לאפידורל. אבל שמחתי. באיזשהו שלב אמרו שעוד מעט ניתן יהיה ללחוץ. האפידורל החל לפוג. הייתה לי פתיחה מלאה. הכאב החל לחזור והפעם היה סיוטי. לא יכלתי לפתוח אפילו רגליים והם רצו שאני אלחץ, וכל הזמן אמרו לי תפתחי את הרגליים.אבל אני לא יכולה אמרתי, איך בן אדם יכול ללחוץ כשכל איבר המין שלו מרגיש כמו אחרי הפצצה. ( זאת ההרגשה ממש).הייתי ככה בערך שלוש שעות אולי יותר לחצתי. הראש ירד קצת , לא לגמרי. לא חשבתי בכלל שאפשר לתת תוספת אפידורל. לא עלה לי לראש. ואני בטוחה שאם היו נותנים לי תוספת אולי הואקום היה נמנע.כי אחרי שנתנו לי את האפידורל הרגשתי שכן יש לי יכולת ללחוץ כי פחות כואב לי וכבר רציתי הבעייה שבאמת כבר הייתי מותשת וויתרתי פשוט נפשית. אז נתנו לי תוספת , אבל כנראה כי כבר ידעו שזה הולך או לקיסרי או לואקום. האפידורל לא שיתק אותי הוא הקל עליי וכן הרגשתי שאני מסוגלת . נכנסו כל הזמן אנשים ורופאים ואמרו לבעלי , למה אישתך לא לוחצת , קיסרי זה מסוכן. אמרתי למיילדות שאני כבר לא יכולה ,הם אמרו לי אין דבר כזה.וככה זה היה כל הזמן. לקראת הסוף ובלי אפידורל , אפילו את הרגליים כאב לי לפתוח. בסוף הרגשתי כאילו אני במין מבוך מאיים ומה בכלל האלטרנטיבות ,מה הסוף? עכשיו איך יוציאו את רוני.בקיסרי? . בסוף היגיע רופא , ואיתו עוד צוות שלם שעד השנייה האחרונה הסתכלו עליי כאילו אני חייזר שלא יכול ללחוץ וכל הזמן אמרו לי את כן יכולה, נדמה לי שהיו שם לפחות שישה אנשים שנכנסו לחדר. והתסכלו עליי פתוחה עם הרגליים. גברים צעירים שביומיום לא היו נתקלים בי כך, אבל אני איבדתי באיזשהו אופן צלם אנוש ,הייתי שרועה שם ולא היזיז לי מי מסתכל ואיך. גם חוקן לא רציתי. כמה דברים כבר אפשר להחדיר לבן אדם בזירוז אחד. אני לא תוקפת אף אחד. כי בסך הכל הרגשתי שמשגיחים עליי ומגינים עליי כדי שיסתיים טוב. הרגשתי שמעודדים אותי אבל קצת בכח. לי כבר לא היו כוחות. וכבר צרחתי בלי סוף.כי הם רצו שאני אלחץ ולא עשו כלום, והכאב לא נעלם. אז הנה הסיטואציה. יולדת כאובה במשך שלוש שעות. סיוט , התחלתי לצרוח פי 5 ממה שכאב לי כדי לפתור את העניין איכשהו, אפילו הצלחתי לקרוץ עין לבעלי, כדי שלא יבהל. אמרתי לכל מי שנכנס שזהו הכל נגמר, ושאני מרגישה שאני עומדת להתעלף,חשבתי באמת שאני לא אצא מזה. זה מה שגרם להם למהר עם הואקום. הואקום היה שיא הכאב של הלידה. הרגשתי שאני פשוט נקרעת מס' פעמים מתוך גופי , כאילו תולשים ממני משהו. מס' פעמים. זרמתי עם הכאב , הרגשתי איך רוני יוצא. ושהוא ואני ביחד עוברים תהליך איפשהו הייתי מאושרת, הם משכו איזה שלוש פעמים, זה פשוט כאבי תופת. למה אף אחד לא אומר שואקום זה כאבי תופת?. אמרו לי ללחוץ. האפידורל עזר לי ולחצתי .רוני פתאם החליק. ראיתי בין רגלי תינוק קטן בוכה , כולו צהוב ואדום. ורציתי לאכול אותו מרוב אהבה. מסכן שלי , גם הוא סבל.והוא שלי, לגמרי שלי, הייתי בהלם טוטאלי, האושר היציף אותי. רוני יצא בשעה שתיים וחמישה בלילה ואני רק פחדתי שיהיה לו תסמונת דאון. כל ההריון היה האיום של הרופאים. כולם אמרו לי לעשות מי שפיר ולא עשיתי. מין אינטואיציה שכזאת. מרגע שיצא רוני התחלתי לשאול, בלי סוף אם יש לו תסמונת דאון. אמרו לבעלי שישתיק אותי כי הם טיפלו ברוני הקטן שלכמה דקות היה צריך להתאושש, ולכן אמרו לי ברצינות להפסיק כי אני מפריעה לרופאת ילדים. בסוף בעלי החזיק אותו ואני הייתי מאושרת...אח"כ החזקתי אותו וזהו האושר הנצחי הזה היה פשוט מושלם. רוני שלי יצא. המלאך שלי. כל הלילה לא ישנתי, כי כל כך רציתי להחזיק אותו שוב. אח"כ היומיים באיכילוב היו נהדרים.אבל זה כבר סיפור אחר בפני עצמו.הרגשתי גיבורה ובעלי אמר לי שאני גיבורה. הייתי האמא הכי גאה באיכילוב, והיום אני האמא הכי גאה בקן הקטן שלנו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
