פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
14/6/2002 6:52 סיגל מאת:
סיפור לידה (וגם קצת מה שקדם לה)
כותרת:
אחרי כמעט חודש, הגיע הזמן להתחיל למצוא את הזמן והכוחות לכתוב את סיפור הלידה. גם כי זו חוויה שראוי שתעלה על הכתב, וגם לטובת כל ההריוניות הלחוצות, שקוראות בהתלהבות כל סיפור לידה חדש בפורום ומשתמשות בו כבסיס לדיונים ולניתוחים ולמה-יהיה- אם- גם- אצלי- יהיה- ככה (גם אני הייתי שם לא מזמן). אז הא לכן סיפור אופטימי לסוף השבוע, והלוואי שגם אצל כולכן יהיה ככה.
(מפאת האורך הסיפור מחולק לפרקים, לטובת הפסקות פיפי, סנדביצ'ים, תה פטל וכו').

פרק א': סקירה היסטורית ובדיקת השטח

הפעם האחרונה בה דרכה כף רגלי בחדר לידה היתה לפני יותר משבע שנים. אז, ובפעם שקדמה לה (לפני כמעט עשור! אכן פרהיסטוריה) הכל נראה הרבה יותר פשוט. אמנם לא היו לי חצי מהמידע והמודעות שיש לי היום, אבל ידעתי שאני רוצה לידה טבעית, בלי התערבויות ובלי משככי כאבים, ולזה היתה כתובת ברורה – בית חולים משגב לדך. שם הניחו לי לנפשי, לא התערבו ולא הפריעו, וכך נולדו להן בנותי הגדולות בלי רופאים, בלי מרדימים ובנוכחות מינימלית של מיילדת.
לקראת אמצע ההריון הנוכחי, התחלתי לבדוק איך אפשר לשחזר את החוויה כיום, כשהמוסד הידידותי שאיפשר זאת כבר לא בין החיים. די נחרדתי לגלות שבמקום להתקדם, הממסד הרפואי צועד בצעדי ענק אחורה. מסיפורים ששמעתי וקראתי הצטיירה התמונה העגומה שאין מקום שיכול להבטיח לידה טבעית (בהנחה שאין סיבוכים) חוץ מאשר הבית. ככל שקראתי יותר בפורום זה, הבנתי שיש להגיע לבית החולים ערוכים למלחמה, מצוידים באסרטיביות, בעקשנות ובכח להתנגד לרופאים, דווקא ברגעים בהם כל האנרגיה דרושה לתהליך הלידה עצמו! הסיור בתל השומר, שאת מוראותיו תארתי כאן לפני כחודשיים, תרם לרושם המדכדך הבא: אם לא יזמן לך הגורל מיילדות או רופאים נדירים בפתיחותם, רוב הסיכויים שתיפלי קרבן לפרוטוקולים ונהלים שמרניים, שנועדו להגן על ישבנם של אנשי הסגל הרפואי, ומה זה חשוב לעזאזל אם רצית או לא רצית זירוז, תרופות, מוניטור, שכיבה או הליכה, מיטה או רצפה. העיקר שלאם ולתינוק שלום, אין תביעות משפטיות וקדימה ליולדת הבאה.

פרק ב: קרן אור באפלה, סיבוכים ותובנות

אל יאוש! למרות תאור המצב העגום בפרק הקודם, הקוראות הנאמנות של הפורום ודאי מכירות את סיפורי הלידה הנפלאים בכיכובו של צוות המיילדות (והמיילד) הפרטי בתל השומר. אכן, כמו שנכתב כאן לא פעם, האפשרות להשפיע על אופי הלידה שלך בבית החולים נקנית בהרבה כסף (והיום גם זה בלתי אפשרי, אם אינני טועה), אבל זו האפשרות היחידה. כך הצלחתי לאחוז את השר"פ בזנבו ולהזמין מיילדת פרטית מקבוצה א', הנודעת בגישתה הטבעית והפתוחה. ואמנם, בפגישה עם מיילדות הקבוצה נשמע המוטו "הגוף שלנו יודע ללדת אם לא מפריעים לו" , משפט שאני מאמינה בו מאוד, וכבר היה ברור שללידה שלי תגיע מיילדת כלבבי, שלא תפריע, והכל יראה אחרת.
ובינתיים, בצד השני של העיר...
הגוף שלי אולי יודע ללדת, אבל יש לו גם קריזות משלו. בשבוע 33 לחץ הדם התחיל לעלות, ועד מהרה מצאתי את עצמי במנוחה בבית, עושה הכל כדי לשמור על גבול ה 140/90 (לעשות הכל במקרה הזה פירושו לא לעשות כלום – כל פעולה הכי קטנה כבר מקפיצה את לחץ הדם) ולהמנע מאשפוז, שזה דבר מבאס בפני עצמו וגם מגדיל פלאים את הסיכוי שהרופאים יקחו שליטה על הלידה בתואנה של סיכון גבוה.
בהזדמנות זו – בונוס! – תובנה קטנה שהתפתחה בדיעבד, לטובת אלו שנגזרה עליהן מנוחה כפויה כזו: נכון, זה מעצבן ומתסכל, ובהתחלה עסוקים כל הזמן במה קורה בעבודה, ומי יביא לחוג בלט ומי יחזיר מחוג שחיה, אבל עם הזמן נעלמות כל הסחות הדעת, ובלית ברירה נשארים רק את והגוף שלך, ופתאום את לומדת להקשיב לו, ולתקשר איתו, וערוץ התקשורת החדש הזה עוד יוכיח את נחיצותו בהמשך...

פרק ג': time! s’It

שבוע 38, וליאת המיילדת מגיעה כדי לכתוב תכנית לידה. אנחנו מעלות על הכתב את פילוסופיית ה"לא להפריע לגוף" שלי, וליאת מנסה להכין אותי לאפשרות של לידה יזומה, במקרה של עלית לחץ הדם לרמות מסוכנות. אני חוזרת וטוענת שהאופציה הזו לא קיימת מבחינתי – אחרי חמישה שבועות שאני מצליחה לשמור על לחץ דם גבולי, פחות או יותר, אין סיבה שנישבר דווקא עכשיו, רגע לפני הסוף! ברור לי, משיחות ארוכות עם גופי (ראו תובנה בפרק הקודם) שהלידה קרובה, לשבוע 40 לא נגיע (גם בהריונות הקודמים מעולם לא הגענו) ולא בגלל התערבות רפואית. זה עומד לקרות בקרוב ובאופן טבעי, למרות שאין עדיין שום סימנים פיזיולוגיים.
ואכן, כעבור 24 שעות – ירידת מים.
הצירוף של השיטפון שאין לטעות בו, לחץ הדם שהגיע פתאום ל 150/100 והתייעצות טלפונית עם ליאת הזניק אותנו מייד לבית החולים. התברר שליאת בדיוק סיימה לידה ולפניה משמרת לילה, ולכן, לפי הסידור המקובל, היא תדאג למחליפה מהקבוצה. כעבור כמה דקות מסתבר שהמחליפה היא דבי, עליה כבר הומלץ בפורום חזור והמלץ. סוכם שניצור קשר עם דבי כשנדע מה קורה – השאיפה היתה לחכות לצירים, וזה יכול לקחת שעות...

פרק ד': בנפתולי הממסד הרפואי

דקות ארוכות אני נוזלת בקבלה של חדרי הלידה, עד שמגיעה מיילדת ש"רק הלכה להכין קפה". בודקים חום, שתן ולחץ דם ומתחילים בחיבור האינסופי למוניטור. מדובר במכשיר חמקמק ודי פרימיטיבי, שכל תזוזה מינימלית גורמת לו להפסיק לרשום דופק. לא ברור לי איך אפשר לעבור את כל הצירים והלידה ככה, כרגע ללא צירים זה סתם מעצבן ולא נוח, מה גם שהנזילה נמשכת...
לפי עצתה של ליאת מאתמול אני ממהרת להודיע למיילדת שאני לא רוצה זירוז. כדאי לדעת: אם מגיעים עם ירידת מים צריך להודיע מייד שלא רוצים זירוז, כדי שלא יבצעו בדיקה פנימית שיוצרת סכנת זיהום. אחרי בדיקה כזו כבר אי אפשר לחכות 24 שעות להתפתחות צירים, והזירוז בוא יבוא, ראו הוזהרתן! המיילדת אומרת שתמסור זאת לרופאה, אבל כבר מציינת שלא בטוח שזה אפשרי, בגלל לחץ הדם. כשהרופאה מגיעה היא אומרת אותו דבר, אבל מבטיחה שתשאל את הרופא הבכיר. כל הזמן הזה אנחנו ממשיכים במצוד אחרי רישום הדופק במוניטור, שנעלם וחוזר לסירוגין (על המכשיר הלא אמין הזה הרופאים והמיילדות כל כך מתעקשים?) וברור לי שהשכיבה הזו בטח לא תעודד התפתחות של צירים. כרגע אין צירים בכלל, פתיחה של סנטימטר בלבד, והרופאה חוזרת אחרי התייעצות עם הרופא הבכיר ואומרת "את יכולה לנסות לשכנע אותו בעצמך, הוא לא מסכים בשום אופן" . צריך, מסתבר, לעבור כבר עכשיו לחדר לידה ולהתחיל בעירוי פיטוצין.
ובכן, אשר יגורתי בא. אין צירים, הרופא מתעקש על זירוז, אין טעם לקרוא לדבי עכשיו כי מי יודע מתי תתפתח לידה פעילה... האמנם גם הלידה שלי תסתיים בסיפור בפורום על "זאת שרצתה לידה טבעית וגמרה עם פיטוצין, פטידין, אפידורל, ואקום וקיסרי"?
אני מחליטה לא להתווכח עכשיו ולנסות למשוך עוד זמן, אולי בכל זאת יזוז משהו. למרבה המזל, תל השומר מתנהל במימד זמן אחר לגמרי: "נעשה עשר דקות מוניטור" פירושו 45 דקות, "הרופאה כבר נכנסת" – לא בחצי שעה הקרובה, "תיכף תבוא מיילדת" - 20 דקות מינימום. הפעם הזירוז הדחוף והחיוני מתעכב כי "מנקים את חדר הלידה". טוב. שיקחו את הזמן, ניקיון יסודי אם אפשר, כולל חלונות ופנלים. בינתיים אני מתחילה להרגיש צירים – אמנם חלשים ולא סדירים, לא משהו שעוד לא קרה במהלך השבועות האחרונים, אבל בכל זאת- סיבה לאופטימיות.
עוברים לחדר לידה ולידיה של מיילדת אחרת. דבר ראשון, כמובן, חיבור למוניטור. מדידת לחץ דם מראה שלאחר שלוש שעות שכיבה חלה ירידה משמעותית. על הרופא, שסוף סוף מגיע, זה לא עושה רושם. "מחלת לחץ דם לא נעלמת ברגע" הוא טוען, " הייתי מיילד אותך גם בלי ירידת מים", וכדי לחזק את הטיעון שלו הוא מוצא עוד סימפטום למחלת לחץ דם – מסתבר שכאשר הרגל קופצת כשמקישים באזור הברך גם לא במקום הרגיל זה סימן
למחלה, והוא עט על הסימן הזה כמוצא שלל רב ואף קורא למתמחות לצפות בהצגת הרגל הקופצת: "מחלת לחץ דם" הוא מכריז , "חייבים ליילד. זה מסכן אותך ואת העובר".

פרק ה': הקרב על הפיטוצין

אני לא מתכוונת להיכנע ושואלת אם אפשר לחכות עם הזירוז ולתת ללידה סיכוי להתפתח באופן טבעי. "את רוצה לחכות שעה? נחכה שעה. אני לא מתווכח על דקות" הוא עונה, בטון שאומר "בחיים לא תלדי בלי זירוז" . אני שואלת מה צריך לקרות בשעה הזאת, והוא אומר "שתפתחי צירים סדירים וכואבים".
זוהי, אם כן, השעה הקריטית. שעת הקרב על הפיטוצין. בפינה הימנית: ד"ר וייס ושקית עירוי תמימה למראה, שבעיני מייצגת את כל הגישה הממסדית הדפוקה. מאחוריהם עומדים התואר, התפקיד ובית החולים כולו. בפינה השמאלית: רק אני וגופי, עם תמיכה מורלית מבן הזוג . המשימה: לפתח צירים סדירים וכואבים במהירות האפשרית. בשלב זה נזכרתי בקטע מצחיק במיוחד מתוך מילון המונחים המופלא של כלבובה, שהתפרסם כאן כמה ימים קודם: "לא הסכמתי לזירוז, צעקתי על הרופא שהציע אפידורל שילך הביתה וסירבתי לעירוי...בסוף ילדתי בעזרת אנרגיות חיוביות". ובכן, בנות, יש דבר כזה. קצת חשיבה חיובית והנה הצירים מתגברים, ומגיעים כל ארבע דקות, ואח"כ כל שלוש (זו היתה התועלת היחידה במוניטור – הוכחה רשומה שלא מדובר רק ב wishful thinking...), וכשהרופא חוזר עם פמליית המתמחות מתברר שיש כבר פתיחה של 3 ס"מ, לא צריך זירוז, הלידה מוגדרת "לידה פעילה" ואפשר לקרוא לדבי....אני מתאפקת לא לחגוג את הניצחון ב"אמרתי לך, אמרתי לך". הפיטוצין חוזר אחר כבוד למקום ממנו הוא בא, הרופא מבין שתפקידו הסתיים ונעלם אל השקיעה. פרק חדש מתחיל- הלידה כפי שהיא צריכה להיות.

פרק ו' – הלידה כפי שהיא צריכה להיות

בלי מוניטור ובלי הצורך לשכב, ההתמודדות עם הצירים הרבה יותר קלה. אני עוברת לעמידה ולמקלחת, וכשדבי מגיעה היא כבר מוצאת אותי כורעת על הרצפה, כשהצירים מגיעים כמעט בלי הפסקה. דבי מביאה איתה רוח שונה לחלוטין, רגועה ואופטימית, ואני מייד סומכת עליה במיליון אחוז. אנחנו עוברים לאחד החדרים המיועדים ללידות פרטיות ומצוידים בג'קוזי, דבי מכבה את האור ומזהה מייד למה הגוף שלי זקוק, גם כשלי אין כוח לומר או לזהות זאת בעצמי: כדור, עיסוי, מים חמים, הכל מגיע בדיוק בזמן ובמקום. לא מציקה לי עם מוניטור ולא מבקשת לעלות על המיטה ולו לרגע – בדיוק כמו שרציתי, המיילדת לא מפריעה ללידה. הרבה מעבר למה שציפיתי, ובניגוד ללידות הקודמות,היא מאוד מאוד עוזרת. למרות שאני נוטה להמנע מסופרלטיבים, אני מציינת לעצמי שזכיתי במיילדת מדהימה. אחרי בערך חצי שעה של כריעה בג'קוזי (הוא מתפקד כמקלחת, אבל הרבה יותר נוח לכרוע בתוכו), עם התזת מים על הבטן ומסז'ים בגב, אני רוצה לדעת באיזה שלב אנחנו נמצאים – בכל זאת, רק לפני שעה הפתיחה היתה 3 ס"מ, הצירים מאוד כואבים ואם הדרך עוד ארוכה אולי כדאי לשקול מחדש איך להמשיך... דבי בודקת בזריזות ובעדינות, בעודי בג'קוזי, ומכריזה על פתיחה מלאה. תוך דקות אני מתחילה להרגיש לחץ, דבי מסדרת את הפוף על הרצפה ופורסת עליו סדינים, ומספיקה תוך כדי גם להגיע אלי בכל ציר למסז' – מדהימה כבר אמרנו?
בציר האחרון בג'קוזי כבר אפשר להרגיש את הפרינאום נמתח. אני עוברת לפוף וכורעת עליו, דבי מתמקמת מאחורי, אומרת "מתי שאת רוצה" ואני לוחצת, עם הצירים וביניהם. זהו, זה קורה, זה הרגע, אומר קול קטן בראשי שמצליח להסתכל על הכל מבחוץ. עוד לחיצה והנה התחושה הנפלאה, המוכרת, של גוף קטן וחלקלק מחליק החוצה, האושר שמתערבב עם ההקלה העצומה שבהפסקת הכאב, והגוף שלי להפתעתי לא בטראומה, לא בהלם, לא רועד כמו בפעמים הקודמות, אין לו שום קושי לקום מייד ולהתיישב בכורסה, והנה הבת הקטנה שלי בזרועותי.
השעה היתה 21:55, ערב שבועות. קראנו לה עומר.

פרק ז' – אפילוג

שעתיים היינו יחד, עומר ואני, נוגעות גוף בגוף, עור בעור, מתוכן שעה שלמה של יניקה נמרצת. דבי, בחכמתה, דחתה את הניגוב, הניקוי והשקילה לרגע האחרון, כדי להשלים כמו שצריך את החוויה.
חבל לקלקל את הסיפור בפירוט התלאות שעברו עלינו אחר כך בתינוקיה ובשחרור הביתה. אפשר לסכם ולומר ששוב נתקלנו בממסד הרפואי ובפרוטוקולים שלו, ושוב יכולנו להם.
מי היה מאמין שבין כתלי בית החולים השמרני והמושמץ הזה, נזכה לחוות את הלידה המושלמת ביותר שהיתה לנו מעולם.


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
14/6/2002  8:3 אכן, נפלאות הגוף ומזל טוב - נועה ברקת
14/6/2002  8:51 סיגל - איזה יופי! המון מזל-טוב לכולכם (ל"ת) - אסנת ש.
14/6/2002  9:7 נפלא. מקסים - איריס גוב
14/6/2002  9:18 מדהים! כל הכבוד לך, סיגל - זו שרצתה לידה טבעית וקיבלה פיטוצין, אפידורל וקיסרי
14/6/2002  10:49 סיפור מקסים ונותן כוח! כן ירבו (ל"ת) - טלי ר
14/6/2002  12:16 סיגל, הסיפור שלך מדהים ומעורר השראה. - יעל.ש.
14/6/2002  12:20 מזל טוב סיגל ותודה על הסיפור הנפלא! - דיאנה (שגם לא רצתה וכו' וסיימה עם פיטוצין ומלקחיים)
14/6/2002  13:12 סיגל, וואו!!!!!!!! - שרון-ש
14/6/2002  14:14 סיגל, מזל טוב וכל הכבוד גם על הצלחתך בלידה וגם על הכתיבה הנפלאה. ל"ת - קוקי
14/6/2002  18:0 סיגל - איזה סיפור !!! תודה תודה, אני בסוף שבוע 38 וזה נפלא לקרוא כזה סיפור , תודה ! - זהר
14/6/2002  19:15 סיגל יקרה, לידה וסיפור למופת - רותי קרני הורוביץ
14/6/2002  20:31 מזל טוב סיגל - כלבובה
14/6/2002  21:23 וואו, סיגל, איזה יופי!!! המון מזל טוב ושתדעו רק אושר! ל"ת - אור2
14/6/2002  22:9 סיגל - סיפור מדהים ! המון מזל טוב ואושר מעומר ואחיה (לת) - רותמית (שגם רצתה כזה וסיימה עם פיטוצין וואקום)
14/6/2002  22:53 סיגל, מזל טוב! סיפרת נפלא. האסרטיביות וחיבור של גוף ונפש אצלך ראויים להערצה. (ל"ת) - Efrat_L
15/6/2002  3:16 נפלא, נפלא, נפלא! איזו לידה קלאסית, - ענבל ל
15/6/2002  7:3 וואו סיגל, כמה יפה כתבת, וכמובן המון מז"ט. לת - רויטל
16/6/2002  13:38 סיגל - תודה רבה על השיתוף..סיפור מהמם ועושה כיף גדול בלב (ל"ת) - בלו
8/7/2003  10:37 סיגל מזל טוב, הגעתי באיחור.. - רוניתה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש