|
27/6/2002 11:54
|
אמא של עומר
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי - הגירסה המפורטת
|
כותרת:
|
בנות יקרות, אני משתדלת להיכנס בכל הזדמנות לכאן אבל בדר"כ אני לא כותבת. בכל פעם אני נפעמת מהתמיכה ומהניסיון שלכן, חיזקו ואימצו.
הפעם החלטתי לשבור שתיקה ולשתף אתכן בחוויה המדהימה שלי.
ראו הוזהרתן - ארוך.
סיפור הלידה של עומר
התאריך הוא 14/2 השעה 5 בבוקר.
אני מתעוררת עם מיחושים קלים בבטן אבל מפחדת לפתח תקווה. כבר עברתי בשבוע את התאריך המשוער וכבר התחלתי להשלים עם העובדה שכנראה הג'וניור שלי לא מתכוון לצאת. בשלב מסויים, כשהמיחושים באים והולכים כל 15 דקות בערך, אני מעיזה לחשוב שאולי זה זה. אני ממשיכה לשכב במיטה כשחיוך מרוח לי על הפנים ומסתכלת על השעון שלידי וסופרת וסופרת… כל 10 דקות, כל 7, כל 5 ושוב כל 7 ופתאום 12 דקות. כמו בוגרת טובה של קורס הכנה ללידה - הבנתי שיש עוד זמן. לא הערתי את בעלי מתוקף צער בעלי חיים (אני עוד אצטרך אותו בהמשך חזק ועירני). אבל בסביבות 8 וחצי בבוקר הוא מתעורר בבהלה ותוהה למה לא הערתי אותו עד עכשיו (הוא עוד יודה לי..), "אתה היום לא הולך לעבודה אהובי" אני עונה ולא מורידה את החיוך "כנראה היום זה היום" (אוי, האפוטימיות, האופטימיות..). קמנו, אכלנו משהו קל והחלטנו שלא נשארים בבית.
בינתיים המיחושים ממשיכים להיות לא סדירים ובהפסקות ארוכות יחסית. נסענו לתדלק, לקניות, לסידורים ותוך כדי הבוקר אני פתאום שמה לב שהמיחושים נעלמו. חזרנו הביתה ועדיין כלום, נאדה, גורנישט. נעלמו כלא היו. בעלי החל לפתח תאוריה שכנראה מדובר בקנוניה כדי שלא יילך לעבודה. אותי זה כבר פחות הצחיק. די נשבר לי.
כמה זמן זה עוד יקח? כבד לי, חם לי, נמאס לי משיחות הטלפון שמתחילות ב-"נו.." ואין לי כוח יותר לחוסר הודאות הבלתי נגמר הזה. אבל כל מניפולציה שניסיתי לעשות על העקשן הקטן שבבטן, שישוב ויפתח צירונים, לא העלו דבר.
בצהריים שוב שלחתי את הבעל לישון (לפחות שאחד מאיתנו יישן). פתאום בסביבות 2 בצהריים שוב מיחושון. תודה לאל, הם חזרו. הפעם הם היו כואבים מעט יותר אבל עדיין קצרים ולא תכופים מספיק. ככה הם המשיכו להם עד הלילה.
בסביבות 12 בלילה כבר לא היה ספק שמדובר בצירים שהלכו וצימצו רווחים כמו חיילים טובים. ב 3 לפנות בוקר הערתי את בעלי היקר (שדווקא ישן מצויין יחסית לסיטואציה) ואמרתי לו שנראה לי שהגיע הזמן שניסע. בשלב זה הצירים היו די סדירים בערך כל 5 דקות אבל לא מאוד כואבים. מצב הרוח שלי (יחסית לעייפות ולרעב) דווקא היה מצויין.
הגענו לתה"ש בסביבות 4 לפנות בוקר ושמחתי לראות את אחת המיילדות שהעבירה לנו את הקורס. היא דאגה שנקבל יחס אישי. אישי או לא, בתה"ש אין מנוס מלחכות. כשסוף סוף הגיע הרופא הוא היה מכוחותינו ודיווח על פתיחה של 3 ס"מ שבישרה על מעבר לחדר לידה.
התמקמנו בחדר הלידה, הכאבים לא היו בלתי נסבלים, הייתי לגמרי בהכרה ובקושי היה אפשר להבחין שאני בציר. תוך שעתיים היתה פתיחה של עוד שני ס"מ ובשלב הזה הכאבים התגברו אבל עדיין היו נסבלים. ביקשתי אפידורל (כדי שאמשיך לחוות את התהליך כולו כלא טראומטי) וקיבלתי אותו תוך כמה דקות. בשלב זה האוירה היתה נינוחה וחייכנית. הרופאים, האחיות, המרדים ואפילו בעלי היו לטובתי. בכל פעם שהרופא נכנס לבדוק היתה התקדמות יפה של הפתיחה וירידה של הראש לכיוון הנכון. היינו בטוחים שתוך שעה אנחנו אחרי הכל והתקשרנו סוף סוף להורים להגיד שאנחנו בחדר לידה (מה שהסתבר בדיעבד כטעות חמורה).
בסביבות 11 בבוקר הייתי כבר עם פתיחה של 8 ס"מ והראש אי-שם למטה מוכן לשיגור.
אבל אז… זהו. נגמרה הקייטנה. מכשיר המוניטור לשמיעת לב העובר החל לצפצף בקולי קולות. נכנס אח ואמר שיש כנראה בעיה טכנית במכשיר אבל ליתר ביטחון הוא יכניס לי מוניטור פנימי. לא בעיה טכנית ולא נעליים, הגוזל החליט לעשות צרות. הוא החל להוריד ולעלות דופק בקצב מסחרר ומעכשיו והלאה אני נאלצת לשכב על הצד ללא תזוזה. בשלב זה החיוך מתחיל לרדת לי מהפרצוף. התסריטים הפולניים המפחידים ביותר מתחילים לצוץ, הראש מתחיל לכאוב לי ובעלי מתחיל לגלות סימני החלשות. כך שעות על גבי שעות, הקטן מוריד דופק, המכשיר מצפצף, באים לסגור את הרעש ומרגיעים אותי שעוד לא מדובר על מצב מסוכן (קשה להגיד שנרגעתי).
השעות עוברות שום דבר לא מתקדם והרעב, הצמא והעייפות שלי מתחילים לתת אותותיהם. המוניטור שוב מצפצף ומזווית העין אני רואה את בעלי יוצא מהחדר לכיוון המסדרון. הצוות הרפואי סביבי כל הזמן ואני מבינה שיש מתח באויר. בדרכו חזרה לחדר בעלי מספיק לפתוח את הדלת ולהיכנס צעד, המיילדת רואה אותו לבן כמו סיד ולפני שהיא מספיקה לשאול אותו אם הוא בסדר, הוא צונח על הריצפה כמו עלה נידף. המיילדת והאח רצו אליו. חשבתי שאני מתעלפת. ראיתי אותו מתמוטט מול עיני אבל אח"כ לא הצלחתי לראות אותו כי הוא שכב על הרצפה והוא לא דיבר. כל כך נבהלתי. נשברתי ופרצתי בבכי. הייתי בפאניקה. רק רציתי לראות שהוא בסדר. (כאילו שלא חסרות לי דאגות בשלב זה של חיי). כעבור כמה שניות שמעתי אותו אומר לי שהוא בסדר אבל כבר לא יכולתי לעצור את פרץ הבכי שפרק את הדאגה, המתח, הרעב ובעיקר התשישות. הייתי קרובה לאפיסת כוחות. היתה התקדמות אבל היא היתה איטית מאוד.
ליתר ביטחון התחילו לתת לי אינפוזיות כדי שאם אצטרך ניתוח, אהיה מוכנה.
בהתייעצות עם המיילדת החלטנו שעושים מאמץ נוסף ומנסים לדחוף, אולי משהו יזוז. גייסתי כל משאב אפשרי ולחצתי בשארית כוחותיי אבל כלום. לא רוצה לצאת.
השעה כבר 19:30 בערב והקטנצ'יק מחליט שהגיע הזמן שיוציאו אותו. וכך הוא מוריד דופק ל-70 (להזכירכן דופק עוברי נע בין 140-160). נכון שכבר שעות הוא על גבול ה-80 אבל 70 זה כבר לא מצחיק. המיילדת צועקת לרופא שיש "קרדינלי" בחדר מספר1 , ותוך שניות מגיע הרופא עם עוד כמה אנשי צוות. הוא מסביר לי שאין מנוס מלעשות וואקום חירום. וכך אני מוצאת את עצמי אומרת שלום יפה לכל הפנטזיה על לידה ללא תפרים. שבועות של מריחת שמן נבט חיטה יורדים לטימיון. והאמת היא שבשלב זה כבר לא היה לי אכפת, רק רציתי שיגמר כבר. רציתי לראות את הילד שלי בריא ונושם ובחוץ.
הרופא מכין את שולחן הטיפולים ומוציאים את בעלי מהחדר. הוא מתחיל. אני מרגישה לחץ קליל ותוך שניה אחת אני רואה תינוק כחול עם מכסה על הראש יוצא מבין ידיו והוא מניח אותו עליי. עומר יצא לאויר העולם ב 15/2 בשעה 19:45. רק רציתי לשמוע אותו בוכה. הוא סבל מבעיות בנשימה ולכן לא הספקתי לגעת בו ומייד לקחו אותו לטיפול. ואז שמעתי אותו בוכה. זהו. הכל נגמר. איזו הקלה. כבר לא היה איכפת לי מכאב הראש, מהעייפות, מהגובלן שעשו לי למטה. יש לי ילד. שלי. שלי. שלנו. קשה לעכל את גודל המאורע הזה ואני לא בטוחה שאי פעם מעכלים. מה שבטוח שזה לא ייאמן איך שוכחים 23 שעות של צירים ועוד 17 שעות בחדר לידה. בעלי לא מבין איך שכחתי הכל כל כך מהר. הטראומה אצלו עדיין טרייה. כנראה שיש סיבה שאנחנו הנשים הן אלה שצריכות לעבור את הסבל הפיזי.
בסיכומו של דבר כשאנחנו רואים את הגוזל הקטן אנחנו מבינים למה לא נשברנו במלחמה להביא אותו לעולם. נכון, היה קצת יותר קשה, אבל אסור להישבר. אין אושר גדול מזה בעולם כולו.
אמא של עומר
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
